הנה מיתוס שצריך להישבר ומייד: הפירות והירקות בישראל אינם הטובים בעולם, הם לא מצויים בשפע וממש ממש לא בזול. ועוד מיתוס: החיים בהרבה ערי-בירה באירופה זולים באופן משמעותי מאלו שבישראל, בשעה שהמשכורות בישראל נמוכות משמעותית מהשכר באירופה. הנתונים המוצגים כאן נאספו מכמה ישראלים שגרו עד לא מזמן בתל אביב או מרכז-ירושלים, ובשנה-שנתיים האחרונות גרים בבירות מרכזיות באירופה:
הסקירה הזאת מלמדת שישראל היא עוף מוזר. בדרך כלל במדינות שבהן השכר נמוך יותר גם המחירים נמוכים יותר. אבל בישראל המוצרים יקרים יותר, בשעה שהשכר ממשיך להיות נמוך מהשכר באירופה באופן ברור. רק אם תחשבו לרגע איך היו נראים החיים שלכם אם השכר שלכם היה גבוה בעשרות אחוזים מצד אחד, ובמקביל שהמוצרים היו זולים יותר בעשרות אחוזים, תבינו עד כמה אתם בעצם עובדים קשה, וכמה ישראל היא כבר מזמן לא `ארץ זבת חלב ו(מלקקי) דבש`, (משפט שכנראה נאמר בהשוואה לארצות האזור באותה התקופה, ספק אם היה נכון בהשוואה לאיטליה למשל). לכל היותר זוהי ארץ זבת-דם ויזע.
ממה זה נובע?
במהלך `המאבק על הקוטג`` ייחסו רבים את עליות המחירים ל`תאוות הבצע של התעשיינים`, ולכן מיד היו שקפצו ודרשו `עוד תחרות` (למרות שהתחרות והייבוא כבר חופשיים למדי, ובכל זאת המחירים בשלהם). אכן, במקרים מסוימים תאוות-בצע היא הסיבה למחירים הגבוהים (כמו רווחיי הבנקים), אבל בהרבה מקרים זה בכלל נובע מעלויות הייצור. תנובה לא קובעת את מחיר הקוטג` רק לפי מצב הרוח, לדוגמה, היא גם תלויה במחירי הדלק (למשאיות), התקשורת והחשמל, המגולמים במחיר המוצר שאותו כולם מקבלים עד הסופר הקרוב. לכן, כשמחיר של מוצר/שירות אחד עולה (לדוגמה: מים, דלק, חשמל, תקשורת, חומרי גלם וכו`), זה משפיע על כלל המחירים והעלויות במשק. עלות הקוטג` וכל המוצרים האחרים קשורה בין היתר בשאר המחירים בשוק ובהתנהגות הממשלה.
חוץ מזה, גם אם תאוות-בצע הייתה מסבירה את מחיר הקוטג`, היא לא יכולה להסביר הרבה מהקריטריונים האחרים בסקר שלנו, מפני שמחיריהם של שירותים כמו חינוך, בריאות, דיור ותשתיות (שמשפיעים על יתר העלויות במשק) נגבים/מפוקחים/מסופקים בכלל ע`י המדינה, ולא ע`י תעשיינים תאווי בצע. האמת היא שכמעט הכול יוצא יקר יותר בישראל. הדבר היחיד שמחירו לא עלה משמעותית בישראל בשנים האחרונות, הוא מחירו של כוח האדם. אז למה זה עולה כל כך הרבה? הלוא ישראל היא לא מדינה ענייה, ובנוסף לתעשייתה היא זוכה גם למענקים שמנים-עד-חלומיים מתורמים יהודים ונוצרים וממשלת ארה`ב. לאן הכול הולך? איך קורה שסבתא מבשלת בומבה של דייסה אבל לרוב האזרחים לא נשאר? למה זה שהמחירים רק עולים, ואינם יכולים לרדת? מה חסר במשוואה?
●●●
`מרכז אדווה`, החוקר את המצב הכלכלי-חברתי בישראל, ערך מחקר מקיף ומצא שכלכלת ישראל די מסונדלת בעשר השנים האחרונות (ויותר), וממצאיו עשויים להסביר חלק ניכר מהנטל הכלכלי הכללי הנשכח בישראל. לפי המחקר, ישראל לא-סתם משקיעה יותר ויותר כסף בהחזקת השטחים וההתנחלויות, אלא מאז שנת אלפיים מפסידה סכומי עתק הולכים וגדלים מדי שנה בגין השליטה בהם, ומתקשה יותר ויותר לממן אותה. כבר זמן רב שזלילת המשאבים אוכלת בבשר החי של תשתיות חברתיות, בעיקר בפריפריה, ולדבר יש השפעה על איכות החיים בישראל, המורגשת בעיקר בשכבות הביניים ומטה. לא מופרך יהיה לצפות שמתישהו כל המשק יקרוס בגלל ההתעלמות המתמשכת מהבעיה.
כאמור, זה לא תמיד היה ככה. עד שנות התשעים, קובע המחקר, הכיבוש היה די `רווחי`. אמנם, דברים מסוימים נותרו כמו שהם: אנחנו עדיין לוקחים משאבי אדמה ומים בחינם, גובים מיסים וקנסות, מעסיקים פלסטינים בשירות הכלכלה הישראלית בשכר נמוך, `מייצאים` להם מוצרים באופן בלעדי (כי מנענו את הגעתם ממקורות אחרים או מקומיים) וכו`; ואמנם בדברים מסוימים הרווח הישראלי אף עלה (למשל: הקמת הרשות הפלסטינית הביאה איתה הכנסות לארגונים ולממשלה הפלסטיניים, שממלאים אחר חלק מחובות-הכובש שבעבר מומנו על ידי ישראל). אבל יש שני משתנים שהכריעו את הכף לכדי חובות עצומים שרק הולכים וגדלים מאז: הגידול במספר המתנחלים והגידול בעלויות הביטחון.
בפשטות, (א-) אם מספר המתנחלים גדל פי חמש בעשרים השנים האחרונות, הרי שגם ההטבות העצומות שלהן הם זוכים, ניתנות כיום למאות אלפי אנשים ולרבבות עסקים (ומוסדות). (ב-) גם ההטבות עצמן גדלו. (ג-) המאמץ המתמשך לשמר את ההתנחלויות ולהרחיבן, מרכז את מאמצי הבנייה והתשתיות (כבישים, חשמל, מים, תקשורת, בריאות, חינוך, ספורט) בשטחים על חשבון הפריפריה. (ד-) בגלל ההתנגדות הפלסטינית יש תקופות ממשוכות של פגיעה בהשקעות במשק ובתיירות. (ה-) השפעה משמעותית יש לעובדה שאנו נדרשים כל הזמן ליותר כוחות אבטחה, הוצאות המשפטיות, `הסברה` ודיפלומטיה. עם הכסף הזה אפשר היה לעשות בישראל פלאים…
כך, `מאזן רווחיות הכיבוש` שהתחיל להשתנות סביב האינתיפאדה הראשונה, הפך סביב האינתיפאדה השנייה לבלתי נסבל: `מרגע שהחלה ההתקוממות הפלסטינית, המחיר הביטחוני של אחזקת השטחים הפלסטיניים גדל מאוד. בשנים 1987-2005 הוסיפה הממשלה לתקציב הביטחון סכום מצטבר של כ-29 מיליארד ש`ח בגין האירועים בשטחים` נכתב. מאז חלפו שש שנים נוספות, והגידול רק נמשך: בהוצאות הביטחון וביטחון הפנים, בהיקפי הכוחות, בעלויות גדר ההפרדה, בהפניית משאבי הצבא, בהזנחת תשתיות ורווחה, בפיצויים על פגיעה ברכוש, במיתון ממושך, ועוד ועוד. המרקסיסטים יתאכזבו לגלות שאינטרסים כלכליים פשוט אינם מספיקים כדי להסביר את ההתנהגות הפוליטית במקרה הזה.
לקראת קריסה?
זה לא סוד. גם מחקריו של הכלכלן שיר חבר מגיעים למסקנות דומות:
זה החל להשתנות באינתיפאדה הראשונה (1987), שאילצה את ישראל להגדיל את מצבת הכוחות בשטחים פי עשרה. המסחר נפגע ועלות הביטחון הרקיעה שחקים, מה שהפך את הכיבוש לנטל כלכלי על ישראל. לעלות הכיבוש יש גם חלק אזרחי: סובסידיות למתנחלים הכוללות הנחות ברכישת בתים, כבישים עוקפים, הטבות לחקלאים, שירותים ציבוריים טובים יותר וכן הנחות במסים. הסובסידיה הגדולה ביותר היא לתקציבי רשויות מקומיות [...]. עלות הביטחון כוללת את השמירה על ההתנחלויות, בניית חומת ההפרדה (שמחירה עבר את ה-13 מיליארד שקל), תוספות מיוחדות למשרד הביטחון כדי לדכא את ההתקוממות הפלסטינית, ובעיקר – העלות העצומה של ביטחון פנים בישראל, הקמת בתי סוהר, הגדלת משמר הגבול וכו`. [...] עד עכשיו עלה הכיבוש לכלכלה הישראלית יותר ממאה מיליארד דולר, יותר מתקציב שנתי שלם של הממשלה.
[... סך] עלויות הכיבוש נטו לישראל: 9 מיליארד דולר בשנה. הסיוע האמריקאי לישראל: 3 מיליארד דולר בשנה, והוא מגיע בצורה של נשק בלבד. בהסתכלות אחורה, אפשר לומר שעד תחילת העשור האחרון, סך הסיוע מארצות הברית כיסה את סך עלויות הכיבוש – אם רוצים להעמידם זה מול זה – אבל בשנים האחרונות מחיר הכיבוש גבוה מסך הסיוע האמריקאי והפער ממשיך לגדול`.
על חשבון מי זה בא?
המיסים שאנו משקיעים בהתנחלויות ובאבטחתן לא מגיעים ליתר האזרחים, והראשונים להידפק הם תמיד מי שזקוקים לתקציב הכי הרבה:
[...] אפרת, אריאל, בית אל וקרני שומרון נכללו ברשימת אזורי העדיפות. באפרת, למשל, השכר החודשי הממוצע היה 7,793 שקל. באותה שנה אשקלון, אשדוד, רמלה ולוד לא הוכללו ברשימה. השכר הממוצע ברמלה היה 4,427 שקל.
בעוד שהממשלה מוציאה על אזרח ישראלי בממוצע כ-40 אלף שקל בשנה, היא מוציאה על מתנחל יותר מכפול, כ-93 אלף שקל בממוצע בשנה (הוצאה אזרחית וביטחונית גם יחד). מכאן שכעשירית מתקציב הממשלה השנתי כיום יוצאת על אחזקת הכיבוש, וזוהי הוצאה שצומחת במהירות, שכן אוכלוסיית המתנחלים גדלה בממוצע בשבעה אחוזים בשנה, בעוד שאוכלוסיית ישראל הכללית גדלה רק ב-1.8 אחוזים בשנה, והתקציב גדל ב-2.3 אחוזים בשנה`.
צריך לזכור שכל המחירים האלו לא רק מורגשים באמצעות מיסים ישירים ושירות צבאי, אלא הם משפיעים על כל המשק בעקיפין: על יוקר המחיה, והעלויות היום-יומיות. במחיר גבינת הקוטג` מגולמת בעקיפין (ע`י מחירי הדלק, למשל) עלות הקוטג` באפרת, ועלות הביטחון של ההתנחלויות. וכך, גם אם אתם ממעמד הביניים, הדבר נוגע לכם. להזכירנו, קריסת שירותי הכיבוי באסון בכרמל היא רק דוגמה אחת לקריסת התשתיות המוזנחות בישראל: `פי גלילות, המסרטנים בחיפה, המתקנים הגרעיניים, דליקות, פשע מאורגן, מגיפות, רעידות אדמה, נתב`ג, הצפות, הבריאות, תאונות הדרכים, בצורת, בועות כלכליות, אלימות, אסונות אקולוגיים, הכימיקלים בדרום, חוסר תכנון, אדישות, אלימות המשטרה, היטפשות, חינוך, ההשכלה הגבוהה, הזנחת הפריפריה`. אין פלא שאחר כך בא שיתוק בנתב`ג, שביתות של רופאים ועובדים סוציאליים ועוד יבואו עוד אסונות אחריהם. זה בלתי נמנע.
כי זה פשוט בלתי אפשרי לרצות הכול: גם להישאר בשטחים עם ההתנחלויות ועלויותיהן העצומות והתופחות, וגם להחזיק חברה מתפקדת במחירים סבירים. צריך לבחור. בקמפיין של רבין בבחירות 1992 הוא זכה בקולות רבים מהפריפריה בגלל שהוא הבטיח `כסף לחינוך ולא להתנחלויות`; אבל הוא לא קיים, ואף הפך לראש הממשלה בעל תנופת-הבנייה הגדולה ביותר בהתנחלויות עד אז. בסופו של יום אנחנו בוחרים בנטל הכלכלי הזה, למרות שאיננו יכולים לעמוד בו. האמת היא שגם אם ישראל ממש רוצה, היא פשוט לא יכולה להמשיך את הכיבוש לאורך זמן – מבחינה כלכלית. המערכת הולכת לקראת קריסה והשאלה היא רק מתי, והאם נמשיך להתעלם מהתהום שאליו דוהרת המדינה. ככל שנתעלם מהבועה הכלכלית הזאת, היא תמשיך להתנפח, ורק תתפוצץ ביתר עוצמה ונזק בבוא העת. ועד המשבר הבא – אזרחי ישראל ימשיכו לשקר לעצמם, לשלם ביוקר, לקוות לסגור את החודש, או לרוץ ולהוציא דרכון זר.
ד נ |
