קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - נושאים קשורים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

החשבון והנפש
מאת חיים ברעם
הגדה השמאלית
2.12.2011
http://hagada.org.il/2011/12/02/%d7%94%d7%97%d7%a9%d7%91%d7%95%d7%9f-%d7%95%d7%94%d7%a0%d7%a4%d7%a9/

חבר הכנסת יריב לוין, איש הרבה יותר מסוכן מאביגדור ליברמן, נחשף בסוף השבוע שעבר בריאיון רחב יריעה עם שלום ירושלמי ב`מעריב` והגדיר את עצמו כ`כלב השמירה של הדמוקרטיה`. קל מאוד להתלוצץ על התוכן ועל הצורה, או לקבוע שח`כ לוין צדק רק במונח אחד מתוך ארבעה בהצהרה הבומבסטית שלו. גם זה היה הישג לעומת מבול האיומים שלו כלפי המחנה הדמוקרטי הישראלי ואדישותו התהומית לעצם קיומם של יותר ממיליון אזרחים ערבים במדינה.

ייתכן שמר לוין, שלא בטובתו, עזר לנו בשרטוט קווי המִתאר של קבוצות ההתייחסות שלנו. כיום רובצת תהום בין הלאומנים החילונים והדתיים מצד אחד, לבין הציבור הנאור והשפוי מהצד השני. ח`כ לוין וחבריו שואפים להנציח את הכיבוש בכל מחיר ולרסן בכוח החוק את מתנגדיו; אנחנו רוצים לשחרר את מדינת ישראל מהכיבוש ומתוצאותיו ולהכין אותה למערכת יחסים חדשה עם העולם החיצוני. בהשראת הימין הקיצוני הכּנסת מוותרת בהדרגה על אחד מתפקידיה החשובים, להיות מתווך דמוקרטי בין רעיונות מנוגדים על בסיס של מכנה משותף מוסכם. חזונו העתיק של ליברמן, שהרוב האנטי-דמוקרטי יחנוק את המיעוט הליברלי, קורם עור וגידים בעזרת הסוס הטרויאני של הפשיזם בתוך הליכוד, שבנימין נתניהו בונה ומטפח בשקידה רבה ומרשימה.

בתחילת השבוע שעבר פרסמתי מאמר ב`הארץ` שמתח ביקורת נוקבת על נתניהו והפריך טענות, בעיקר של הפּוּבליציסט ארי שביט, שממנו תבוא הישועה לדמוקרטיה הליברלית. בתוך יממה אחת התייצב נתניהו על דוכן מליאת הכּנסת ותמך בהתלהבות בחוק לסתימת פיות, המכוּון נגד העיתונות הביקורתית השנואה עליו. אסון הכיבוש וחלום העִוועים על ארץ ישראל השלמה מונע מדמוקרטים בליכוד כמו דן מרידור, בני בגין, רובי ריבלין ומיקי איתן להקים אופוזיציה בתוך סיעתם למען שלטון החוק ולסיכול האיומים נגדו. לוין הוא בעצם רק מסווה לראש הממשלה עצמו. הוא אומר את מה שביבי היה רוצה לומר, ובכך מאפשר לראש הממשלה קצת מרחב מִחיה לצורכי `הסברה`. כל מי שלא מתייצב בגלוי נגד נתניהו היום (רשימת מאוכזבי ביבי היא ארוכה, החל מאייל מגד וכלה בבן כספית) יקבל את לוין מחר. כלב השמירה של הדמוקרטיה מטיף בגלוי לפריעת חוק ולקיום החלטת בג`צ בנושא התנחלות מגרון. עמדת בג`צ בנושאים האלה פשוט מצחיקה, שכן היא נותנת גושפנקה לקיום מאות התנחלויות, שכולן נוגדות לעקרונות המשפט הבינלאומי ולאמנת ג`נבה הרביעית שעליה, כזכור, חתמה גם ישראל. אבל בריון פוליטי כמו לוין לא חש עצמו מחויב אפילו למראית עין של שלטון החוק. הימין הקיצוני, המסכן את עצם קיומה של ישראל בכל פעולה שלו, פשוט מתעב את כל אבני היסוד של הדמוקרטיה, למעט `שלטון הרוב`. לוין וחבריו מנסים לטשטש את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית, ובעיקר את כיבוד זכויות האזרחים שמתנגדים לדעות הרווחות בחברה מסוימת בזמן נתון.

מישהו במרכז עירנו העיר לי השבוע, שגם אם נתניהו תומך בימין הרפובליקני בארצות הברית זה לא סותר את דבֵקותו בעיקרי הדמוקרטיה. עובדה, כך טען, שנשיאים הקרובים ברוחם לביבי, כמו ריצ`ארד ניקסון ורונלד רייגן, לא פגעו בחופש העיתונות. הסברתי לו שהוא עצמו מתעלם מהחוקה בארצות הברית, שמקשה מאוד על כל פגיעה בחופש הביטוי. כל מומחה רציני להיסטוריה אמריקאית מודע לכך שניקסון, למשל, היה מוכן לעשות הכול כדי לסגור את ה`וושינגטון פוסט` או את ה`ניו יורק טיימס` שתקפו אותו לאורך כל הקריירה הפוליטית שלו. אבל כפוליטיקאי מציאותי הוא ידע, שחקיקה נגד העיתונות הליברלית היא פשוט בלתי אפשרית בקונגרס, ותיפסל אפילו על ידי בית משפט עליון שמרני במיוחד. למחנה הדמוקרטי בישראל אין הגנה חוקתית כזו בפני שרירוּת לבם של הלאומנים. ניתן לפגוע כאן בעיתונים, ובשלב מאוחר יותר אפילו לשרוף ספרים. במשך שנים הזהרנו ליברלים מסוימים בליכוד שהם נותנים את ידם לבניית חברה, שבה הם עצמם לא יוכלו לחיות. השבוע קראתי אזהרות כאלה בכמה עיתונים. אבל ייתכן שהיינו אופטימיים מדי: הפוליטיקאים הדמוקרטים בתוך הליכוד מאבדים מכוחם, ורובם ייעלמו מהזירה הציבורית בתוך זמן לא רב. את תלמידי ז`בוטינסקי יחליפו חסידי מארי לה-פן, והתהליך הזה כבר התחיל ובקרוב יצבור תאוצה.

הימין הגזעני יקשה עלינו את המאבק נגד המתקפה על איראן, נגד הבנייה בהתנחלויות, נגד החקיקה האנטי-דמוקרטית ובעד השלום והשוויון. כיוון שההתקרנפות האדירה בתוך תנועת העבודה כבר המיטה עלינו את אהוד ברק וסיעתו המחפירה, ואת תומכת ההתנחלויות שלי יחימוביץ` בראש המפלגה, אין לנו אלא להסיק שאת המאבק הפטריוטי למען קיומה של מדינה דמוקרטית-ליברלית ניאלץ לקיים בכוחות מדולדלים. כיצד להקים מחדש את המבנים הסוציאל-דמוקרטים נגד הניאו-ליברליזם המשתולל, ואיך לרסן את ההרפתקנות הכוחנית של שר הביטחון, שעלול לגרור את כולנו למלחמה גרעינית?

למען האמת, חשבתי הרבה לאחרונה על אבי המנוח, משה ברעם, שהיה במשך שנים רבות חבר כנסת ושׂר, אבל בעיניו גולת הכותרת של עבודתו הייתה תמיד הבנייה החברתית בעיר כמזכיר מועצת פועלי ירושלים, המוסד הכי חזק בעירנו בשנות החמישים והשישים. אבי היה `וַיצמָניסט` עוד לפני קום המדינה, ראה בתבוסה הרפובליקנית בספרד במלחמת האזרחים נגד הפשיזם של פרנקו (1936–1939) אסון נורא לעולם וגם מכה אישית לו-עצמו. הוא האמין בעבודה מאורגנת, ראה בוועדי העובדים את המחסום החשוב ביותר נגד הפופוליזם הפשיסטי, האמין ב`אחדוּת מעמד הפועלים` וסלד מנטייתו של דוד בן-גוריון לפגוע בכל צעדי ההתקרבות למפ`ם ולאחדות העבודה, ולבנות תחת זאת קואליציות עם נציגי המחנה האזרחי, בעיקר הציונים הכלליים שקדמו לליברלים בליכוד.

בשנת 1976, כשׂר העבודה בממשלתו הראשונה של יצחק רבין (1974–1977) הוא הצביע נגד `מבצע אנטבה`, שהיה עלול להסתיים בקורבנות רבים. הוא העדיף משא ומתן על פני מבצעי ג`יימס בונד ומעולם לא האמין שישראל היא מעצמה אדירה שיכולה לאכוף את רצונה על כל מדינות האזור. הוא היה ציוני נלהב שלמד עברית על בוריה עוד באוקראינה, אבל תמיד האמין בגישה מתונה, חשש מאוד מעליית יסודות פשיסטיים בפוליטיקה הישראלית וגם תפיסת העולם הגלובלית שלו הייתה מאוזנת במפתיע. אבי לא היה איש שמאל רדיקלי אלא סוציאל-דמוקרט, שלא האמין בפעולות התגמול של בן-גוריון ותיעב כל צעד שהתפרשׁ כהתגרות באומות העולם. היו לו שותפים לדעה במפא`י, במפ`ם, במפלגה הפרוגרסיבית (לימים, ל`ע) ובעיקר במפד`ל של משה שפירא ומשה אונא. אנשים כמוהו וכמוהם היו נחרדים מהמזימה לתקוף את איראן ומעריכים נכוחה את השלכותיה.

•פורסם ב`כל העיר`

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

ביאטה, אני והסרטן
מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות
בית המשפט בירושלים ביטל את מעצרו של מוחמד כנאענה, ממנהיגי תנועת אבנאא אלבלד