קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

רקוויאם לגדר: עם תחילת הסוף של הגדר בבלעין
mysay
חגי מטר
23.06.11
http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaaqbl



עם הפלת הגדר, הפעם על ידי הצבא, שווה להיזכר כמה דם, יזע ודמעות, כמה אנרגיה וכסף, נשפכו על הגדר הזו, שהמדינה התעקשה לבנות למרות המחאה ולמרות האי-חוקיות. שווה להיזכר במחאה עממית ייחודית, שנמשכת כבר למעלה משש שנים, בנחישות שלא תאומן, עם יצירתיות ודבקות במאבק לא חמוש ומשותף שעוררה השראה והזדהות בכל רחבי העולם.

שווה להזכיר את ימי העימותים עם ראשוני המודדים והבולדוזרים, את אמצעי הכבילה המקוריים שפיתחו בכפר כדי למנוע – או לפחות לעכב – עקירת ושוד עצים עתיקים, ואת המכות והמסורים והקאטרים והמעצרים ההמוניים שהצבא הפעיל כדי להמשיך בעקירה, בהריסה, בחישוף, ביישור, בשיטוח, ובהקמת היסודות.

שווה להזכיר גם את ההצלחות לפגוע בגדר, ואת הכישלונות, ואת הרעיונות המקוריים להפגנות שהפתיעו כמעט כל שבוע: את הפגנת מסירת כדורי הרגל לחיילים בסגנון הפרסומת של סלקום, את העפיפונים, את הפסנתרן ניצול השואה שניגן ליד החומה, את הביקור של משלחת `זקני השבט`, את תחפושות האווטאר, את תחפושות נלסון מנדלה, את תחפושות ההתנחלויות, את ההפגנות הקרקסיות והצבעוניות, את הפגנות הלילה עם הפנסים והנרות, את הפגנות הרעש, את המפות המוגדלות שנועדו לשיעוריה היסטוריה וגיאוגרפיה לחיילים, את המראות שעמן הוקרן על הג`יפים הצבאיים `די לגדר`, את הופעת הרקדנים הבאסקים ואת הצגת אנשי תיאטרון החופש מג`נין, את משלחות הסולידריות לכפרים אחרים במאבק, את החיילים ששירתו כמדכאי הפגנות אבל לאחר שחרורם הצטרפו למחאה, את משחקי המחשב `בלעין` ו`בלעין 2` שבהם היו צריכים הגיבורים לברוח מגז מדמיע וחיילים כדי להגיע לגדר, ואת ה`מאחז` שהוקם בצד השני של הגדר ואויש ותוחזק ופורק והוקם שוב ושוב ושוב ונהרס בחופזה פעם אחר פעם בעוד שההתנחלות גדלה בסמוך ללא היתרי בנייה על קרקע פרטית.

ביום כזה, חשוב לעצור ולזכור את הדיכוי, שהושקעו בו זמנם ומרצם של אלפי חיילים לאורך השנים, ולפחות עשרות מיליוני שקלים מכספנו.

לזכור את הפלישות הליליות שהטילו אימה על הכפר וגרמו לילדים לחזור להרטיב במיטה. לזכור את הסוכנים של מצדה שנשלחו לפחות פעם אחת לתוך ההפגנה כדי לזרוק אבנים על החיילים ולהצדיק בכך את האלימות כלפי המפגינים הלא אלימים, ושעצרו את מי שניסו למנוע מהם לזרוק אבנים ובכך חשפו אותם. מי יודע כמה פעמים אחרות נזרקו אבנים על ידי פרובוקטורים של הצבא.

חשוב לזכור את השקרים של מערכת הביטחון לבג`ץ, על תוואי `הכרחי משיקולי ביטחון`, שנחשפו בדיעבד כמסווה לתוכניות ההתרחבות של ההתנחלות, את בני הנוער שנחקרו בתנאים קשים במיוחד כדי להוציא הודאות והלשנות זה על זה ועל הפעילים המרכזיים, את המשפטים הארוכים, את הייאוש והבדידות שבתקופות מעצר ומאסר ארוכות, ואת העלות הכספית של כל אלה.

לזכור את מאות השעות של עבודה לציבור שנאלצנו להקריב בשל העוון שבהשתתפות בהפגנה, ואת ההרחקות מהבית, או מהכפר. לזכור את הנשקים שניסו עלינו כמו היינו מטווח, את המכות והאלות, את אינספור הפציעות הקלות, ואת הפצועים הקשים הרבים, אחד מהם חייל – רובם המכריע פלסטינים. ואת שני ההרוגים. באסם. ג`וואהר. יזכור.

אבל חשוב גם לזכור את השמחה ואת הטוב. את המסיבות הגדולות שחלקנו כשחברים שוחררו מהכלא, כשפצועים חזרו מבתי החולים, כשניתנה ההחלטה בבג`ץ. את החברויות והקרבה, את האמון והאהבה, את הכוח, ההעצמה והתקווה, שחלקנו כולנו. נזכור גם את ההצלחה האדירה הזו – לא רק בהפלת גדר הסיפוח, אלא גם ביצירת תנועה ופעילות וחיבורים שמצליחים לחצות את גבולות ההפרדה הגזענית ולבנות אלטרנטיבה שפויה מלמטה.

נזכור את כל אלה, נחגוג את נפילת הגדר, ונמשיך כל עוד שהגדר והחומה עוברות בתוך השטח הפלסטיני, כל עוד ההתנחלויות גונבות קרקע, והצבא כובש, והעצמאות נמנעת מעם שלם, והמלחמה היא ברירת המחדל שמוצעת לנו.

להתראות גדר, שלום חומה. גם יומך עוד יבוא.




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב