בנימין נתניהו וחבר מרעיו שבשלטון אינם מוצאים דרך יצירתית אחרת לחמוק מאחריותם להביא לשחרורו של גלעד שליט על ידי שחרורם של אסירים פלסטיניים, פרט לאיום להחמיר את תנאי כליאתם של אסירי הכיבוש הפלסטינים – כאילו לא סבלו כבר מספיק, כאילו אין די ילדים עצורים בבתי הכלא של הכיבוש, כאילו אין די נפגעי עינויים הנושאים עמם את זכר האימה, כאילו באמת כולם מקבלים ביקורי משפחה, כאילו הידוק טבעת הסבל ושלילת זכויות האדם יובילו למשהו פרט לסבל נוסף.
בימים כאלה כדאי במיוחד לקרוא את הספר החשוב שערכו שתי פעילות – עו`ד עביר בכר, שעבדה עד לפני זמן קצר בארגון עדאלה, וד`ר ענת מטר, ועניינו האסירים הפלסטיניים, המכונים `האסירים הבטחוניים`. איום, Threat, הוא שמו של הספר, שהתפרסם לפני זמן קצר באנגלית: האיום המגולם בשם-הצופן שניתן לאסירי הכיבוש וההתנגדות, האיום המסווה את שלילת המשמעות הפוליטית של מעשיהם ושל מאסרם, האיום שנועד להצדיק את שלילת זכויות האדם.
למה לקרוא על אסירים? ראשית, משום שטיבה של חברה הוא כטיב בתי-הכלא שלה, ודרך טובה לעמוד על מצבה של חברה כובשת היא לעמוד על מצבם של אסירי הכיבוש. שנית, משום שהתנסות הכלא – המעצר, הכליאה, העינויים, הביקורים, השחרור, המעצר המחודש – הם חלק מרכזי בחיי הפלסטינים תחת הכיבוש הישראלי, מרכיב בחייהן של אינספור משפחות פלסטיניות. התנסות הכלא אינה רק עניינם של הכלואים, ברובם המכריע גברים: לוקחים בה חלק נשים וגברים, הורי הכלואים, אהובות ואהובים וקרובים וחברים, ילדים שנולדו בהיעדרו של אביהם ואלה מהם שזוכים להשתתף באירוע המשפחתי הבלתי-נשכח המשותף לכל משפחות האסירים: הביקור המיוחל.
ויש עוד סיבה שלישית, ייחודית: לאסירים יש מקום מיוחד בחברה הפלסטינית הנאבקת תחת עול הכיבוש. הם לא רק מושא לאמצעי הדיכוי שמפעילים שלטונות הכיבוש; יש להם קול ייחודי וסמכות מוסרית מיוחדת בחברה הפלסטינית. אפשר שכיום קולם נשמע פחות מבעבר, אך תנועת האסירים עדיין ממלאת תפקיד פוליטי חשוב בשטחים הכבושים. מבתי הכלא יצאו יוזמות פוליטיות חשובות, למשל לכינון מחודש של אחדות לאומית פלסטינית ולהתגברות על מלחמת הסיעות והמחנות הפוליטיים (2006); בתי הכלא הם המקום שבו התעצבו פעילים ומנהיגים מרכזיים בתנועות השונות. ומתוך מחשבותיהם, ויכוחיהם ולימודיהם בבתי הכלא צמחו לעתים מהלכים פוליטיים חשובים.
אסירים כמנהיגים חברתיים
יש לכיבוש היסטוריה, וההיסטוריה הזו אינה מתמצה בטכנולוגיות השליטה והדיכוי: היא גם היסטוריה של המדוכאות והמדוכאים ומאבקם, וספר זה תורם לה תרומה ייחודית. במאמר מבוא מאיר-עיניים מראה מאיה רוזנפלד, כי במיוחד בין אמצע שנות השבעים לשנות התשעים מילאה תנועת האסירים תפקיד מיוחד במאבק נגד הכיבוש. דווקא בתנאים ששללו מהם לכאורה כמעט כל אפשרות פעולה גיבשו האסירים דגמים של חינוך עצמי ולימוד, של שיתוף פעולה החוצה מחנות פוליטיים תוך כדי שמירה על זהותם הפוליטית הנפרדת, ובכך הטרימו את דפוסי הפעולה של האינתיפאדה הראשונה.
