קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

יתומת טבנקין: שלי יחימוביץ` לא המציאה את הסוציאליזם הנציונליסטי
מאת חיים ברעם
הגדה השמאלית
26.8.2011
http://hagada.org.il/2011/08/26/%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%9e%d7%aa-%d7%98%d7%91%d7%a0%d7%a7%d7%99%d7%9f-%d7%a9%d7%9c%d7%99-%d7%99%d7%97%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a5-%d7%9c%d7%90-%d7%94%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%90/

חודש אחרי תום מלחמת ששת הימים כבר ידענו שבמנהיג מפלגת אחדוּת העבודה פועלי-ציון, יצחק טבנקין, נִיצְתה מחדש ההתלהבות המשיחית הישנה. כמו אדמו`ר קלאסי הוא הלהיב את חבריו הצעירים יותר, ורתם אותם לעבודת הקודש של ארץ ישראל השלמה. לצורך זה הוא לא בחל בשותפות עם הימין הקיצוני הרשמי.

בשנת 1967 עוד ייחסו חשיבות רבה ליריבות לכאורה שבין אנשי תנועת העבודה לבין הימין הלאומני, אבל תהליך טשטוש ההבדלים התחיל כבר אז. בליכוד ליוו באהדה את יגאל אלון ואת ישראל גלילי, חרף האיבה ההיסטורית ותפקידם של אנשי הפלמ`ח בהפגזת אוניית האצ`ל אלטלנה ביוני 1948. כבר בשנות החמישים פרסמו אנשי תנועת החרות כרוזים ומנשרים, וקראו לתומכיהם להצביע בעד רשימת אחדוּת העבודה בבחירות להסתדרות הכללית (חרות לא הייתה שייכת אז למסגרת הזאת) בשל עמדתם הנִצית של אלון וחבריו בנושאי הסכסוך ופעולות התגמול של צה`ל. אבל אחרי מלחמת יוני 1967 נפרצו כל הסכרים. במועצת הקיבוץ המאוחד שהתאספה באותו קיץ דיברו רוב הנואמים בסגנון שלא היה מבייש את אורי צבי גרינברג או את ד`ר ישראל אלדד (שייב), ודקלמו מליצות לאומניות בשפה תנ`כית. כדרכם של אנשי תנועת העבודה הדיבורים לוו במעשים, וישראל גלילי, דני רוֹזוליו ועמיתיהם עסקו במלאכת הרחבת הגבולות שנים לפני שמנחם בגין דיבר על `הרבה אלוני מורה`.

חמישה שבועות אחרי שוך הקרבות כבר עסקו אנשי הקיבוץ המאוחד בהכשרת הקרקע בבסיס הסורי עלייקה (16 יולי 1967) והקימו את התנחלות מרום הגולן. שר העבודה אלון דאג להזרמת כספים וגלילי הסית את גולדה מאיר לרסן את פנחס ספיר, שלא התלהב מההתנחלות שעוררה תגובות דיפלומטיות עוינות בעולם. ראש הממשלה גולדה זנחה בוויכוח המשמעותי הזה את בני בריתה המסורתיים ממפא`י, ספיר, זלמן ארן ויהושע רבינוביץ`, וקשרה את גורלה הפוליטי וההיסטורי עם אנשי אחדות העבודה. טבנקין האידיאולוג היה רחוק מגולדה עוד מימי הפילוג במפא`י בשנת 1944, אבל אלון ובעיקר גלילי (שהיה תמיד סיפוחיסט זהיר ופיקח) קבעו בעצם את מדיניות הממשלה, יחד עם יריבם המושבע מרפ`י, משה דיין. גולדה קיימה את האיזון בין דיין לאלון ונִטרלה את מפא`י ההיסטורית מתהליך קבלת ההחלטות בנושאי השטחים וגם בכל הנוגע ליחסים עם מצרים, אחרי כיבוש סיני בידי ישראל.

כך נוצר הקונסנזוס, שעליו מדברת עכשיו שלי יחימוביץ`. יש לו שורשים עמוקים בתולדות תנועת העבודה ויחימוביץ` בעצם רק מחדשת עתה את האסכולה של טבנקין. בניגוד לדעה שרווחה עד כה, היא מאגפת את מפלגת העבודה מימין אפילו לאהוד ברק, ואם תנצח במרוץ למנהיגות תחוסל הסטייה ה`שלומניקית` במפלגה (שאותה יזם יוסי ביילין) וגולדה תזכה לרהביליטציה מושלמת. התפיסה של יחימוביץ` אינה מובילה לסוציאל-דמוקרטיה, אלא לפופוליזם לאומני שמדיר את האזרחים הערבים ואת הפלסטינים, מחזק את כל הסמלים הלאומניים, תומך במתנחלים ובמפעלם הממאיר ומעמיק את התהום שבין תנועת העבודה לבין השמאל העקבי. אם ההתנחלויות כשרות, ואם תוצרתם ראויה, ואם שלי תומכת בשינון ההמנון כולל מילותיו הבעייתיות כבר בגיל הגן, ואם היא מאמינה ש`ההיסטוריה` מעניקה לנו זכויות גם על חשבון שכנינו, אין שום סיבה לאף איש שמאל ולאף אזרח ערבי לתמוך בה. היא לא רלבנטית כלל למאבק הפוליטי הנטוש בין הימין לשמאל, אלא מסתפקת בנאמנות דווקא לחלקים הפסולים והרי האסון ביותר בתולדות תנועת העבודה ובהתעלמות מכל ההתפתחויות שהחלו באוסלו 1993.

רמיסת הפלסטינים והמשך הסכסוך (והרי אנחנו עדים בשבוע הדמים הזה לעובדה ששום דבר לא הסתיים, גם בזכות מנהיגהּ לשעבר של יחימוביץ`, אהוד ברק) לא מעניינים אותה, וגם לא הקרע המתמשך בין ישראל לבין העולם הנאור. היא חיה בתוך בועה, שגם אותה ניתן לאתר רק בסופה של מנהרת הזמן. יָפֶה שהיא רוצה לבנות את ההסתדרות מחדש, והשקפותיה בנושא האיגודים המקצועיים מקובלות גם עלינו, בשמאל. אבל היומרה שלה לבנות סוציאל-דמוקרטיה על חורבותיו של עם אחר (כולל זה החי בתוכנו) היא ילדותית, חצופה ומסוכנת. כאשר דימינו שיוסי ביילין ויוסי שריד ניצחו לפחות מבחינה רעיונית את יתומי טבנקין, מניפה יחימוביץ` את הדגל המטולא והמצולק של אחדוּת העבודה. כך נראה הסלט הבלתי-אכיל, שהפך לתפריט שהיא מגישה לתומכיה: `ציונות` לאומנית, זיקה להתנחלויות ולתוצרתן, התעלמות מוחלטת מהפלסטינים ומדעת הקהל העולמית, בצירוף כמה סיסמאות פופוליסטית המתחפשות לסוציאל-דמוקרטיה.

כיוון שכמעט 20% מכלל אזרחי ישראל הם ערבים פלסטינים, כל ניסיון לבנות חברה שוויונית בלעדיהם הוא מופרך ובלתי מוסרי. הידרדרות בשירותי הבריאות, המצב במוסדות החינוך, מצב התעסוקה והאפליה הממסדית נגד האזרחים הערבים הם בלתי נסבלים מנקודת ראות סוציאל-דמוקרטית, אלא אם כן מדובר בנציונליזם סוציאליסטי שמעורר חששות כבדים בשל הגושפנקה הרעיונית שיחימוביץ` מעניקה להנצחת האפליה ואולי אף להעמקתה. אחרי חודש של מחאה חברתית, שנמשכת גם כאשר התותחים רועמים בדרום, מחניק קולה הלאומני של שלי את הזרם החדש, המרענן של התעוררות החשיבה החברתית הנכונה. האישה שלחמה בדב חנין בתל-אביב בנימוקים לאומניים שגבלו במקרתיזם, תגיע בסופו של תהליך ארוך לימין הקיצוני האנטי-בורגני כביכול, לצד עסקנים ניאו-פשיסטים. בשונה מגולדה, שעמדה בראש תנועה מבוססת עם תדמית עצמית אנטי-פשיסטית, יחימוביץ` איננה אלא נציגת הזרם הלאומני ההיסטורי של אותה תנועה. אין לה אפילו את יצחק בן-אהרון המנוח, שירסן אותה במקצת. האישה הזאת היא מסוכנת.

יש להודות שיריביה של יחימוביץ` אינם מרתקים במיוחד. עמרם מצנע ההגון הוא איש חיוור, בוז`י הרצוג חסר כריזמה ומלא סתירות פנימיות, ועמיר פרץ כבר בזבז את האשראי הגדול שלו בהרפתקת מלחמת לבנון השנייה ותפקודו הלקוי כשׂר ביטחון. צודקים הטוענים שהחלטתו להעדיף את משרד הביטחון על משרד כלכלי-חברתי הייתה חמורה לא פחות מהאופן שבו הוא מילא את התפקיד. יש להודות שאם החוק היה מחייב אותי להצביע בבחירות להנהגת מפלגת העבודה, הייתי, ככל הנראה, מעדיף כמעט בעל-כורחי את פרץ, שלמצער מעולם לא שיבח את ההתנחלויות ואת יושביהן בסגנונה המתלהם של יחימוביץ`.

כולנו שבויים בידי ההיסטוריה וכבוּלים בסמליה, ומכאן החשיבות שאנחנו מייחסים לבחירות פנימיות במפלגה קטנה ושסועה מבפנים, שאין לה סיכוי לשלוט כאן בשני העשורים הקרובים. אבל ניצחון של יתומת טבנקין יהדק את המצור הפנימי שכל איש שמאל חש בו כאן. את זה יש למנוע בכל מחיר.

•פורסם במקור ב`כל העיר`

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב