קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר התנגשות בין חוק למוסר on-the-left-side עמוס גבירץ 09.11.11 http://on-the-left-side.org.il/?p=1567 כל מעשה שיעשו הבדואים למען זכויותיהם – נתקל בחוקינו: קרקע אסור להם לקבל בחזרה; בתים אסור להם לבנות במקומות שאליהם הועברו; ומונעים מהם גם שירותים בסיסים. נתאר מצב שאני בא לביתכם, מגרש אתכם ממנו, ומשתלט עליו. מובן שתפנו בתלונה למשטרה, שתעצור אותי ותחזיר את הגזלה לבעליה. אותי יעמידו לדין, ובית המשפט יגזור את דיני בהתאם לחוק, מן הסתם מאסר ותשלום פיצויים לקורבנותי. והנה סיפור מציאותי: אחרי מלחמת העצמאות שלנו (הנאכבה שלהם), הטילה ישראל ממשל צבאי על האזרחים הערבים של המדינה החדשה. בתחילת שנות החמישים הודיע המושל הצבאי לתושבי אל-עראקיב הבדואים (כמו לרבים אחרים בנגב), שעליהם לעזוב את אדמותיהם ומגוריהם באזור. נאמר להם שהצבא זקוק לאזור לחצי שנה, לביצוע תרגילים שיסכנו את חייהם, וכאשר יסתיימו התרגילים יוכלו התושבים לחזור. הצבא העביר את התושבים הבדואים לאזור הסייג (בין באר שבע, דימונה, ערד וצומת קמה). בתום חצי השנה הצבא לא קיים את ההבטחה להחזירם, והכפרים החדשים שנוצרו באזור הסייג לא הוכרו על-ידי המדינה. בינתיים, לאחר דמוניזציה של עשרות שנים מטעם כל ממשלות ישראל, השתרש מיתוס כי הבדואים `פלשו` לאדמות המדינה. בכך לא תם העניין. בשנות החמישים נמשכו גירושים של אלפי בדואים לירדן ולמצרים. כדי לבסס את גזילת הקרקע, חוקקה המדינה בשנת 1953 את חוק רכישת מקרקעין, וזה נתן בסיס חוקי לשוד הקרקעות אשר בוצע בידי המדינה בכוח צבאה, כנגד אזרחיה הבדואים שפונו. נוצר מצב של התנגשות חריפה בין החוק לבין המוסר והצדק. אם נשוב לדוגמא שבהתחלה – קורבנות השוד שלי יפנו למשטרה, שתעצרני ותחזיר את הגזילה לבעליה. אך כאשר השודד הוא המדינה, נחקקים חוקים המאפשרים את מעשה הפשע ונותנים לו רהביליטציה. כאשר הנגזלים מנסים להחזיר לעצמם את הגזילה, שולחת המדינה את שוטריה כדי למנוע זאת מהם. גם את בתי התושבים הבדואים שנבנו באזור הסייג, במקומות שאליהם הועברו בידי המדינה – הורסים, בטענה שנבנו בניגוד לחוק. כך הופך השודד את חייהם של עשרות אלפי בני אדם לבלתי אפשריים, במדינת ישראל. כל מעשה שיעשו כדי לקיים את זכויות האדם הבסיסיות ביותר שלהם – נתקל בחוקי ישראל: את רכושם הקרקעי אסור להם לקבל בחזרה; את בתיהם אסור להם לבנות במקומות שאליהם העבירה אותם המדינה; ומונעים מהם באותם מקומות גם מים, חשמל, כבישים, בריאות וחינוך. עם סיום הממשל הצבאי, בשנת 1966, החלה מדיניות חדשה: ריכוז הבדואים בעיירות. זו הרי הדרך לגרום לאנשים רבים לגור על אדמות מעטות. אבל שם נותנים קידמה! שם נותנים מים, חשמל, בתי ספר, מרפאות, כבישים, פינוי אשפה. אלא מה – אחרי שגזלו מהם את שארית אדמותיהם, אפילו את המועט הזה לא קיימה המדינה לאזרחיה הבדואים. בעיירות תמצאו מערכות חינוך כושלות, רמת שירותים נמוכה, ושיאים של אבטלה. שכחו ליצור מקורות תעסוקה… כמעט כל יהודי בישראל שישמע על הזוועות שנעשו ונעשות לבדואים אזרחי ישראל – יתלונן דווקא על פשיעת הבדואים. אחרי שלקחו מהם כמעט את כל אדמותיהם, והשאירו אותם בלי יכולת להתפרנס ולהתקיים מאדמותיהם, מתלוננים על אלה מביניהם שפנו לפשע… ואנחנו הרי הקמנו מדינה שתהיה אור לגויים! בשנה האחרונה החריפו מוסדות השלטון את העול כלפי האזרחים הבדואים. קודם בוצעו פינויים בכוח, ודוגמא `טובה` מהווה הכפר אל-עראקיב: אדמות הכפר הועברו במבצע סודי ממנהל מקרקעי ישראל לקק`ל, שהחלה להכשיר את הקרקע לייעור, בטרם מוצו התביעות של תושבי הכפר לבעלות על אדמותיהם. בשנתיים האחרונות פונה הכפר מאדמותיו, על ידי הקק`ל וה`סיירת הירוקה`, 30 פעם (!). לאחרונה אימצה גם הממשלה את `תוכנית פראוור`, המאיימת לפנות מאדמותיהם 30,000 בדואים. למאבק להכרה בכפרים הבדואים הלא מוכרים, הוקם `פורום הכרה` – קואליציה של ארגוני זכויות אדם – שיש לי הכבוד להיות מפעיליו. בתחילת השבוע פרסמנו עצומה בנושא. לאחר שהעצומה תצבור די חתימות, ותרומות כספיות, נפרסם אותה בעיתונות. מוכנים להצטרף לעצומה? בבקשה: http://www.atzuma.co.il/justic4elarakib קישורים למאמרים האחרונים בנושא סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים מנסים לשמור על שפיות זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד