הדמוקרטיה הגרמנית לא בוטלה ביום אחד. קדמו לה שנים של ארגון, תככים, ובנית כח שהיה חזק מספיק לוודא שמהפכה חוקתית שכזו תעבור בלי התנגדות, ושגם מוסדות המדינה וגם האזרחים יקבלו את הדין בלי להתמרד. ראשית, דאגה המפלגה הנציונל סוציאליסטית לבנות לה כח לוחם למספר מטרות: הגנה עצמית, תקיפת התחרות, ומיצוב עצמי בתור כח שיחזיר לגרמניה את הכבוד שנגזל ממנה. היו אלה החולצות החומות בתחילה ומאוחר יותר כוחות האס.אה המאורגנים יותר שצעדו ברחובות, נטעו פחד באויבי המפלגה, וגאווה בתומכיה. שנית, הכין גבלס את דעת הקהל למהפכה המתקרבת: פחד מאויבים מחוץ, ופחד גדול יותר מאויבים מפנים. ושלישית, ואולי הדבר החשוב ביותר: כסף. אחזקת כוחות האס אה לבדם, בלי משכורות הפקידים האזוריים הגיעה לשני מליון וחצי מארק לשבוע, ודמי החבר המפלגתיים היו רחוקים מלספק זאת. כדי לקחת את השלטון, אמר היטלר, יש להשתמש במשאבי השלטון עצמו.
בסוף שנת 1932 התרוקנו קרנות השכר של המפלגה, ומפלתה נראתה קרובה מתמיד. בשורה של מהלכים פוליטים שניצלו בעיקר את תאוותו הבלתי נשלטת של פון פאפן לכח, הגיעו השנים להסכמה שבעלי עסקים במערב גרמניה יקחו על עצמם את חובות המפלגה, וכך יוכלו השנים להקים ממשלה משותפת. גבלס, שעד לאותו הסכם היה מיואש ופסימי, כתב ביומנו כי המצב הכספי של המפלגה `נשתנה בן לילה שינוי יסודי לטובה`.
כאשר מונה היטלר לראש הממשלה ב30 בינואר 1933 ברוב דחוק ובקואליציה בלתי אפשרית, הוא ביים משבר קואליציוני ושכנע את שאר המפלגות להסכים לבחירות חדשות על בסיס ההבטחה שהממשלה תישאר כפי שהיא `תהינה מה שתהינה תוצאות הבחירות`. `עכשיו יהיה קל לנצח במלחמה`, כתב גבלס ביומנו בשלישי בפברואר, `שכן אנחנו יכולים לקרוא לעזרתנו את כל האמצעים של המדינה. הרדיו והעיתונות עומדים לרשותנו, אנחנו נערוך תעמולה למופת, והפעם, כמובן, לא יחסר כסף`.
שלושה שבועות מאוחר יותר, התארחו בארמונו של נשיא הרייכסטאג `ראשי המשק` של אז והאזינו להיטלר שסיפר להם כי `את היוזמה הפרטית אי אפשר לקיים בדור של דמוקרטיה … את כל הישגי התרבות יש להנהיג באגרוף ברזל`. הוא הבטיח לאנשי העסקים כי יסלק את המרקסיסטים ויחזיר לקדמותו את הוורמאכט - הבטחה שקרצה במיוחד לתעשיינים כמו קרופ, `מפעלי הפלדה המאוחדים` ואי.ג.פארבן שראו פוטנציאל רווחים ענק מההזדיינות מחדש של המדינה. גרינג המשיך ודיבר ישירות לעניין כשהוא מדבר על `קורבנות כספיים` לצרכי הבחירות ש`בוודאי יהיה קל יותר לתעשייה לשאתם אם תבין כי הבחירות בחמישי במרץ בודאי יהיו הבחירות האחרונות במשך עשר השנים הבאות, ומן הסתם במאה השנים הבאות`. ד`ר שאכט, שניהל את המגבית נזכר בנירנברג: `בו במקום אספתי שלושה מליון מארק`.
בתפקידו כשר הפנים של פרוסיה השולט במשטרה, סילק גרינג מאות פקידים רפובליקנים והחליפם בנאצים. הוא פקד על המשטרה למנוע `בכל מחיר` מעשי איבה נגד הממשל, אך מצד שני לא לגלות שום רחמים לאלה העוינים את המדינה. הוא דרש מהמשטרה `להשתמש בכלי יריה` ואיים לעניש את מי שלא יציית. בפועל - היתה זו קריאה גלויה לירות בכל מי שמתנגד להיטלר ע`י משטרת פרוסיה ששלטה על שני שלישים מאוכלוסייתה של גרמניה. הוא גייס 50,000 שוטרים נוספים, שמתוכם 80% הגיעו משורות האס.אה והאס.אס, ובכך השיג שתי מטרות: גם מתן משכורת על חשבון המדינה לתומכיו אסירי התודה, וגם שרק גרמני אטום במיוחד היה פונה לעזרת המשטרה במקרה של התנכלות מצד הנאצים.
ב27 בפברואר 1933 עלה הרייכסטאג באש. בעוד הלהבות מלחכות את כיפתו הכריז היטלר כי זהו `פשע קומוניסטי נגד הממשלה החדשה` וגבלס צרח אל עבר ראש הגסטפו החדש, רודולף דילס `זוהי ההתחלה של מהפכה קומוניסטית! אל נחכה אף רגע, אל נראה שום רחמים. צריך לירות בכל פקיד קומוניסטי בכל מקום שימצא. צריך עוד הלילה לתלות כל ציר קומוניסטי`. במשפטי נירנברג העיד האנס גיזאביוס, פקיד במשרד הפנים הפרוסי באותו זמן כי `גבלס הוא הראשון שחשב להעלות באש את הרייכסטאג` ורודולף דילס (ראש הגסטפו) הוסיף בעדות בכתב `גרינג ידע בדיוק איך תוצת האש` וציווה עליו להכין מבעוד מועד רשימה של אנשים שיעצרו מיד לאחריה. גנרל פראנץ האלדאר, ראש המטה הגרמני הכללי בתחילת מלחמה`ע העיד בנירנברג כי בסעודת יום הולדתו של היטלר ב1942 צעק גרינג `האיש היחיד היודע באמת אודות הרייכסטאג זה אני, כי אני זה שהעלה אותו באש!`
לאחר שהוצת הרייכסטאג שכנע היטלר את הינדנבורג הקשיש לחתום על `צו להגנת העם והמדינה` שמתואר כ`תקנה להגנה בפני מעשי אלימות של הקומוניסטים המסכנים את המדינה` ביטל שבעה חלקים בחוקה הגרמנית שהיוו ערובה לחופש הפרט והחירויות האזרחיות: `הגבלות על חופש הפרט, על חופש הביטוי לרבות חופש העיתונות, על זכות האסיפה וההתאגדות; הפרת הפרטיות של קשרי דואר טלגרף וטלפון; פקודות לחיפוש בבתים, החרמה וכן הגבלות על רכוש, מותרים עתה גם מעבר למגבלות שקבע החוק`. בנוסף הסמיך הצו את ממשלת הרייך ליטול לידיה בעת הצורך את השלטון במדינות הפדרליות ולהטיל עונש מוות על כמה פשעים, לרבות `הפרעה רצינית של השקט`. כארבעת אלפים קומוניסטים ומנהיגים סוציאל דמוקרטים רבים נעצרו, בינהם חברי הרייכסטאג שכביכול היו חסינים ממעצר. כלי תקשורת שלא ישרו קו עם המפלגה הנאצית נסגרו, וכך התעמולה היחידה שנשמעה היתה זו של הנאצים. עם משאבי הממשלה ושל תעשייני המדינה, לא היה גבול למסע התעמולה הזה: הרדיו שידר נאומים שלמים של היטלר, גרינג וגבלס; הרחובות כוסו בדגלי המפלגה ומצעדי אס.אה עברו בהם; תהלוכות לפידים, רמקולים בככרות, משואות על הגבעות והבטחות לגן עדן גרמני נשמעו בכל פינה, ולכן היתה זו אכזבה כאשר אחרי המסע המופלא הזה קיבלה המפלגה הנאצית רק 44% מהקולות. על מנת לשנות את החוקה ולהעביר את סמכויות החקיקה מבית הנבחרים להיטלר היתה זקוקה המפלגה הנאצית לרוב של שני שלישים. ב23 במרץ הוגש לפני בית הנבחרים `חוק הסיום` או בשמו המקורי `החוק לסילוק מצוקת העם והרייך` שבחמישה סעיפים קצרים הפקיע את סמכויות התחיקה, לרבות הפיקוח על תקציב הרייך, אישור חוזים והסכמים עם מדינות חוץ ויזום שינויים בחוקה מידי בית הנבחרים לידי ממשלת הרייך לתקופה של ארבע שנים. החוק, עם זאת, קבע באירוניה אכזרית ששום חוקים לא ישפיעו על מעמדו של הרייכסטאג, וכי סמכויותיו של הנשיא ישארו בעינן. 441 צירים הצביעו בעד ו84 צירים, כולם סוציאל דמוקרטים, נגד. חוץ ממאסר הצירים הקומוניסטים וכמה מהסוציאל דמוקרטים הכל נעשה כחוק. לגרמנים לא היה את מי להאשים מלבד עצמם.
משם - המדרון היה חלקלק עד מאוד. חג הפועלים, האחד במאי, או כפי שקראו לו הנאצים `חג העבודה הלאומי` נחגג בתהלוכות ענק בברלין כאשר נאם היטלר לפני 100,000 פועלים בשדה התעופה קבע: `כבדו את העבודה וכבדו את העובד!`. ביומנו, כתב גבלס: `מחר נתפוס את בנייני האיגודים המקצועיים, תהיה התנגדות מועטה` וכך היה. ב2 במאי פשטו כוחות המפלגה על בנייני האיגודים המקצועיים,פיזרו אותם, שלחו את מנהיגיהם למחנות הריכוז והחרימו את קרנות האיגוד. בסוף מאי הוצאה זכות השביתה אל מחוץ לחוק. ליי - מנהיג חזית העבודה הגרמנית - הבטיח `להחזיר את ההנהגה המוחלטת למנהיג הטבעי של בית החרושת - היינו - המעביד … רק המעביד יכול להחליט. מעבידים רבים היו צריכים שנים רבות לפנות ל`אדוני הבית`. עכשיו תחזור הסמכות אליהם.`
ב22 ביוני הוצאה המפלגה הסוציאל דמוקרטית מחוץ לחוק משום שהיתה `מחבלת ועויינת את המדינה` והקומוניסטים, כמובן, הוצאו מחוץ לחוק עוד קודם לכן. `מפלגת העם` הקתולית הבווארית ו`המפלגה העממית` של שטריזמן פיזרו את עצמן ברביעי ביולי ו`מפלגת המרכז` עשתה כמותן למחרת, וכך גם המפלגה הדמוקרטית (שטאטספארטיי). ב14 ביולי 1933 הוצא חוק שהפך את המפלגה הנאצית למפלגה החוקית היחידה. תהליך קבורת הדמוקרטיה הושלם ב30 בינואר 1934, ביום השנה הראשון למינויו של היטלר לקאנצלר עם ה`חוק לשיקום הרייך` - כאשר אסיפות העם של המדינות הפדרליות בוטלו והפכו ל`גופים אדמיניסטרטיבים של הרייך` כפי שהגדיר זאת שר הפנים פריק. הדמוקרטיה הגרמנית שכוננה על בסיס זכויות אדם, חופש ושוויון נותרה זיכרון רחוק, ומשם - נסללה הדרך למפלתה.
***
הטיעון העיקרי של אנשי ה`אסור להשוות` הוא שהמצב בישראל רחוק שנות אור מגרמניה הנאצית. אין מחנות ריכוז, אין אווירה לאומנית או תעמולה גזענית, לא יורים על מפגינים ומותר לכל אחד לומר מה שהוא רוצה, כולל, למגינת ליבם של קוראים רבים, לכותב הבלוג. צודקים: אמנם אין מחנות ריכוז ליהודים, אבל לפלסטינים יש. אין גזענות בשלטון אבל בעצם הכנסת מקיימת את `יום הזהות היהודית` שמוקיע תופעה של נישואי תערובת שמזהמים את טוהר הדם היהודי. אמנם אין תעמולה גזענית מטעם הממשלה, אבל בעצם יש - משלל גופים המקבלים ממנה תועפות של שקלים מדי שנה. אין איסור על חופש הביטוי, אבל המדינה סוגרת כלי תקשורת שלא מתיישבים עם הקו שלה. לא יורים על מפגינים יהודים, אבל על פלסטינים ירי הוא עניין יום יומי. אנקדוטות, יהיו מי שיגידו, אבל הכל מתחבר לכדי תמונה אפלה ומבהילה.
כמו בגרמניה, עד לא מזמן פעלו הלאומנים ככח חיצוני, כזה שניצב מול עם ישראל, נתמך על ידי קבוצה של גולים מטורפים ועשירים ונחשב לדוד המוזר שלא נעים לדבר עליו. מאז השתנו הדברים: המתנחלים הם המרכז - הם השתלטו על משאבי המדינה שמממנת את משנתם הגזענית, מערך תעמולה עצום עומד לרשותם בחסות ובמימון המדינה, וככח פוליטי חסר עכבות - הם זורעים את זרעי הפורענות בצורת חוקים המפלים בין אדם לאדם על בסיס הגזע והדם, ממש כמו אז.
אסור להשוות? למה? כי העם היהודי נעלה מוסרית משאר העמים? כי לנו זה לא יקרה? אז הנה - זה קורה, וזה קורה מהר מכפי שאנחנו מסוגלים לתפוס. כל מה שצריך כדי לסיים את הסאגה של הדמוקרטיה הישראלית הוא מצב חירום אחד, כזה שיצדיק ביטול `זמני` של זכויות האזרחים, אולי רק הערבים בהתחלה ורק אחר כך של כולם. הצבא - למוד פקודות אלימות בשטחי הגדה המערבית ועזה לא יעז לסרב לממשלה. המשטרה - ואנו רואים את זה מדי הפגנת שמאל - רק מחכה לרגע בו יותר לה להשתמש בכח. השב`כ - רק תנו לו עוד סמכויות וראו אותו פורח. הכל מוכן, הכל בשל, מחכים רק לגפרור שיצית את האש שתכלה את הדמוקרטיה הישראלית, והוא יבוא.
יכ
|