אלינה קורן פורשת מצידה השוואה מרתקת בין מקומם של האסירים מתנגדי השלטון הבריטי בצפון אירלנד לבין היחס לאסירי הכיבוש בישראל, ומראה, עד כמה יחסם של שלטונות ישראל לאסירים שופך אור על אסטרטגיות השליטה בשטחים הכבושים. כשהיא מסתמכת על מאמרו המרתק של וליד דקה בקובץ, הבוחן את תנאי הכליאה מבפנים, כשותף מרכזי למאבקי האסירים על זכויותיהם, מתארת אלינה קורן כיצד לאחר הצלחותיהם החלקיות אך המשמעותיות של האסירים במאבק עקשני לשיפור תנאי כליאתם, לבניית הנהגה ונציגות מול שלטונות הכלא, עברו השלטונות לאסטרטגיה של ריסוק והפרדה, פיזור האסירים בין בתי כלא שונים ובין אגפים שונים, הרס הנציגויות הפוליטיות לטובת הפרדת אסירים על בסיס מקומות מוצאם – ממש כשם שנקטו בגדה המערבית באסטרטגיה של גטואיזציה, של יצירת מובלעות מופרדות, ריסוק התשתית הפוליטית וצמצום אופקיהם הפוליטיים של הנכבשים.
לדברים האלה אני מבקש להוסיף מרכיב נוסף, אולי מוכר פחות: גם כאשר נחלש קולם של האסירים – במהלך `תהליך השלום` שלא הוביל לעצמאות והתבססותה של הרשות הפלסטינית – מילאו האסירים לשעבר תפקיד מפתח באחד המהלכים הפוליטיים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה של הכיבוש: צמיחתה החל משנת 2000 של תנועת התנגדות עממית בלתי-אלימה לכיבוש, אותה הובילו בראש ובראשונה פעילים פלסטינים בכפרים הנתונים למצור, לסגר ולכתר, אשר בהמשך הלכה והתמקדה במאבק נגד משטר הגדרות והמחסומים ונגד גדר ההפרדה.
המהלך צמח מלמטה, מן הקהילות הנחנקות; פעילי השטח הם אלו שקיבלו את ההחלטה לשתף פעולה עם אזרחים ישראלים המתנגדים לכיבוש ולארח בכפרים פעילות ופעילים מחו`ל שבאו להזדהות ולתמוך, רבים מהם במסגרת תנועת הסולידריות הבינלאומית, רבות מהן פעילות שמאל ממסגרות פוליטיות שונות באירופה ובארה`ב. כדי לארגן את פעולות המחאה המשותפות הראשונות נגד הסגר בראשית האינתיפאדה, כדי להביא עשרות ולאחר מכן מאות ישראליות וישראלים לפעולות משותפות בכפרי הגדה המערבית, נזקקנו אנו, פעילות ופעילי תנועת תעאיוש להרבה יותר מאשר הסכמה מקומית בקהילה זו או אחרת. נזקקנו לאשראי של אֵמון, שיאפשר לנו, אזרחי הכוח הכובש, לפעול ביחד עם בנות ובני העם הנכבש אחרי שנים של תעשיית `דו-קיום` ו`מפגשים בוני-אמון`, שפרחה בשנות התשעים בצל התרחבות ההתנחלויות, התרבות המחסומים והתגבשותו של משטר ההיתרים והאישורים, והתרסקה באחת כאשר חלקים נרחבים בשמאל הישראלי הודיעו עם פרוץ האינתיפאדה שהם `מאוכזבים` מן הפלסטינים.
את ההחלטה הקשה הזו קיבלו האסירים לשעבר, מנהיגים אמיתיים של קהילותיהם, שלאחר מחשבה מעמיקה על הכיבוש הנמשך, על בסיס לימוד החברה הישראלית ושפתה בכלא, ומתוך דיונים ממושכים בינם לבין עצמם – הגיעו למסקנה שההתנגדות העממית הפלסטינית והפעולה המשותפת הן הדרך לערעור החומות ומחסומי הפחד.
הם שנתנו לנו את האשראי הראשוני, שאיפשר לפעילות ופעילים מישראל להוכיח שלא באו רק להתמרק ולרחוץ בנקיון כפיים, שלא באו כפוליטיקאים ישראלים ידועים מתעשיית השלום של ימי אוסלו ללחוץ ידיים, להפריח כמה מלים ולהצטלם. עלינו היתה החובה להוכיח שאנו ראויים לאמון הזה. אך את היסודות לשיתוף הפעולה הזו יצקו אסירים לשעבר, שמעמדם המיוחד בקהילותיהם איפשר לפעולות המשותפות לצאת לדרך.
ארץ השב`כ
לא אסכם את הספר. יש בו מגוון עצום של קולות פלסטינים וישראליים, טקסטים של משפטניות ופעילות, של אסירים בהווה ולשעבר ושל עורכי דינם. קולות שונים מדברים בספר, המייצגים מיגוון של גישות. כמעט כולם אינם מגיעים כרגיל אל הקהל הזקוק להם יותר מכל, אזרחי ישראל: לפלסטינים בשטחים הכבושים אין צורך לספר על קיומן של שתי מערכות שיפוט מקבילות בגדה המערבית, אחת לישראלים (ולעתים – לאזרחים מחו`ל המשתתפים בפעולות מחאה בשטחים הכבושים), אחת לפלסטינים; בגדה המערבית אין צורך לספר על הלחצים והאיומים, המעצרים השרירותיים והפיתויים הקטלניים שמפעיל השב`כ כדי לגייס מלשינים ומשתפי פעולה: אלה דברים שכל נערה ונער יודעים אותם. אך בישראל אנו זקוקים לקולות השונים האלה, לקולם של משפטניות ומשפטנים מסורים, לקולם של אסירים-לשעבר, לקולן של פעילות פוליטיות פלסטיניות מן השטחים.
תוכלו להיכנס ליקום הנפרד, לארץ השב`כ, כשאתם מלווים בדברי ההנחיה האירוניים והמרירים של עו`ד אביגדור פלדמן, או בהנחיות החשובות שמספקת עו`ד יעל ברדה, המציבה את הדברים בהקשר הרחב של עיצוב הביורוקרטיה של הכיבוש – ומכיוון אחר ושונה את דבריו המשלימים של ד`ר אסמעיל נאשף. שניהם עוסקים ביצירת הקטגוריות המאחידות, המסתירות הבדלים משמעותיים (`אסירים בטחוניים` – מנער שזרק אבן, פעילה באיגוד מקצועי ועד חמוש שנתפס על נשקו), ולא פחות חשוב מכך – של פרופילים כלליים של בני-אדם, כלומר פלסטינים, המהווים `איום בטחוני` פוטנציאלי, פרופילים המאחידים את מושאיהן ומספקים נבואות ביורוקרטיות המגשימות את עצמן (אם הוא סיכון, איך אפשר לא לעצור אותו?).
תוכלו גם ללכת בדרך אחרת ולפנות ישר אל עדויותיהם של אסירים – עדותו עוצרת הנשימה של אוסאמה ברהם – מעצר אחרי מעצר, עינוי אחר עינוי – או העדויות שאספה נהלה עבדו מפיהן של אסירות פלסטיניות או עדותה של האסירה לשעבר עטאף עליאן (הודלי). אל תחששו לקרוא את הדברים: אין אלה העדויות המזעזעות ביותר בדבר עינויים והתעללויות שקראתי. עביר בכר וענת מטר ראיינו את השייח` מוחמד אבו-טיר, איש החמאס, על דרכו הפוליטית, על תפקידם של בתי הכלא בעיצוב השקפותיו. תוכלו גם לקרוא ביקורת משפטית זהירה של יחסה של ישראל לאסירים הפוליטיים הפלסטינים, כגון זו של פרופ` אלון הראל; דברים שקולים ומדויקים בדבר התעללויות ועינויים ואפילו הערכות מספריות תוכלו לקרוא בפרק המאלף שתרמה לספר עו`ד באנה שוגרי-בדארנה מהוועד הציבורי נגד עינויים בישראל.
ואפשר שתעדיפו שאלות עקרוניות: כיצד מתנהל משטר האפרטהייד בשטחים הכבושים, עם הניתוח המשפטי המדויק של עו`ד שרון וייל, או – וזו הסוגיה החשובה שמעלה עו`ד סמדר בן-נתן – האם אין ראויים האסירים הפלסטינים למעמד של אסירי מלחמה – במיוחד נוכח העובדה, שמאז שנת 2000 הלכו דוברי שלטונות הכיבוש והרחיבו את השימוש במונח `מלחמה` כדי לתאר את הדיכוי האלים של שאיפת הפלסטינים לסיום הכיבוש ולמען זכות ההגדרה העצמית. ואולי תעדיפו לשמוע את קולו של וליד דקה, המנתח את מאבקם של האסירים, את שביתות הרעב שלהם, את הצלחותיהם וכשלונותיהם מנקודת מבטו כאחד מזקני האסירים ומנהיגיהם (קראו כאן את מאמרה של ענת מטר).
מסתרי המעצר המינהלי
ייחודו של הספר בכך שהוא מציב את שאלת האסירים בהקשריה הרחבים: לא רק זה של הפרת זכויות האדם ושל הניתוח המשפטי, אלא בהקשר הפוליטי המובהק של השימוש במאסר השרירותי, בהתעללויות ובעינויים כדי לרסק את מרקם החברה הנכבשת. חומר עצום שהלכו ואספו פעילות ופעילים, משפטניות ומשפטנים מסורים, ארגוני זכויות אדם פלסטינים וישראליים משך שנים מקבל בספר זה משמעות חדשה.
מצד אחר, חשובה בעיני התמקדותם של כמה וכמה מפרקי הספר במרכיבים ספציפיים של התנסות הכלא הקונקרטית – הן עבור הנכלאים והן עבור קרוביהם: החל בחוויית המעצר וכלה בשחרור המוקדם (פרופ` לסלי סבה) ועסקאות שחרור אסירים כפי שחווים אותם האסירים עצמם (עדותו של האסיר לשעבר מוניר מנצור, ראש ועדת האסירים הפלסטיניים, ששוחרר במהלך `עסקת ג`יבריל`), דרך פרקים העוסקים בגיהנום המשפטי והביורוקרטי בו מתנסות המשפחות המבקרות את אסיריהן (ענת בר-סלע מ`בצלם` ועו`ד סיגי בן-ארי מהמוקד להגנת הפרט) ובהשלכות על העברת הכלואים הפלסטינים מן השטחים הכבושים אל בתי-כלא בתוך ישראל, הרחק מהישג ידם של קרוביהם ואפילו של עורכי-דין פלסטיניים תושבי השטחים הכבושים (עו`ד מיכאל ספרד), המדגימים היטב עד כמה התנסות הכלא היא קולקטיבית ורחבה, עד כמה אינה מתמצה בכלואים עצמם בלבד.
עבור תושבי רמאללה, כותב ספרד, כלא אשקלון שמעבר לקו הירוק רחוק ממש כמו אי השדים עבור תושבי פריס – בו שכנה עד 1946 מושבת עונשין מפורסמת; כאן משתלבת שאלת האסירים במרכיב אחר של הכיבוש – בסֶגֶר ובמשטר רשיונות המעבר, המונע מקרובי האסירים לבקר אותם. אך הספר אינו חוסך מקוראיו וקוראותיו גם דיון שקול בכמה מכלי ההתעללות הסדירים וה`לגיטימיים` ביותר, כגון הבידוד והצינוק (עו`ד סחר פראנסיס וקתלין גיבסון העובדות עם ארגון זכויות האדם הפלסטיני א-דמיר, וד`ר רוחמה מרטון מרופאים לזכויות אדם).
בתוך כך, האזינו לדבריה של עו`ד תמר פלג-שריק, המייצגת אסירים מטעמו של המוקד להגנת הפרט: היא מתמקדת במעצר המינהלי לא רק כמכשיר דיכוי אחד בין רבים, מורשת האימפריה הבריטית, אלא גם ככלי להתעללות נפשית של עצורים ומנגנון לגיוס משתפי פעולה. בלשון יבשה ומדויקת היא מתארת כיצד מתפקד המעצר המינהלי – שסיבותיו מסתוריות, שהחומרים עליהם הוא מתבסס הם חסויים ואינם מוצגים בפני העצירים ובאי-כוחם, שניתן לחדש אותו פעם אחר פעם – כסוג של עינוי מתמשך, שכן הוא מעורר בעצירים את התקווה לשחרור, ההולכת ונכזבת, פעם אחר פעם. התקווה, כותבת תמר פלג-שריק, כשהיא מסתמכת על עדויותיהם של עצירים, הופכת לאויבתו המרה של העציר:
`אוכל להעיד, כי במשך שנות עבודתי הארוכות בייצוג עצירים מנהליים, שראשיתה במאי 1988, לא הכרתי ולו עציר אחד אשר נגמל מהתקווה המחזורית או ויתר על האמונה שבג`ץ ישחררו. זאת למרות שאחוז העתירות המשפטיות המתקבלות בבית המשפט ולו חלקית, אינו מגיע לכדי 1%. אינני מכירה ולו אישה אחת אשר זנחה את ציפיותיה לשחרור בעלה העצור מנהלית. ציפיותיה הגואות לקראת מועד פקיעת הצו נכזבות סופית, לאחר שנודע לה כי גם הערעור נדחה דחייה חסרת פשר.`
מעוכבים. תקווה תמידית לשחרור
ואולי לא תרצו להתבונן בדברים מנקודת מבטם של פעילות זכויות האדם, המשפטניות הביקורתיות, האסירות והאסירים לשעבר. תיעוד מרתק של נקודת מבטה של המערכת – של השופטים והפרקליטים הצבאיים, אלה האחראים על תפעולה השוטף של תעשיית המעצרים וההארכות והאישורים בבתי הדין הצבאיים – אפשר למצוא בסרטו התיעודי החדש של רענן אלכסנדרוביץ`, `שלטון החוק`, שזה עתה זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי בפסטיבל הסרטים בירושלים.
ואולי תעדיפו לראות את הדברים מנקודת מבטם של מי שמופקדים על משמורת האסירים ממש? לעתים נדירות מגיעים לעינינו גם הדברים כפי שהם נראים מנקודת מבטם. כדאי לכן לשוב והתבונן בתחקיר `עובדה` (שכבר פורסם ב`העוקץ`), המתעד פשיטה לילית של יחידת `מצדה` על האסירים הבטחוניים בכלא קציעות באוקטובר 2007. כל תכליתה של הפשיטה היתה להטיל אימה ולחזק את מורל הסגל בכלא קציעות. מוחמד סאטי אשכר, אחד האסירים הפלסטיניים, נהרג במהלכה ושלושים אסירים נפצעו במהלך פעולת יחידת `מצדה` המתפארת ביכולתה `לתת מענה מקצועי יעיל` ל`מצבי חירום מכל הסוגים` ולהשתמש בנשק אל-הרג כדי לדכא `התפרעויות אסירים`. כאשר התרחשו הדברים, טענו השלטונות – ובעקבותיהם העיתונים – כי `התפרעות אסירים` התרחשה בתגובה ל`חיפוש שגרתי`. שלוש שנים לאחר מכן יצאה האמת לאור: לא `חיפוש שגרתי` אלא הטלת אימה. ברוכים הבאים לכלא.
Abeer Baker & Anat Matar
Threat: Palestinian Political Prisoners in Israel
Pluto Press, 2011
יכ |
