קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מלחמה ושלום
wordpress
eyalniv
27.08.11
http://eyalniv.wordpress.com/2011/08/27/deter/


החדשות הרעות לפלסטינים ולישראלים הן שהמלחמה הבאה כבר כאן, וה`הבלגה` של




נתניהו וברק (והארגונים הפלסטינים) היא ככל הנראה רק מוגבלת וזמנית.

ברכות לדרום סודן, אטימולוגיה עממית.

`מוגבלת` – כי אין באמת הבלגה ישראלית ומעולם לא הייתה. עוד לא היה פצמ`ר או קסאם שלא זכו לתקיפת נקמה (וחלק אף לתקיפות יזומות שהביאו לנקמות בכיוון ההפוך). חוץ מזה, ברקע נמשכים המצור ואיסור הכניסה ואפילו היציאה מהרצועה, הניתוק מהגדה, החדירות הישראליות בעיקר מהים והאוויר אל עזה והגבלות על הסיוע של ארגונים בינלאומיים. ו`זמנית` – כי פרשנים צבאיים ומצביאים ישראלים לוחצים בכל דרך אפשרית לצאת לעוד פעולה אלימה, פחות משלוש שנים אחרי הכישלונות המהדהדים של המערכה בעזה שהכניסה את הדרום הישראלי לשגרת טרור, וחמש שנים אחרי זאת שקדמה לה בלבנון (ושעדיין מנקים אחריה).

ההימנעות מפעולה היא עניין טקטי, שבסך הכול קשור במאמץ להימנע מביקורת בינלאומית לקראת ההצבעה באו`ם בספטמבר, והאפטר-מץ` הצפוי. כשם ש`הטייקונים` צוללים ומשתתקים לנוכח המחאה הכלכלית, כך גם ממשלת הקיצונים בישראל לא שכחה את כוחה הצבאי, אלא רק ממתינה לשעת כושר נוחה יותר.


ד נ
8.11
http://eyalniv.wordpress.com/2011/08/27/deter/




ההסלמה הבאה בעזה כבר יצאה לדרך. לנתניהו קצת קשה כרגע לצאת להשתוללות נוסח `בעל הבית השתגע`, אבל זה רק עניין זמני וטקטי.

שלום: רק הליכוד יכול?

פעם, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, היו אומרים שבישראל רק הימין יכול לעשות שלום. במציאות, הקלישאה הזאת לא הוכיחה את עצמה בכלל מאז שעלה הימין לשלטון לפני 34 שנים. היא הייתה נכונה אך-בקושי לבגין עצמו, בוודאי לא לשמיר, שרון או נתניהו. הימין לא עשה ולא עושה שלום, ואם הוא הסיכוי היחיד לשלום וגאולה בישראל, כי אז גורל הישראלים נחרץ למלחמה עד כלות כוחם ומשאביהם.

אם כבר ניתן לחלץ איזה כלל אצבע פוליטי כזה מהיסטוריית מפלגות השלטון בישראל, הרי שיש לשנות מעט את הניסוח, להפוך את הקביעה ולקבל טענה יציבה הרבה יותר: בישראל, השמאל-מרכז הפוליטי (עבודה-קדימה) מסוגל לצאת למלחמות ופעולות משולחות רסן ביתר קלות. במבחן ההיסטורי הוא אף זה שמזדרז תכופות לעשות כן, יותר מהימין. אמנם הליכוד אחראי למלחמת לבנון הזכורה לשמצה, אבל ממשלות מפלגת-העבודה לדורותיה הן שהובילו את כל המלחמות הגדולות לפניה ואחריה, כולל הכיבוש הצבאי, גירושי פלסטינים, הממשל הצבאי (1948-1966), והכי מעניין – התקופות של שלטון העבודה מחזיקות בכל השיאים של כמות הבנייה בהתנחלויות, בהקמת מחסומים ובסגרים האוסרים עבודה בישראל. שתי ממשלות נתניהו לעומתן נאלצו לעמוד בפני התנגדות לבניה אפילו בהר חומה בשטחים המסופחים לירושלים ולא יצאו למלחמות, וכמו הספק-ריסון והקושי הנוכחי של נתניהו, כך גם שמיר לפניו נאלץ להבליג בתקופת מלחמת המפרץ. זאת אומרת, שיותר מאשר הליכוד הוכיח את זכויותיו בעניין השלום, ברור שמפלגת העבודה הוכיחה את קלות האצבע וחירות הפעולה שלה בתחום המלחמה וההתנחלויות.

מלחמה: למרכז הפוליטי קל יותר מאשר לימין.

בעשר השנים האחרונות מקבלת המגמה הזאת חיזוק נוסף בקלות היציאה לפעולות צבאיות ופגיעה באזרחים. המלחמה הפזיזה והמיותרת בלבנון בקיץ 2006, כמו גם רוב המבצעים הקרקעיים בגדה וברצועה, הובלו דווקא על ידי ממשלות קדימה והעבודה, והן הותירו אחריהן שובל של תביעות בינלאומיות, חשדות וראיות לשימוש אסור בנשק (שישראל הודתה בו), ופגיעה פסולה באלפי אזרחים ושוטרים. בעשור האחרון התגלו ממשלות קדימה והעבודה כששות אלי קרב עוד יותר מנתניהו, וכמי שזוכות במהלכים אלו לתמיכה החלטית מימין. (וזה מזכיר גם את איך שמבקריה של יחימוביץ` במפלגת העבודה רוחצים עתה בניקיון כפיהם, ומנסים להצביע על הצהרותיה של זאת, כדי להתנער ממעשיהם של עצמם).

ה`הרתעה` כשלה, ה`הרתעה` צריכה ללכת

אבל אם יש משהו שהאירועים בדרום ובעזה בשבועיים האחרונים מעידים עליו, הוא שדוקטרינת ההרתעה כשלה, כצפוי, שוב, ושצריך סוף-סוף להחליפה. הטרור הרצחני באזור אילת, שכנראה קשור לעזה בערך כמו שעיראק קשורה לאירועי ה-11 בספטמבר, פתח גל של תקיפות הדדיות בין ישראל וארגוני ימין פלסטיניים מהרצועה, הכוללות פגיעות במתקנים צבאיים ולוחמים, וגורמות לנזק רב לרכוש, להרוגים ופצועים אזרחיים (כולל ילדים), ולפגיעות חרדה עצומות בשני הצדדים. חמאס לא הצליח `להרתיע` צבאית את ישראל (כמו חזבאללה לפניו), וגם ישראל לא מצליחה להרתיע כבר שישים ומשהו שנים את מתנגדיה הסוררים. הניסיון מלמד שמלחמה לא מונעים במלחמה, ואש לא מכבים באש. במקום שמרוץ-החימוש, פעולות הנקם והאיומים הדדיים ימנעו מלחמות, בפועל המלחמות רק גוברות בשכיחותן, בתדירותן, בעצמתן, באכזריותן, במספר קרבנותיהן, בקיצוניות האמצעים ובנכונות לפגוע בחפים מפשע. הגיע הזמן להחליף את דוקטרינת ההרתעה הכושלת, המייצרת מתיחות, אלימות וחרדות הדדיים, בגישה שמפרקת נשק ואיומים, במקום זאת שצוברת אותם.
הניסיון האירופי הוא דוגמה טובה. תורת ההרתעה כשלה שם במשך עשרות שנים, ומלחמות לא נמנעו אלא רק הפכו קיצוניות יותר ורצחניות יותר, ואת החיים למתקיימים בצילן של בריתות אימים ואיומים. דווקא הסכמים מדיניים הם שהפכו את האויבים של אתמול לשותפים לברית פדרטיבית של גבולות פתוחים, אפשרות מסחר, מגורים ולימודים כמעט בלתי מוגבלת. מי היה מאמין לפני שישים שנה שיום אחד הבריטים, הצרפתים והגרמנים שרצחו מיליונים והשמידו ערים שלמות, יעברו לגור, לעבוד ולהתחתן אלה עם אלה… (מה שמזכיר לי שעלה היום הקישור לפרק האחרון של הסדרה בלקאדר עם תרגום לעברית, העוסק בדיוק בעניין הזה, והוא באמת יצירת מופת מומלצת ביותר).

ההיגיון אומר שאחרי שישים ושלוש שנים של ציפייה ש`רק בכוח הם ילמדו`, יותר ויותר יסיקו כבר ש`הם` לא לומדים, ושאולי הבעיה היא באופן שבו אנחנו `מלמדים`. שצריך להחליף תקליט, כי גם האלימות והאיומים שלנו גורמים לעוד אלימות ושנאה. אך למרבה האיוולת, האמונה העיוורת בסיסמת האצ`ל `רק כך`, רווחת בישראל יותר מתמיד וכרגיל גם בצמרת השלטון. להראות להם, ללמד אותם לקח, לשים תג-מחיר עצום, להזכיר מי הבוס. ולכן החדשות הרעות לפלסטינים ולישראלים הן שהמלחמה הבאה כבר כאן, וה`הבלגה` של נתניהו וברק (והארגונים הפלסטינים) היא ככל הנראה רק מוגבלת וזמנית.

ברכות לדרום סודן, אטימולוגיה עממית.

`מוגבלת` – כי אין באמת הבלגה ישראלית ומעולם לא הייתה. עוד לא היה פצמ`ר או קסאם שלא זכו לתקיפת נקמה (וחלק אף לתקיפות יזומות שהביאו לנקמות בכיוון ההפוך). חוץ מזה, ברקע נמשכים המצור ואיסור הכניסה ואפילו היציאה מהרצועה, הניתוק מהגדה, החדירות הישראליות בעיקר מהים והאוויר אל עזה והגבלות על הסיוע של ארגונים בינלאומיים. ו`זמנית` – כי פרשנים צבאיים ומצביאים ישראלים לוחצים בכל דרך אפשרית לצאת לעוד פעולה אלימה, פחות משלוש שנים אחרי הכישלונות המהדהדים של המערכה בעזה שהכניסה את הדרום הישראלי לשגרת טרור, וחמש שנים אחרי זאת שקדמה לה בלבנון (ושעדיין מנקים אחריה).

ההימנעות מפעולה היא עניין טקטי, שבסך הכול קשור במאמץ להימנע מביקורת בינלאומית לקראת ההצבעה באו`ם בספטמבר, והאפטר-מץ` הצפוי. כשם ש`הטייקונים` צוללים ומשתתקים לנוכח המחאה הכלכלית, כך גם ממשלת הקיצונים בישראל לא שכחה את כוחה הצבאי, אלא רק ממתינה לשעת כושר נוחה יותר.


ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד