קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

בין מחנה השלום לשמאל
הרב אליהו קאופמן
29.09.11




עלייתה של שלי יחימובי`ץ על חורבות כס הנהגת מפלגת העבודה היא עוד `פטה מורגנה` שתסתיים במפח נפש – הן כסיטואציה פוליטית ומפלגתית אך בעיקר לשוחרי השלום והפסק הדמים. מאז הירצחו של רבין ידעה מפלגה זו לספק רק אכזבות ובעיקר זאבי מלחמה בעורות כבשים, ובראשם אהוד ברק. שבירתה של יחימובי`ץ ימינה- לכיוון המתנחלים , איננה מבשרת טובות לאלו שכבר עשרות שנים עייפו מדמים מיותרים.

הניצחון של יחימובי`ץ לא בא לה משום עמדה פוליטית ברורה ויציבה או משום כישוריה ומנהיגותה אלא משום שמולה עמדו יריבים חלשים או שנואים. בל נישכח גם שכל סיפור מפלגת העבודה וההתמודדות שם לא התרחשו אלא בקן צרעות קטן ומרוטש ולא כבימי הפאר של מלחמת רבין- פרס, כשמפלגה זו הייתה בשיא מעמדה עם אישים חזקים ואמביציונים ועם ציבור אמיתי מאחוריה. חלק מח`כי העבודה- שפתאום הפכו ל`מנהיגיה`, הם רק טרמפיסטים של השנים האחרונות שעלו לגדולה במפלגה שאפילו `צל של עצמה` , אי אפשר לקרא לה. אבל העלייה של הגב` הזו יכולה שוב לנטוע תקוות שווא ובעוד שנה וחצי לערך שוחרי שלום יצביעו לה ואח`כ שוב נקבל פרלמנט ויימרי עם ליכוד חזק, עם ליכוד ב` (`קדימה`) , עם ליכוד ג` וכלפתן את `ישראל ביתנו`. כל הסיפור הזה ייתן לנו כ-81 עד 84 ח`כים `ביטחוניסטים` למיניהם (גנרלים, אדמירלים, אנשי שב`כ ו`מוסד` לשעבר וסתם לאומני רחוב) ואם נוסיף להם את לוויני הימין של ש`ס, ה`בית הלאומי`, `האיחוד הלאומי` ו`יהדות התורה` אז נקבל למעלה ממאה ח`כים עם `קונצנזוס` לאומני שימשיכו במרץ את המשך החקיקות הפשיסטיות של הקדנציה הנוכחית.

אז לכל הרוחות לאן נעלמו `כוחות השלום` ב`רחוב היהודי` ? הללו פשוט יצביעו למפלגת העבודה- `בזכות השינוי שחוללה שלי יחימובי`ץ` הטירונית, או לפני הכבש של ציפי לבני שמאחוריה עשרות זאבים טורפים ורוויזיוניסטים מ`קדימה` רק `כדי לעצור את הליכוד והימין`, חלק אחר יצביע למפלגה העדתית ששמה `ישראל בתינו` מ`סיבות תרבותיות` ו`למימוש נישואין אזרחיים` ואת ה`גיור הצבאי`. ויהיו גם אנשי שלום שיצביעו ל`בית הלאומי`, ל`יהדות התורה` ולש`ס מ`סיבות דתיות` , כי `אי אפשר להצביע לחילונים ושמאלנים`.

בשנת 1992 ניראה היה שהמפה הפוליטית `זזה שמאלה`. מר`צ קיבלה 12 מנדטים ובמפלגת הבודה נוצר כיס פוליטי עם כעשרה ומעלה ח`כים ששעטו לכיוון השלום. ש`ס ומר`צ- בראשות חיים רמון, הבטיחו עתיד ורוד עם ברית בהסתדרות (קואליציה עם חד`ש)ועם `הסכם אוסלו` ביד. אך הירצחו של רבין קטע את התהליך. אבל בכל זאת , הכמהים לשלום עדיין נותרו – אז לאן הם נעלמו?

השבוע ניסה הנשיא האמריקאי לשעבר- ביל קלינטון, לתת גם הוא הסברים לבעיה ובין השאר הוא דיבר על `שינויי האוכלוסייה` בישראל כתוצאה מההגירה המסיבית מחבר העמים. יש משהו בהסבר אבל קשה להאמין שכל עולי חבר העמים וצאצאיהם הם לאומנים. התשובה חייבת להיות מורכבת יותר.

