קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - מסמכים, נתונים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

על מה מוחים הבדואים בנגב? נא להפיץ
נא להפיץ

בהשתתפות:
הכרה עכשיו-הוועד הציבורי לזכויות הערבים בנגב
פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי

על מה מוחים הבדואים בנגב

המחאות על יוקר המזון והדיור הפכו במהרה למחאה חברתית כוללת בדרישה לצדק חברתי
ולשינוי השיטה החברתית-כלכלית ובתביעה להחזיר את המדינה לציבור; מדינה שהופקעה ממנו
על ידי בעלי ההון והפוליטיקאים
רוב עצום בציבור הישראלי תומך ברעיונות שמתגבשים עתה במאהלים השונים ומאות אלפים
הביעו את הזדהותם באמצעות השתתפות בהפגנות הענק ברחבי הארץ.
הקהילה הבדואית למודת הסבל ומצוקת דיור ארוכת שנים, מזדהה ותומכת במאבק המתנהל
ברחבי הארץ לדיור הוגן לכולם.
ראינו לנכון להציג בפני הציבור הרחב את האמת לאמיתה על מצבה של הקהילה הבדואית,
ואת חזונה לעתיד שוויוני ומשתף לכל תושבי הנגב ערבים כיהודים.

היסטוריה ודמוגרפיה:
הבדואים הם האוכלוסייה הילידית של הנגב מקדמת דנא ואשר הגיע אליו מארצות מוצא שונים
בגלי התיישבות רבי שנים
הקהילה מחולקת למטות, שבטים ומשפחות.
ערב הקמת המדינה ב- 48, האוכלוסייה הבדואית בנגב מנתה כ- 110,0000 נפש. הבדואים
התגוררו בכל רחבי הנגב.
בעקבות המלחמה- רוב האוכלוסייה גורשה או עזבה למצרים ולירדן.
לאחר הגירושים נותרו בנגב כ- 12,000 נפש. עד 48 ההתיישבות היהודית היתה במספר קטן
של יישובים ובדרך כלל על קרקע שנרכשה מבדואים ומנתה אלפים בודדים.
כיום, הקהילה הבדואית מונה מעל 192,000 נפש. מחציתם בעיר רהט, (צפונית מערבית
לב`ש), ובעוד 6 עיירות נוספות - תל–שבע, לקייה, חורה, שגב שלום, ערערה בנגב,
וכסייפה. כעשרים אלף מתגוררים בכפרים שהוכרו בעשור האחרון והיתר בכ- 45 כפרים בלתי
מוכרים.
בתחילת שנות החמישים המדינה העבירה את רוב הקהילה שהתגוררה במרכז ובמערב הנגב
למזרחו- מה שקרוי אזור הסייג (המשולש: ב`ש, דימונה, ערד), בעוד שאת מערבו הפורה
יותר הועידה להתיישבות יהודית. העברת האוכלוסייה נעשתה בכחש ורמייה לעיתים תוך
הבטחה שכעבור זמן מה הם יוחזרו לכפריהם, הבטחה שלא קוימה מעולם. כעבור 3 שנים חלק
מאדמות הוכרזו כפנויות והבעלות עליהן הועברה ל `רשות הפיתוח` של המדינה.
הנגב משתרע על שטח של 13 מיליון דונם ואוכלוסיית מחוז הדרום מונה כיום כ-
1,084,200 נפש כאשר 17.8% ממנה הם בדואים. .בנפת הנגב מונה האוכלוסייה הבדואית
כ- 31.2% והם מתגוררים על שטח של כ- 392 אלף דונם בלבד. ( כ- 3% משטחו הכולל
של הנגב )

בעלות על קרקע
עד 48 הבדואים התגוררו בכל הנגב והחקלאים מהם עבדו כ- 2 מיליון דונם עליהן טפחו
גידולים חקלאיים-בעיקר דגנים- ורעו צאן וגמלים. הבעלות נקבעה על פי חלוקת
הטריטוריה בין המטות והשבטים וכן בעיבוד וחזקה ולאחר מכן ברכישה מסורתית. מסמך
הרכישה נקרא: `סנד` והוא מעין חוזה קניה לכל דבר עם בולים ממשלתיים וחתימת עדים
ומכובדים.
מסיבות של נוהג וסיבות פיסקליות-לא נרשמה הקרקע בספרי המקרקעין אך בעלותם של
הבדואים הוכרה על ידי הע`ותמנים והבריטים וחלק מהמוסדות הציוניים שרכשו מהבדואים
קרקות לשם הקמת יישובים. מכירת וקניית קרקע התנהלה בין הבדואים לבין עצמם וניתן לה
תוקף בחוזים מסורתיים.
רוב האדמות בנגב שבבעלות המדינה הן אדמות שהולאמו והופקעו תוך אימוץ חוקים
ע`ותמניים ובריטיים וחוקים ותקנות שהותקנו על ידי מדינת ישראל.
בסוף שנות ה-60 חוקקה פקודת המקרקעין ועל פיה הוכרז ב-1971 על הליך הסדר קרקעות
בנגב הצפוני. בדואים הורשו להגיש תביעות בעלות על אדמותיהם. לפי דו`ח גולדברג 3,220
תובעי בעלות תבעו – 776,856 דונם. מאז הגיעו לידי הסדר כ- 150,000 אלף דונם ו-
50,000 דונם בפסקי דין כתוצאה מתביעות נוגדות שהגישה המדינה. אך מרבית התביעות
תקועות עד היום ללא פתרון. סך כל התביעות על בעלות על הקרקע עומדות על כ- 592,000
דונם.

מדיניות הממשלה: ייהוד המרחב בנגב וצמצום המרחב הפיזי של הבדואים.
כמו בחלקי הארץ במרכז ובצפון כך גם בנגב והדרום ממשלות ישראל מנהלות מדיניות
אגרסיבית של צמצום מרחב המחיה של המיעוט הערבי.
בעוד היא מעניקה ליהודים משאבים בקרקע, מים, וכסף המשאבים שהושקעו ומושקעים לטובת
האוכלוסייה הבדואית מועטים.
בשנות השבעים והשמונים, רוב הבדואים מחוסרי הקרקע, רוכזו בעיר אחת ובעוד שש עיירות.
הממשלות כפו צורת התיישבות זו הר כגיגית על הקהילה הבדואית מבלי להתחשב בצרכיהם
ובתרבותם ואורח חייהם. תוצאתה של מדיניות זו – אבטלה, הזנחה, שירותי חינוך ובריאות
לקויים ותשתיות קורסות.
המדיניות כלפי האזרחים תושבי הכפרים הבלתי מוכרים זהה במרכזה עומדות תוכניות לרכז
את רובם בעיירות הקיימות ובעוד כמה נוספות המתוכננות להבנות. הסנקציות הננקטות:
מניעת שירותים מוניציפליים, הריסת בתים, השמדת יבולם, מניעת מים זורמים, מניעת מרעה
וגירושים מהכפרים.
מאידך, הממשלה מאפשרת ליהודים מגוון רחב של סוגי התיישבות כגון: התיישבות עירונית,
קהילתית, חקלאית ואף חוות בודדים. כאמור, למטרה זו מוקצים משאבים רבים.
כדי להקל על עצמה בביצוע מדיניות הנישול והגזל, הממשלה עוסקת ללא ליאות בהשחרת פניה
של הקהילה הבדואית וגם מוצאת לא מעט סייענים עושי דברה בתקשורת.
כפרים לא מוכרים
למרות שחלק מתושבי הכפרים הלא מוכרים הועברו אליהם על ידי המדינה הם מעולם לא הוכרו
כישויות מוניציפליות וכתוצאה אינם זוכים לשירותים שכל אזרח בישראל זוכה בהם באופן
טבעי כמו: מים, חשמל, תשתיות, חינוך ובריאות.
ביישוב בלתי מוכר לא ניתנים אישורי בנייה וכל בנייה הבאה לשרת את גידול האוכלוסייה
נחשבת לבלתי חוקית ומועדת להריסה. קצב ההריסות יעמוד השנה על 700 מבנים.
רוב הבנייה בכפרים הלא מוכרים היא בנייה קלה ועשויה ברובה מחומרים זולים וזאת
כתוצאה מהפסד כספי ניכר על בנייה קשיחה המועדת להריסה.
הפרנסות העיקריות בכפרים הלא מוכרים התבססו על חקלאות ומרעה. כתוצאה ממדיניות של
אי הקצאת אדמות ומים למטרות אלו הקיום הכלכלי נכרת מרובה של האוכלוסייה הזו.
לרוב הכפרים אספקת המים נעשית באמצעות מכליות ונאגרת במכלים ו/או בעוקבים. החשמל
מופק באמצעות גנרטורים ופאנלים סולאריים לשעות ספורות ביממה או לצרכים הכרחיים כמו
תאורה וכו` שירותי הבריאות והחינוך מרוחקים וההשלכות מכך חמורות.

קק`ל- שחקן מפתח בנישול הבדואים מאדמתם
בשנים האחרונות המדינה מעבירה לקק`ל אדמות הנתונות במחלוקת על הבעלות והנמצאות
בתביעות להסדר קרקעות או בהליכים משפטיים בבתי המשפט. הקק`ל מצידה מבצעת הכשרת קרקע
ונטיעות על אותן אדמות המצויות במחלוקת כדי לקבוע עובדות בשטח ולמנוע בעתיד את
חזרתם של הבדואים לאדמותיהם מדורי דורות. לצורך ביצוע הפרויקט קק`ל חברה לקבוצה
אונגליסטית קיצונית בשם God T.V.
שתרמה מיליון עצים למטרות ייעור.
לדוגמא: על אדמות הכפר אל עראקיב מצפון לבאר שבע קק`ל ביצעה עבודות תשתית ונטיעות
בהיקף של אלפי דונמים. הכפר של היום, הממוקם על אדמות אל עראקיב, נהרס במשך שנה אחת
מאז 27.7.10 עשרים ושמונה פעמים. אלפי דונמים של מטעי זית ופרי נעקרו כדי לטעת
במקומם עצי סרק קוצניים.
עמידתם האמיצה של תושבי הכפר מול המהרסים והמגרשים הוא פרק גבורה שיירשם בהיסטוריה
של הקהילה הבדואית. המאבק המשותף ערבי-בדואי – יהודי כנגד הנישול משמש ציון דרך
לשותפות במאבקים לזכויות אזרחיות שוות למיעוט הערבי בישראל.

התביעות הצודקות של הקהילה הבדואית בנגב
הקהילה הבדואית בנגב היא אולי הקבוצה הכי מודרת ומופלית בישראל. בכל פרמטר שנבחן
היא נמצאת בתחתית הסולם: אבטלה מהגבוהות בארץ ולעיתים עד 80%. תמותת תינוקות: 13
לכל 1,000 לעומת 4.6 במגזר היהודי, תמותת ילדים בגילאי 0-4: 4 לכל 1,000 לעומת אחד
בלבד במגזר היהודי. צריכת מים ממוצעת לנפש כ- 40 מ`ק לנפש בשנה לעומת 82.7 מ`ק
בהשוואה לצריכה הממוצעת בישראל. בכפרים הלא מוכרים הצריכה 24 מ`ק לנפש פחות משליש
מהממוצע הארצי.
דו`ח הלמ`ס מ- 2006 המדרג את המצב הסוציו אקונומי של 198 רשויות מקומיות בישראל
מדרג את היישובים הבדואים באשכול הישובים הראשון כלומר, בתחתית הסולם של הרשויות
בישראל.




אנו ארגונים ערבים, יהודים, וערבים-יהודים תובעים:

1. שוויון אזרחי לכל אזרחי המדינה יהודים וערבים.
2. הכרה מלאה בתביעות הבעלות על מקרקעין בנגב.
3. הכרה בכפרים הלא מוכרים וחיבורם לתשתיות ושירותים מוניציפאליים.
4. הקצאת קרקעות ומשאבים של המדינה ללא אפליה בין יהודים לערבים תוך תכנון המרחב
לטובת כל האזרחים המתגוררים בישראל.
5. זכות להתיישבות במגוון רחב של צורות יישוב על פי העדפותיה וצרכיה של האוכלוסייה,
ובשותפות מלאה עם נציגיה.
6. נקיטת מדיניות של העדפה מתקנת כלפי כל האוכלוסיות המוחלשות ובכל תחומי החיים:
חינוך, בריאות, תשתיות, כלכלה ותעסוקה.

הבדואים מבקשים לחיות בכבוד ומושיטים יד לאזרחים היהודים בנגב לטובת ולרווחת כולם
אנו מצרפים את קולנו למחאה הקוראת לצדק חברתי ומדגישים את ערך השוויון לכל האזרחי
ישראל.
אנו קוראים לדיאלוג בינינו לבין כל מאהלי המחאה, ומזמינים אתכם לבקר בנגב.


ליצירת קשר: יעקב מנור- 050-5733276. עטייה אלעאסם- 050-5702064




O



N
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

כנס אמנסטי `נבחרים אך מודרים` בכנסת, היום שלישי 19.11.2015
גדעון ספירו 26/08/2017 סמרטוט אדום 477 --------------
בעקבות מסע שניהלו אוהדי הפלסטינים בהולנד, &#