קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - מצור, חומה ומחסומים עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר אני עדיין חוכך בדעתי אם את היום האחרון שלי בארץ אני רוצה לבלות בהגשת תלונה במצ"ח מאת נועם לקח 31.8.2011 פרסמתי את זה בפייסבוק, אבל אני חושב שהרשימה הזאת היא המקום בשביל זה. -- אני כותב את הדברים הללו בשביל לחלוק את החוויה שלי. מי שרוצה רשאי/ת להפיץ. החלק הראשון יהיה השתלשלות האירועים כפי שאני זוכר אותם, והחלק השני יהיה החוויה האישית שלי מהרגע בו נעצרתי. הכתיבה תהיה קצת אסוציאטיבית ומפוזרת, ואין לה מטרה מסוימת. אני פשוט רוצה לחלוק עם כמה שיותר אנשים את מה שקרה לי. החוויה שחוויתי אינה יוצאת דופן; אנשים אולי נהיים כהים לחוויות כאלו, או פשוט לוקחים אותן כמובן מאליו. אני רוצה לשתף ולהזמין כל מי שחווה או חוותה חוויות דומות לשתף גם כן. 1. ביום רביעי ה-10 לאוגוסט נסעתי לכפר אל-וואלאג`ה שעל יד בית ג`אלא, להפגין נגד הקמת גדר ההפרדה אשר מתוכננת להקיף את הכפר 360 מעלות ולהפוך אותו לגטו. ההפגנה אוגנה ע`י הועדה העממית של הכפר לאחר שבשבועיים שקדמו לה נעצרו כתריסר פעילים (ביניהם אני, ביום ראשון ה-31.8.11) בכפר. הגעתי בלווית ארבע מתופפות מהיסמב`ה ובערך בשעה 9:00 התחילה ההפגנה. ברגע שהגענו לתוואי הגדר החלו החיילים לעצור פעילים ישראלים ולגרש את שאר המפגינים ברימוני הלם. טיפסנו במעלה הרכס בשלרגלינו נזרקים רימוני הלם, מהם נפצעו ברגליים לפחות שתי מפגינות שאני יודע עליהן. בזמן שאחד המפגינים ניסה לעזור לאחת המפגינות שנפצעה החיילים המשיכו להדוף אותו ולבסוף עצרו אותו. כשהגענו לפאתי הכפר, נעמדו כמה עשרות מטרים לפני החיילים, מחכים שהם יסוגו. לאחר כעשרים דקות החיילים החלו לרוץ לכיוונינו והתחלנו לסגת לכיוון הכפר. רימוני ההלם נזרקו לא רק מאחורינו אל גם מלפנינו. לאחר שהתעייפתי מלרוץ, הבחנתי שהחיילים עצרו את א, שותפי לסמבה, ואמרו לו כי הוא מורחק. כיוון שידעתי שהוא לא מורחק, נעמדתי לידו ואמרתי לחיילים שהם טועים וא לא קיבל הרחקה. הקצין אמר שגם א וגם אני זרקנו אבנים ושאנחנו מעוכבים. בדיעבד הבנתי שהחיילים החלו לרוץ לאחר שנזרקו לעברם אבנים. 2. כאן מתחילה אחת החוויות הנוראיות ביותר בחיים שלי. ביקשתי מהקצין להיפטר מהתוף ולתת אותו למישהו שיקח. הוא התעקש שאשמור אותביום רביעי ה-10 לאוגוסט נסעתי לכפר אל-וואלאג`ה שעל יד בית ג`אלא, להפגין נגד הקמת גדר ההפרדה אשר מתוכננת להקיף את הכפר 360 מעלות ולהפוך אותו לגטו.ו. שאלתי: `אתה מעדיף שאני אסחב כל היום עם תוף ואתופף לך?` ואז הוא אמר `זהו, אתה עצור` תוך כדי שמישהו סובב לי את הידיים מאחורי הגב ואזק אותי בחוזקה עם אזיקון פלסטיק. שני חיילים לקחו אותי משם לכיוון הנקודה בה התחלנו את ההפגנה. החייל דחף אותי בחוזקה שוב ושוב תוך כדי שאני אזוק, והתיק שלי החליק ונתלה על האזיקונים האדוקים ממילא. ביקשתי ממנו שירים לי את התיק והוא צרח עלי שאשתוק ודחף אותי עוד פעם. החייל השני הסכים להרים לי את התיק לבסוף והידק לי את הרצועות שלא יפול שוב. מהרגע הזה התרחקנו משאר המפגינים והחיילים והיינו רק שלושתינו בטווח הראייה והצעקה שלי. שאלתי את החיילים אם הם יכולים לשחרר לי את האזיקון ולקשור פחות חזק, החייל היותר אכזרי אמר לי `אתה תופתע לראות את הידיים שלך בסוף היום.` שאלתי אותו: `למה אתה חייב להכאיב לי? אני לרגע לא התנגדתי למעצר ואני משתף איתכם פעולה.` הוא ענה לי: `למה? כי אתה שמאלני בן זונה. זה למה` אמרתי לו: `אתה בן זונה`, הוא אמר לי: `אתה בן זונה שסובל ואני בן זונה שכיף לו` שאלתי: `זה הכיף שלך? להתעלל אנשים כפותים?` הוא ענה בחיוב ואמר שהוא יכול לעשות לי מה שהוא רוצה ואז שאל את החבר שלו: `יש לך את הסכין הזאת? אני רוצה לחתוך לו תלתל ולשים על התיק`. אחרי כמה דקות של תחנונים, החייל הסכים לעצור ולשחרר לי את האזיקון, שכבר הרגשתי שפוצע אותי. עצרנו והוא תפס לי את הידיים מאחורה. רק שבמקום לשחרר לי את האזיקון, הוא הצמיד לי את הידיים והידק אותו עוד יותר. התיישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות. אמרתי להם שאני לא זז עד שהם לא משחררים את האזיקון. החייל השני היה קצת מופתע ממה שהחבר שלו עשה, אבל זה לא מנע ממנו להקים אותי בכוח. הוא פתח לי את האזיקון ואיים שאם אזוז הוא יהרוג אותי. מאותה נקודה בכיתי בערך כל הדרך לנקודה בה ההפגנה התחילה. כמובן שהם צחקו עלי ואמרו לי כל מני דברים שאני כבר לא זוכר. הצלחתי לקלוט שהחייל הפחות אכזרי קרא לחבר שלו `אסף`, וכשהגענו אז ראיתי על התיק שלו ששם המשפחה שלו נגמר באותיות ELI את השאר הרצועה של הרובה הסתירה על הקסדה שלו ראיתי את ראשי התיבות A.H אשר רמזו על האות הראשונה של שם המשפחה שלו. אני יודע עליו שהוא מגדוד דוכיפת 94 של חטיבת כפיר. עכשיו כבר לא הייתי לבד, צרפו אותי לעשרת העצורים הנוספים. אחרי כשעתיים שחיכינו בצל אזקו את כולנו וקשרו לנו את העיניים בפלנליות. העלו אותנו לג`יפ והורידו אותנו לחדר כושר של איזה בסיס. היינו עם עיניים קשורות במשך כמה שעות. זה היה משפיל אבל חשתי שאת שיא ההשפלה כבר עברתי כשהייתי לבד עם שני החיילים. אני חושב שלמשך כמה דקות, כשהחיילים האלו הובילו אותי, הרגשתי כמו שעציר פלסטיני מרגיש. אצלי אלו היו רק כמה דקות, ואצל פלסטינים זה יכול להימשך זמן בלתי מוגבל. אני שוחררתי בסוף היום ללא תנאים, ופלסטינים יכולים להיות מוחזקים תקופות ארוכות ללא חקירה או משפט. ובכל זאת, בכמה דקות האלו חוויתי תחושות שאני לא זוכר שחוויתי אי פעם. שאני נתון לחסדם של שני ילדים עם נשק ועם שיכרון כח, ושאף אחד לא יכול לשמוע, לראות או לצלם אותי; שהחיילים לא מוכנים להזדהות בפני ושהם באמת רוצים להכאיב לי - מעבר לפקודה שהם קיבלו להוביל אותי מנקודה אחת לנקודה שנייה. שילוב של השפלה, כאב פיזי, זעם, חוסר אונים, אי-צדק, ועוד כמה פעמים כל אחת מהמילים הללו. תחושה שמתאכזרים אליך רק בגלל מה שאתה מייצג או מאמין בו. תחושה שאתה עומד בפני רשע טהור. שאותו חייל רואה בך משהו שמצדיק, או מחייב את זה שיענישו אותך, שינקמו בך. תחושה שאותו חייל לא ראה בי בן אנוש, אלא רק בן זונה ושמאלני. והשפלה, כאב פיזי, זעם, חוסר אונים, אי-צדק... לכתוב את זה זאת התחלה של התמודדות, אני עדיין חוכך בדעתי אם את היום האחרון שלי בארץ אני רוצה לבלות בהגשת תלונה במצ`ח. די לאפרטהייד! ישוחררו כל הגטאות יכ קישורים למאמרים האחרונים בנושא הישראלים בברלין מפגינים `לקבל את פני` נתניהו היום בבית המשפט העליון - תביעת פיצויים של נער ששותק בארבעת גפיו מירי של הצבא. הימים החולפים קשים מנשוא. המראות הקשים של הפצצות והריסות, לצד תמונותיהם של הקורבנות והפצועים הרבים, ביניהם עשרות נשים וילדים - מפלחות את הלב.