ובכן , אין ספק שהמושגים שמאל ושלום נראים חופפים אך לא תמיד. קל להניח כי מי שרואה עצמו שמאל יראה עצמו גם איש שלום (לפעמים המילה `ציוני` קצת מפריעה...) אך להיפך זה כבר מסובך יותר. רבים מאנשי השלום הם ליברלים או/ו דתיים וכו`. כדי להקים מחנה שלום אמיתי- ויהודי ערבי, צריך היה לא ל`החליק` על כמה בננות רקובות וכאן זה לא הלך ממש. ויכוחים שונים- על מראה החברה והמדינה, היו צריכים לזוז הצידה אך במקום זאת מצאו לא פעם אנשי השמאל הציוני שפה משותפת יותר עם חובשי כיפות סרוגות וסתם אנשי ימין ציונים בנושאי `דת ומדינה` וכל הומלכו מספר קיצוניים לאומנים , ובראשם ניר ברקת בי`ם. לשמאל הציוני הייתה הזדמנות להטות לצידו – לכיוון השלום, לא מעט מעולי חבר העמים אבל מר`צ וזנבותיה העדיפו להתרכז בקרב אלה בנושאי הדת ולהציע לנו את הרפורמה. ליברמן ידע טוב יותר למכור להם את הסחורה הזו – בדמות ההשתלטות על האורתודוכסיה, וכל בלע גם את קולות היונים שבשובך הסלאבי.

כותב שורות אלה איננו מבקש להעלים את שאר הויכוחים הקיימים בין אנשי השמאל לאנשי השלום שאינם אנשי שמאל אך מנגד כותב שורות אלה מבכה את חוסר הרגישות של אנשי השמאל להידברות עם מחנה שלום שאינו שמאלי . במיוחד אמורים הדברים לגבי השמאל הציוני. המילה `ציוני` כקישור בין הימין והמרכז הציוני לאותו שמאל מולידה הרבה בעיות הזדהות שאינן קיימות במדינות אחרות. שותפות הגורל ה`ציונית` היא בבסיס עקירת הישן היהודי – קרי, הדת, ובניית תרבות `ישראלית- חילונית` במקומה. נכון שלשמאל הציוני חשוב השלום אבל בתנאי שזה לא יסתור את המשך בניית החברה החדשה (החשובה לו יותר) זהו חוט הקשר בין מר`צ, `שינוי` , העבודה, `קדימה` , הליכוד, `ישראל בתינו` ואפילו הכיפות הסרוגות. כשקלינטון טען כי `שינויי האוכלוסייה בישראל` הם חלק מבעיית הנסיגה בתהליך השלום הוא עצמו לא הבין עד כמה הוא צדק אך לא רק מהזוית הצרה של עשרים ומשהו שנה אלא מזווית הארוכה של למעלה ממאה שנה!

מיום בואה של הציונות למזה`ת היא עסוקה בהתנחלות מסיבית שהאמצעי שלה הגירה של מהגרים במסווה של `עליית יהודים`. כך זה היה בימי ה`בילויים` – בשלהי השלטון הטורקי, כך זה היה בתקופת המנדט הבריטי וכך זה המשיך לאחר הקמת המדינה הציונית דרך `חוק השבות` הגזעני. מי שמאיץ הגירה ובניית עם חדש איננו יכול שלא לרמוס את ה`ניטיב` הישן ולגרשו ב`דרכים דיפלומטיות`. אין `נכבה` ללא `חוק השבות` ואין שמאל ציוני ללא `חוק השבות`. הרחבתו של `חוק השבות` היא אינטרס של כל הציונים- מימין ומשמאל, אך אלקטורלית מרויח כאן רק הימין הציוני. זהו בעצם הסימפטום של `השפעת שינויי ההגירה` על דעת הקהל בישראל. החדשים שמקרוב באים ממשיכים לחזק את הימין וספחיו ובמקרה הטוב ביותר הם נראים כמו `השמאל הלאומי`.

מחנה שלום אמיתי צריך להבין כי `חוק השבות` , מדינה יהודית` כהגדרה רעיונית וברית ב`ענייני חברה, דת ומדינה` בין הימין הציוני והדתי לאומי לחלקים גדולים בשמאל הם , הם אבות המכשולים להפיכת גוש מחנה השלום לאלטרנטיבה אמיתית ולמחנה מאבק של יהודים וערבים באופן רחב. אם חוק השבות לא ייעצר ( וכאן דווקא חלק מהח`כים החרדים אינם מכשול – כמו הצעתו של רבי`ץ המנוח, לביטול החוק), אזי, ישראל תמשיך להיות לאומנית ובמיוחד קולוניאליסטית ואילו הערבים דינם נדון למיעוט לנצח בארצם. אפילו בימי האפרטהייד הנוראים של דרום אפריקה ורודזיה לא התקיימו שם חוקי דומים ל`חוק השבות`- שעודדו רק `זן` לאומי מוגדר להגר ולקבל אזרחות אוטומטית ומנגד לא להתחשב בבן זוג שנישא לבן ה`ניטיב`.

מחנה שלום אמיתי צריך להינשא מעל שאר ההבדלים הרעיוניים ולדבוק במכנה המשותף הרחב ביותר : סיום התהליך ששמו `מדינה פלשתינאית` , שוויון אזרחי ללא `חוק השבות` וממילא לחתור ל`מדינת כל אזרחיה`.




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב