קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - נושאים קשורים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

לְבַכּוֹת את מות הצביעות
מאת חיים ברעם
הגדה השמאלית
25.11.2011
http://hagada.org.il/2011/11/25/%d7%9c%d6%b0%d7%91%d6%b7%d7%9b%d6%bc%d7%95%d6%b9%d7%aa-%d7%90%d7%aa-%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a6%d7%91%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%aa/

עברו כבר יותר מארבעים שנה מאז שהפובליציסט והסופר בועז עברון כתב מאמר מכוֹנֵן, שראה אור ב-1968 ב`ידיעות אחרונות` ושהעלה על נס את הצביעות לעומת הברוטאליות שהחלה כבר אז להכות שורש בשיח הישראלי ובהוויה התרבותית והפוליטית שלנו. הדור שלי, הצעיר יותר מזה של עברון ושל עמוס קינן, שתה את הדברים בצמא. אחרי מלחמת ששת הימים הוקיעו השניים בעיקר את הממסד של תנועת העבודה, את גולדה מאיר ואת יורשיה, וקלטו שדווקא הם מנציחים את הכיבוש ואת הערכים החלופיים שהוא יֵמסד בתרבות הפוליטית שלנו. גולדה ואנשיה דיברו על `פשרה טריטוריאלית` אבל הכשילו כל ניסיון רציני להגיע אליה ובנו בשטחים חרף החלטות האו`ם ועקרונות המשפט הבינלאומי.

עם זאת, עברון חשב שכל זמן שראשי תנועת העבודה מצהירים על דבקותם במוסר ציבורי כלשהו, בערכים לכאורה, הם נוהגים באיפוק מסוים לעומת הבריונים הרוחניים שיבואו בעקבותיהם. לקביעה המבריקה הזו התווספו ניתוחים מעמיקים רבים, אבל דווקא היא השתרשה לאורך זמן בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הליברלי-שמאלי בישראל. הדברים שכתב עברון בזכות הצביעות גרמו לנו לשקול מחדש את הבוז העמוק שרחשנו כלפי מתחרטי הפלמ`ח שרצחו מאות אזרחים ערבים בלוד בפברואר 1948 ואחר כך נשלחו אל אחד הקיבוצים למעין סמינר של חשבון נפש, של זיכוך הנשמה ושל היטהרות מוסרית שתאפשר להם להמשיך להילחם.

יורים ובוכים – רקוויאם לצביעות

אחרי מלחמת ששת הימים יזמו יורשיהם הרוחניים של מארגני כנס החמלה העצמית ב-1948 את הספר `שיח לוחמים` שנועד לתאר ולעדן את מצוקתם הנפשית של חיילים מהזן הנכון (אנשי תנועת העבודה וקיבוצניקים). שוב טבענו בדמעות התנין של צעירים, שראינו בהם את עצמנו ובשרנו. גיבורי 1967 היו די דומים ללוחמי 1948 בהוויה הרוחנית, במבנה הנפשי, בהשקפות הפוליטיות ובעיקר בתדמית העצמית. רבים מהם חטאו במעשים מחפירים במהלך הקרבות, אבל הם ריחמו יותר על עצמם מאשר על קורבנותיהם. בחוגים שלנו התייחסו אל הספר הזה בתיעוב מוחלט, וקראו לו `יורים ובוכים`, שֵם הרבה יותר מתאים לתוכנו של הספר. אבל ידענו שעוד נתגעגע ליפי הנפש האלה, לעומת עַם האדונים שיקום כאן בתוך עשור אחד או שניים.

להתנערות מהצביעות יש היבטים פוליטיים חד-משמעיים, ולברוטליזציה של החברה שבה אנחנו חיים ישנה משמעות עמוקה, הנוגעת לחברה אבל גם לחיים הפרטיים של כל אחד מאיתנו. הסימנים להשתרשותה של התופעה מעצבים את הסביבה התרבותית והפוליטית שלנו כבר שנים רבות, ולא בכדי רבים רואים בשר החוץ אביגדור ליברמן את המחולל העיקרי שלה. הרי דווקא אדם שאינו מאמין בדיפלומטיה, ומעדיף להטיח בפני העולם את הגִרסה המסולפת שלו, ולהתנהג כמו נציג של מעצמה גדולה ולא של מדינה התלויה בחסדי המערב, מונה כאן לתפקיד שר החוץ. זה ממש כמו למנות עסקן שאינו יודע קרוא וכתוב למשרת שר החינוך. אבל למען האמת ליברמן לא יצר את רוח התקופה, אלא הוא בעיקר תוצר מובהק שלה. הכחדת הצביעות והחלפתה בדמגוגיה ברוטאלית, גזענית ופשיסטית נובעות מתבוסת האליטות הישנות ועוד יותר מבגידתן אפילו בערכים המפוקפקים של `שיח לוחמים`. שר הביטחון אהוד ברק, שנולד וגדל במה שהפך כבר לעולם של אתמול, לא רק סיגל לעצמו את הנורמות העכשוויות אלא שהפך לדובר מובהק שלהן. הדיבור הגלוי על `זכות אבות` כתירוץ פוליטי לפעילות הרסנית בשטחים, הפגיעה השיטתית בתקשורת, בבית המשפט העליון ובפעילות הארגונים לזכויות אדם רווחים בכל מקום, יחד עם ניסיון די מוצלח לדחוק את הביקורת משמאל לשוליים.

בעצם, הביטוי `הביקורת משמאל` מתחיל להתיישן תוך כדי כתיבת הדברים האלה: עצם המושג `ביקורת` הפך לשמאלי, וכך קרה גם למונחים ליברליים מסורתיים כמו חופש הביטוי, זכויות אדם, אזרחות מלאה ללא תנאי, דמוקרטיה הבנויה על איזונים ועל הכרה בזכויות המיעוט.

מבשר ההתנערות מהצביעות הקונסטרוקטיבית צמח דווקא בתוך הגרעין הפנימי של האליטות הישנות. ההיסטוריון החשוב בני מוריס נסע כבר כילד עם אביו הדיפלומט לשליחויות שונות, רכש בחו`ל את האנגלית הטובה שלו וכחוקר צעיר ראה את עצמו כאיש מחנה השלום, ואף סירב בשעתו לשרת בלבנון. הוא נחשב לאחד מבכירי `ההיסטוריונים החדשים`, ובספריו חשף את הטרגדיה של הפליטים הפלסטינים והפריך למעשה את המיתוס אודות בריחתם מרצונם הטוב, בהתאם לקריאת מנהיגיהם בארצות ערב. כל מי שגדל בארץ בשנות החמישים והשישים יכול להעיד, שהסיפור הזה היה חלק בסיסי בחינוך הציוני שקיבלנו בבתי הספר. אבל אז עוד חשו העסקנים הפוליטיים ואנשי החינוך בצורך כלשהו להציג את טרגדיית 1948-49 באורח יותר הומאני ולתרץ את מעשי הזוועה הרבים (שעשו שני הצדדים) בנימוקים שונים ומשונים. מוריס חקר בדקדקנות האופיינית לו ויודע היטב מה התחולל באמת במהלך המלחמה. הוא הסיק מסקנות, שמדריכות כיום גם את דרך התנהלותו של ברק. מוריס סבר שדווקא בשל זוועות הגירוש ב-1948 ובעיית הפליטים הקשה, אין שום סיכוי שהפלסטינים ישלימו עם ישראל.

הציונות האכזרית של ליברמן וברק היא כיום חלק מהאתוס המודע של בכירי הממסד וגם של עיתונאים שמייצגים בעיני עצמם דווקא את המרכז הליברלי. מכאן הדבקות בנשק הרתעה גרעיני, בביטחוניזם קשוח ובהפנמת האמונה שהעולם הוא ממילא כולו נגדנו. במציאות הזו החוצפה של חברי הכנסת מהימין הקיצוני איננה סתם גחמה של עסקנים לא-חכמים. היא מעוגנת במצב הפנימי בזירה הפוליטית, ביחסי הכוחות החדשים, שליברמן חזה את היווצרותם עוד לפני 15 שנה. אוכלוסיות רבות בישראל מתנערות מהשימוש בהעמדת פנים כדי להשיג יעדים דיפלומטיים. חדירת הלאומנות לציבור החרדי; ההקצנה הדרמטית בעמדות הדתיים-לאומיים; בגידת תנועת העבודה באזרחים הערבים; החלטת הממסד של ש`ס לזנוח את היוניות היחסית שלמד מהרב ש`ך לטובת חבירה גלויה לימין הפוליטי; הנִציות והאיבה לערכים דמוקרטיים בקרב חלק ניכר מהמצביעים שעלו מברית המועצות לשעבר; הפניית העורף להסכמי אוסלו והשיבה לרטוריקה מקראית בפוליטיקה הפנימית והחיצונית שלנו – כל אלה הפכו את יפי הנפש בתוך הציבור הציוני למיותרים. היסטוריון מיומן כמו מוריס נזהר מהצהרות פשטניות אבל משמעות המסר שלו כיום איננה: `גירשנו את הפליטים, ולכן יש לנצל כל הזדמנות לשלום עכשיו`, אלא: `גירשנו, אז מה בכך?` ההבדל בין שתי הגישות האלה הוא כאילו סֶמנטי בלבד. אבל למעשה הוא תהומי, ומסכם את השינויים שחלו בתרבות הפוליטית שלנו.

חלק ממחוללי `יורים ובוכים` פלרטטו עם הימין באמצעות `הדרך השלישית`. החלק האחר עדיין מסרב להבין את מחירה הכבד של זניחת הצביעות והחלפתה בקריאת תיגר ממושכת נגד העולם כולו.

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

ביאטה, אני והסרטן
מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות
בית המשפט בירושלים ביטל את מעצרו של מוחמד כנאענה, ממנהיגי תנועת אבנאא אלבלד