תרגום מאנגלית: רות פליישמן
הצבא הישראלי הרס את בארות המים והחרים את משאבות המים של שלוש קהילות פלסטיניות
בצפון בקעת הירדן ב-12 ביולי. מספר שבועות קודם לכן, הרסו כוחות צבאיים ומשטרתיים
29 בתים בכפר הבדואי אל חדידייה, ובכך הותירו עשרות תושבים, בניהם אחד עשר ילדים,
ללא קורת גג תחת השמש היוקדת.
במקביל, יצאה ממשלת ישראל בהודעה חרישית כי בכוונתה להכפיל את מספר ההתנחלויות
החקלאיות הבלתי חוקיות בבקעת הירדן, אשר גם כעת מנצלות את מרבית מקורות המים
והאדמה.
לפי התוכניות, המתנחלים הישראלים שחיים בבקעת הירדן יזכו בתוספת 54 אלף דונם אדמה
לצורכי עיבוד- פרוש הדבר שיהיו בידם כ-110 אלף דונם- וכ-51 אלף ק`ב מים בשנה. דונם
אחד הם אלף מטרים מרובעים.
כבר בהווה, המתנחלים הישראלים בבקעת הירדן הם צרכני המים הגדולים ביותר מכל
התנחלויות הגדה המערבית, צריכתם גדולה בכפי שלושה מזו היומית של משפחות החיות בתוך
ישראל. הניגוד חריף אף יותר כשבוחנים את מצבן של הקהילות הפלסטיניות בבקעה, שצורכות
פחות מארבעים אחוז מהכמות המינימאלית המומלצת על ידי ארגון הבריאות העולמי.
`מטרתה של מדיניות זו היא לבצע טיהור אתני בפלסטינים בבקעת הירדן ולהחליפם בתושבים
חדשים, יהודים מכל רחבי העולם. זוהי מדיניות ממשלתית`, אמר פאת`י קדיראת , פלסטיני
שחי בבקעה ופועל כמתאם הקמפיין לסולידריות עם בקעת הירדן.
`זה חלק ממדיניות משטר הכיבוש הישראלי, בעיקר בבקעת הירדן, שהחלה מיד לאחר כיבוש
השטחים (ב-1967). כבר אז הם החלו להשתלט על כל טיפת מים בבקעה. הם יודעים ששליטה על
המים פירושה שליטה על חיים`, סיפר קדיראת.
החלוקה הבלתי שוויונית וניצול מקורות המים בבקעת הירדן היא חלק ממדיניות של
קולוניזציה ושליטה ישראלית, המגולמת לא רק בהשתלטותה של ישראל על מקורות טבעיים,
אלא גם בהרחבה האין סופית של ההתנחלויות ובהגבלות על חופש התנועה, הבנייה והפיתוח
הפלסטיני.
בהקשר זה, החלטתם והצלחתם של הפלסטינים להישאר בבתיהם ובכפריהם –על אף שליטתה של
ישראל על כל אורחות חייהם –נתפשות בהחלט כצורת ההתנגדות העיקרית בבקעת הירדן.
`קו ההגנה` של ישראל
מאז ניסוחה של תוכנית אלון ב-1967, זמן קצר לאחר כיבוש ישראל את הגדה המערבית,
קידמו מנהיגים ישראלים את ההשקפה שלפיה על ישראל לשלוט בבקעת הירדן מטעמים
ביטחוניים. תוכנית אלון, שנקראה על שמו של יגאל אלון, שר העבודה בממשלת המערך של
אותן שנים, טוותה את כוונות השליטה הישראליות על כלל הבקעה, כמו גם על אזורים
בסמיכות לירושלים, במטרה שישמשו חיץ בין ישראל וה`חזית המזרחית`.
באוקטובר 1995, כאשר הציג רה`מ יצחק רבין בפני חברי הכנסת את `הסכם העקרונות`
הישראלי-פלסטיני המכונה:` אוסלו ב``, הוא נתן משנה תוקף לעמדה זו כשהצהיר ` גבול
הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג`.
ולאחרונה, במרץ השנה, הכריז רה`מ בנימין נתניהו בעת סיור באזור ש`אם ישראל לא תהיה
בבקעה, משאית תוכל להגיד מטהרן לפתח תקווה`.
`קו ההגנה של ישראל מתחיל כאן`, אמר נתניהו. `אם טילים ורקטות ישוגרו מכאן, הם
יגיעו לתל אביב, חיפה וכל רחבי המדינה`.
בנאומו לקונגרס האמריקני ב-24 במאי, התייחס נתניהו בעקיפין לבקעה באומרו כי `מקומות
בעלי חשיבות אסטרטגית ולאומית ישולבו בתוך גבולות ישראל הסופיים`, לכשייחתם הסכם
שלום עם הפלסטינים.
בתגובה להצהרת נתניהו, הודיע רה`מ הפלסטיני סלאם פייד כי מדינה פלסטינית ללא בקעת
הירדן איננה בגדר אפשרות.
מטריקס של שליטה
בקעת הירדן מתפרשת על כשלושים אחוז מכלל השטחים הכבושים בגדה המערבית. כמעט כל
הבקעה מוגדרת כשטח C, שלפי הסכמי אוסלו נתונים תחת שליטה צבאית ישראלית
ואדמיניסטרטיבית מלאה. רשויות התכנון הישראליות שולטות בכלל תוכניות הפיתוח והבינוי
באזור זה.
היות שהסיכוי לקבל אישור לתוכניות בנייה מהרשויות הישראליות בשטחי Cהוא אפסי,
מרבית הפלסטינים בונים ללא אישורים וניצבים בסכנה תמידית שבתיהם יהרסו. לפי דו`ח
סוכנות הסעד והתעסוקה של האו`ם (אונר`א), בין ינואר למאי 2011, נהרסו מאה שלושים
ואחד מבנים פלסטינים ברחבי שטחי C, דבר שהשפיע על חייהם של כתשע מאות בני אדם.
בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים הכבושים, פרסום את הדוח `נישול
וניצול: מדיניות ישראל בבקעת הירדן וצפון ים המלח` במאי השנה. לפי ממצאי הדוח,
שליטתה של ישראל בבקעת הירדן מתאפשרת באמצעות ניצולם של ארבעה משאבים עיקריים:
אדמה, מים, תיירות ומשאבים טבעיים. בדוח נכתב:
`היא [ישראל] סגרה בפניהם למעלה משלושה-רבעים משטח האזור, בהם אדמות חקלאיות
פוריות. היא מגבילה את גישתם של הפלסטינים למקורות מים עד כדי כך שבחלק מהיישובים
הפלסטינים באזור, צריכת המים הזעומה משתווה לזו שבאזורי אסון. כמו כן, ישראל מגבילה
את תנועתם של פלסטינים בתוך האזור ובינו לבין שאר הגדה המערבית, ואף מונעת
מפלסטינים לבנות ולפתח יישובים בו. ישראל השתלטה גם על אתרי תיירות באזור ומאפשרת
למפעלים ישראליים פרטיים להפיק רווחים מניצול המינרלים המצויים בו`.
התושבים הפלסטינים בבקעת הירדן סובלים קשות מההגבלות המרובות שנכפות עליהם. ההגבלות
על חופש התנועה, על הגישה למים ולאדמותיהם, המרחקים שבין הקהילות הפלסטיניות
למרכזים פלסטיניים גדולים כמו יריחו, כל אלו, הובילו למחסור מתמיד במקומות עבודה
ולהכשלתה של החקלאות הפלסטינית. לכן, פלסטינים רבים נאלצים לעבוד בהתנחלויות
ישראליות בעבור שכר נמוך ובתנאים המסכנים את חייהם.
`הבנק העולמי העריך כי אם ישראל תתיר לפלסטינים גישה לשטחים נרחבים יותר בבקעת
הירדן, ולו בהיקף של 50,000 דונם, ותאפשר להם גישה למקורות המים באזור, הרי שיוכלו
לפתח באזור תעשייה חקלאית מודרנית ותעשיית מזון נלווית, שעשויה לייצא מוצרים בערך
של כמיליארד דולר בשנה`, נכתב בדוח של בצלם.
לסיכומו של עניין, לטענת בצלם: `משטר זה, המנצל את משאבי האזור באינטנסיביות
ובהיקפים רחבים יותר מאשר בשאר חלקי הגדה המערבית, ממחיש את כוונותיה של ישראל:
סיפוח דה-פקטו של בקעת הירדן וצפון ים המלח למדינת ישראל` .
המדיניות הישראלית מקדמת בורות
שישה חודשים לאחר שכבשה ישראל את הגדה המערבית ב-1967, היא החלה בבניית התנחלויות
שיועדו ליהודים בלבד בבקעת הירדן. במקביל, כ-100 אלף פלסטינים ברחו מהמקום. כיום
האוכלוסייה הפלסטינים בבקעה נאמדת על כ-64,450 בני אדם, המפוזרים ב-29 קהילות,
בנוסף על כ-15 אלף בדואים החיים בעשרות כפרים קטנים. לעומתם מספר המתנחלים החיים
באזור מגיע לכ-9,300.
אולם החברה הישראלית אינה מודעת למציאות זו. לפי סקר דעת קהל שנערך על ידי האגודה
לזכויות האזרח בישראלי (ACRI) בין ה-31 במאי לאחד ביוני השנה, 64 אחוז מהיהודים
הישראלים שלקחו חלק בסקר, לא ידעו שבקעת הירדן היא שטח כבוש. שמונים אחוז מהנשאלים
אף האמינו כי מרבית התושבים בבקעה הם יהודים ישראלים. לפי ACRI:
`העובדה שישראלים מחזיקים בעמדות שגויות שעל פיהן הבקעה היא חלק מישראל ושישראלים
גרים בה, כנראה מעצימה את תמיכתם בעמדתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כי הבקעה
חיונית לביטחון מדינת ישראל. הרושם המוטעה כי הבקעה היא חלק ממדינת ישראל מעניק
לעמדה זו נופך שאינו רק אסטרטגי אלא גם רגשי`.
אומנם, תוצאות הסקרים האלו אינן מפתיעות היות שהן משקפות את המדיניות הרשמית של
ישראל מזה עשורים, ולפיה ישראל חייבת לשמר את ריבונותה בבקעת הירדן. יש לכך הצדקות
ביטחוניות כמו גם מניעים כלכליים. בהקשר זה, הבטיחה ישראל את התפוגגותה של עובדת
היות בקעת הירדן חלק אינטגרלי מהגדה המערבית –ולכן כמו שאר השטחים הפלסטינים, נתונה
תחת כיבוש.
ריקון בקעת הירדן
ישראל קובעת עובדות בלתי הפיכות בשטח בקעת הירדן –כפי שהיא עושה במרבית הגדה
המערבית –במטרה לשמר את שליטתה על האדמה ואוצרותיה האדירים, שעליהם אין בכוונתה
לוותר. ניכר כי מטרתה הזדונית ביותר של ישראל היא לכפות על הפלסטינים תושבי הבקעה
לעזוב את אדמותיהם, תהליך שנעשה פשוט יותר בשל הגדרת המקום כשטח C והפקדתו לשליטתה
המוחלטת של ישראל.
ובכל זאת, במהלך ארבעים השנה שחלפו, הפלסטינים בבקעת הירדן פעלו נגד הניסיון לעקור
אותם מאדמתם על ידי עצם היצמדותם למקום. למעשה, באזור זה כמו גם באזורים אחרים
ברחבי הגדה המערבית שספגו מכות קשות מהכיבוש הישראלי, כמו למשל דרום הר חברון, שיטת
ההתנגדות המקובלת ביותר היא עצם ההישרדות.
פאת`י קעדירת, המתאם של תנועת הסולידריות אמר:
`הישרדותו של העם הפלסטיני בבקעת הירדן היא צרות התנגדות היות שמדינת ישראל קמה על
שקר גדול: ארץ ללא עם עבור עם ללא ארץ. בבקעת הירדן הם ניסו ליצור מציאות כזו
[מציאות כוזבת] על ידי יצירת עובדות בשטח וגירוש הפלסטינים מאדמתם החקלאית ומכפרי
מגוריהם. עצם הקיום הוא ההתנגדות בבקעת הירדן. אנשים אלו הצליחו להישאר בבקעה, תחת
הלחץ העצום שמופעל עליהם מצד הכיבוש. לדעתי זו צורת התנגדות. היצמדותם לאדמה הזו
היא אחת ההצלחות הגדולות ביותר`.
ג`יליאן קסטלר-ד`אמור היא עיתונאית פרילנסרית מקנדה שנמצאת בירושלים. מאמריה
מתפרסמים דרך קבע ב-Electronic Intifada, Inter-Press Service ו-Free Speech Radio
News. כתבות נוספות שלה ניתן למצוא באתר: http://jkdamours.com/
|
