קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

אכזריות תקנית : הבלדה של אבו גרייב
haaretz
שירה סתיו
27.09.2011
http://www.haaretz.co.il/literature/study/1.1484344



פיליפ גורביץ` וארול מוריס. תירגמה מאנגלית: חנה עמית. הוצאת עם עובד, 317 עמ`, 88 שקלים
הספר `הבלדה של אבו גרייב` חוזר אל הפרשה שנהפכה להיות סמלה של הנוכחות האמריקאית בעיראק - ההתעללות, שתועדה בצילום, באסירים עיראקיים שנכלאו בכלא אבו גרייב. באפריל 2004 סער העולם בעקבות פרסומם של תצלומים שהראו חיילים אמריקאים, ששירתו כסוהרים בכלא אבו גרייב, מבצעים מעשי התעללות באסירים עיראקים ומשפילים אותם באופן סדיסטי. הסוהרים שתועדו בתמונות נתפסו, נשפטו ונגזרו עליהם עונשי מאסר. איש מן הדרג הפיקודי - מן המפקדים בשטח ועד מזכיר ההגנה ונשיא ארצות הברית - לא הואשם ולא נשפט, לא על עינויים, לא על פשעי מלחמה ולא על הפרה של אמנת ז`נווה.

בלדה היא שיר בעל יסודות סיפוריים המגולל, בדרך כלל, מצב של משבר ההולך ומתעצם לאורך השיר. הבלדה מתרכזת במעשים ובדיאלוג ולא בתיאורים, במחשבות וברגשות. מן הבחינות הללו, `הבלדה של אבו גרייב` הוא אכן בלדה. יש בספר הזה אותה תחושה של מחנק המתהדקת מפרק לפרק וגם אותה נבואת לב קודרת, שהמאורעות הקשים אינם ייחודיים לגיבורי הסיפור, אלא עתידים לחזור שוב ושוב, במקומות ובזמנים שונים. חסר רק הלחן של הבלדה, שעל אף האיום הטמון במונוטוניות המעגלית שבו, יש בו יסוד מפוגג מתח, משכך כאב.

את הספר כתב הסופר והעיתונאי פיליפ גורביץ`, בהסתמך על עבודתו של גאון הקולנוע התיעודי, ארול מוריס, ועל חומרי התחקיר - מאות ראיונות ואלפי מסמכים - ששימשו אותו ביצירת הסרט `נוהל פעולה תקני`. שמו של הסרט מעיד על הגישה התיעודית האופיינית למוריס, שלעולם אינו מתפתה לסנסציוניות קולנועית. מאחורי הניסוחים היובשניים ביותר ייחשפו תהומות של סבל, רוע ואימה. זוהי גם הגישה המנחה את הכתיבה של גורביץ`, שמצליח, על אף כל המוקשים שבדרך, להימנע מן המוסרנות והצדקנות שמאפיינים בדרך כלל דיונים בנושאים כאלה.

גורביץ` ומוריס בחרו לתאר את המערכת מלמעלה למטה, בניגוד לכיוון שרווח כשהפרשה התפוצצה באמצעי התקשורת. הם מתחילים דווקא מן הדרגים הבכירים ורק אחר כך עוברים אל החיילים ומעשיהם עצמם. התמונה הרחבה שהם מציגים מתארת התרופפות הדרגתית של הנאמנות לאמנת ז`נווה בכל הנוגע לשבויי מלחמה. כדי לעשות זאת, הפטנט האמריקאי היה לקטלג את השבויים כ`לוחמים בלתי חוקיים` או `עצירים ביטחוניים`. למעשה, ברובם המכריע של המקרים היו אלה אנשים שנמצאו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, אנשים שנכלאו רק משום שנקלעו לזירות מאבק, ללא כל מעורבות ממשית.

אובדן השיפוט המוסרי

עד מהרה התפתחה באבו גרייב דינמיקה של כדור שלג. בית הכלא מוקם במתחם עוין והיה נתון להפגזות בלתי פוסקות (עיקר הנפגעים היו האסירים עצמם, חסרי אונים לחלוטין, רובם שוכנו באוהלים ובמכלאות מוקפות גדרות תיל, ללא כל אמצעים להגנה על חייהם). בשל הלחץ הביטחוני ומתוך חשש לקחת סיכונים, נעצרו יותר ויותר אנשים. ככל שנכלאו יותר אסירים, היו יותר הפגזות, וככל שהיו יותר הפגזות, גבר הלחץ להוציא מן האסירים מידע מודיעיני. ככל שגבר הלחץ, גבר הצורך לספק אותו, גם אם הדבר כרוך בחקירות תחת עינויים קשים. למעשה, הסוהרים והחוקרים לא קיבלו הנחיות ברורות, עד כדי כך ש`באבו גרייב היעדר חוק היה החוק`.

גורביץ` ומוריס מיטיבים להראות כי בדינמיקה שנוצרה שוב לא היתה דרך להבחין בין נוהל פעולה תקני לבין חריגה ממנו. הרי הכללים עצמם היו לא פחות אכזריים מן החריגות. בין הנהלים התקניים נכללו פעולות שאי אפשר לסווג אלא כעינויים: מניעת שינה, חסך חושי, מוסיקה מחרישת אוזניים, בקרת אור, קשירה בתנוחות כואבות, הפחדה באמצעות כלבים, מקלחות ממושכות במים קפואים ומניעת ביגוד, סחיטה באמצעות מאסר של בני משפחה, כולל ילדים. לאלה נוספו עד מהרה נהלים שלא נתפשו כעינויים, משום שלא היו כרוכים בכאב פיסי אלא בהשפלה בלבד (כאילו שהשפלה אינה התעללות) - כפייה להתהלך בעירום מלא, אילוץ גברים ללבוש תחתוני נשים, שימוש בנוכחותן של סוהרות כדי להשפיל גברים, אילוצם לזחול זחילת גחון בעירום על הקרקע. מכאן קצרה הדרך להתעללויות מיניות, ואף לרצח.

כמעט מיותר לציין כי ערכן של התעללויות אלה בהפקתו של מידע מודיעיני היה נמוך ביותר: `אם אני סוחט מידע על ידי עינויים, אין לי דרך לאמת את הדברים, משום שהנחת המוצא שלי תהיה שאתה תספר לי כל מה שיעלה לך בראש רק כדי להפסיק את הכאב` . שוב ושוב חוזר בספר המהלך שבו, לאחר תיאור ממושך של אסיר שעבר עינויים קשים, מתגלה כי אותו אדם לא היה קשור לאירוע הנחקר ולא ידע עליו דבר.

עם הקריאה בספר לא יכולתי שלא להיזכר ב`ניסוי כלא סטנפורד` של פיליפ זימבארדו. באותו ניסוי מפורסם משנות ה-70 סטודנטים הוצבו באקראי בתפקידים של סוהרים ואסירים. ההנחיה היחידה שניתנה לסוהרים היתה לשמור על הסדר בכלא. הניסוי תוכנן להימשך שבועיים אך הופסק לאחר חמישה ימים, משום ש`שמירת הסדר` הידרדרה במהירות להתעללויות קשות ולטקסי השפלה. מסקנות הניסוי היו נחרצות: התנאים הסביבתיים הם שיוצרים את הרוע, ולא אישיותו של הסוהר. השילוב בין כוח, קורבנות זמינים והיעדר מנגנוני ריסון מוליך במהרה לאובדן השיפוט המוסרי. ברור שמערכות הכליאה שהקימה ארצות הברית בעיראק לא הפנימו את לקחי הניסוי. מה שקרה באבו גרייב, ועדיין קורה בעשרות מקומות נוספים בעולם - גם כאן - מוכיח מחדש עד כמה התעללות היא מבנה שנולד מתוך שליטה, לא מאובדן שליטה.

נקודת התורפה של הספר, בעיני, היא שעם כל הרגישות העצומה לכאבם של האסירים העיראקיים, קורבנות הכליאה המיותרת וההתעללויות הנוראות, הוא מותיר אותם חסרי דמות וחסרי קול (איש מן הדוברים בתחקיר אינו עיראקי). עניינם האמיתי של מוריס וגורביץ` אינו בכאבם של העיראקים, אלא בכאבם הפטריוטי של אמריקאים על דמותה ועל
תדמיתה של ארצם, ההולכות ומידרדרות, בעיני העולם ובעיני עצמם.

היד שמשכה ברצועה

גדולתו של הספר טמונה במודעותם של הכותבים לכך שפרשת ההתעללות באבו גרייב היא רק קצה קרחון. שהרי המלה התעללות מסתירה שגרה ארוכה, משמימה כמעט, של חיי כלא רצופי כאב והשפלה בלתי נסבלים. הממד הזה מתקשר לעיסוקו המרתק של הספר בצילום: באופן שבו צילום יוצר מציאות ולא רק מתעד אותה, בכוחם האפקטיבי של תצלומים וגם במגבלותיהם.
מן הבחינה הזאת, הספר הזה הוא, בעיני, ה`מחשבות על צילום` (ספרו הנודע של רולאן בארת) - רק מותאם לימינו אלה. הבחירה המשמעותית של גורביץ` ומוריס - בחירה אתית ופוליטית - היא שלא לכלול בספר את הצילומים המפורסמים. כי בעצם, התצלומים יוצרים בעיה - יותר משהם מגלים, הם מסתירים: ראשית, את הכאב. כאב פיסי ונפשי איום, בלתי ניתן להמשגה. אבל הנקודה הקריטית יותר היא ש`רבים מהדברים החשובים ביותר בעניין אבו גרייב לא צולמו מעולם`. ומה עם כל מה שלא צולם? בסופו של דבר, כשנשפטו הסוהרים המתעללים, `ככה זה פעל: אין תצלום, אין פשע. החשיפה נעשתה החיפוי`.

`הפרשה הייתה שערורייתית והתצלומים עצמם היו סנסציה, אך העובדה שהתמונות הסנסציוניות ביותר העמידו בעצם דיוקן עצמי קבוצתי הגבילה וטשטשה את כוחן המטריד כתעודה של שחיתות מערכתית רחבה, לא רק אישית`, כותב גורביץ`. התצלומים מציעים אפוא `אפשרות נוחה כל כך, לחשוב שהם הסיפור כולו`. בתצלומים אי אפשר לראות, למשל, שמאחורי היד שקשרה את הרצועה לצווארו של אסיר, כאילו היה כלב, הייתה עוד יד, ועוד יד, שרשרת ארוכה מאוד של ידיים, שרשרת הפיקוד, שמשכה ברצועה הזאת.

שאלה לא פחות מעניינת היא למה בכלל הם צילמו? יש לכך כמה סיבות: כדי להתפאר, כדי להתוודות, להטיף מוסר, לעורר סקרנות, לזעזע. אבל גורביץ` מפצח את הסיבה העמוקה יותר: הצילום אפשר לסוהרים לחלץ את עצמם מן ההתרחשויות שתיעדו ולהתייצב מחדש בעמדת ה`מתבוננים מבחוץ`, משקיפים ומתעדים - כך יכלו להמשיך לראות עצמם כתמימים, ולהתנתק מן המעשים. המעשה עבר אל התמונה, ונהפך לאובייקט חיצוני.

מנגד, יצרה המצלמה גם מהלך הפוך: שוב לא מצלמים כדי לתפוס את רגעי ההתעללות, אלא מתחילים להתעלל בשביל המצלמה. התמונה המפורסמת של פירמידת האסירים העירומים בוימה למען המצלמה, וכך גם כפייתם לתנוחות מיניות. דחף התיעוד הומר בדחפים תיאטרליים והיצירתיות הושקעה בהמצאת התעללויות ש`יצטלמו טוב`.

על כוחו של הצילום מעידה גם העובדה שמיד עם דליפתו הראשונית של הסיפור שונו הנהלים בכלא. ההנחיות החדשות לא אסרו על התעללויות, אלא על החזקת תצלומים ומכשירי צילום. בעצם כיוונו ההנחיות להשמדתם של החומרים התיעודיים שטרם פורסמו (בשפה משפטית קוראים לזה: השמדת ראיות). לימים יאמר נשיא ארצות הברית אז, ג`ורג` בוש, ש`היום שבו פורסמו התמונות היה היום הגרוע ביותר של המלחמה` (ולא הימים שבהם אירעו ההתעללויות המצולמות). באופן בלתי מפתיע, בצה`ל התרחש מהלך דומה לאחר שחיילים העלו ליו-טיוב ולפייסבוק תצלומים וסרטונים המתעדים השפלת פלסטינים, ועיקרו - התקנה האוסרת על חיילים להעלות לאינטרנט חומרים הנוגעים לשירותם הצבאי.

ואכן, אין רלוונטי מן הספר הזה למציאות הישראלית, ולא רק מפני שישראל נזכרת בו - למי שמחפש סיבה עלובה לגאווה - כמי שהורישה לאמריקאים את שיטת העינוי המכונה `תלייה פלסטינית`: הידיים קשורות מאחורי הגב ומורמות למעלה מגובה הכתפיים, כך שהאסיר חייב להתכופף קדימה בראש מורכן וכל משקל גופו תלוי על פרקי כפות הידיים, במשך שעות.

`הבלדה של אבו גרייב` הוא ספר חובה, לא רק למי שמבקש להבין מה הוביל את החיילת עדן אברג`יל להצטלם מחייכת ליד פלסטינים כפותים ומכוסי עיניים, או מה מתרחש במרחב האפל של מדינתנו הדמוקרטית, במתקני הכליאה של השב`כ, אלא גם, באופן רחב יותר, למי שמבקש להבין את הרוע שיוצר כיבוש מעצם היותו כיבוש.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד