קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מקום אסור, קילומטר מהבית - שועפט בשבילי


hamaabara.wordpress.com/2011/12/16/
מקום-אסור-קילומטר-מהבית-הילה-ציפמן/?mid=55887



מקום אסור, קילומטר מהבית - שועפט בשבילי
/ הילה צ`יפמן

Posted on 16 בדצמבר 2011
בשבילי, שועפט תמיד הייתה מקום חלומי. מקום שאף פעם לא אגיע אליו. מקום אפוף
מסתורין. שועפט בשבילי היא השכונה בעלת הבתים הורודים הענקיים שהייתי מתצפתת עליה
במשקפת יחד עם חברה, ומתפעלת מהילדים ששיחקו בעפיפון ובאופניים. שועפט בשבילי היא
גם המילה השנייה שלמדתי בערבית – `שוכרן`. כשטיילתי עם קבוצת חברים בחורשת האורנים
מתחת לשכונה בה גדלתי, רמת אשכול, ואיש זקן רכוב על חמור הציע לנו סיבוב, שאלתי את
חברתי מדוע כינתה אותו שוכרן והיא הסבירה את משמעות המילה, והסבירה שאת הערבית היא
יודעת מהבית, מאביה המרוקאי, והוסיפה שהיא יודעת רק כמה מילים. כשביקשתי שתאמר לו
שאני רוצה לרכב על חמור היא סירבה ואמרה שזה מסוכן. המילה הראשונה, אגב, היא
`וואדי`, כך כינו כל תושבי השכונה, מבוגרים כצעירים, את חורשת האורנים שנמצאת בשקע
שבין שועפט ורמת אשכול.



שועפט בשבילי היא רכיבה על חמור, אולי אותו חמור, ששני נערים מהשכונה הביאו.
כששאלתי מאיפה החמור, הנערים הסבירו שהם גנבו אותו מערבים בשועפט. אף אחד לא התרגש
מזה. ושועפט בשבילי היא גם זיכרון אחד של העזה, סקרנות ופחד. הרגע שבו רציתי להיות
פעם אחת בשכונה הזו, `של הערבים`, שמעבר לכביש. הרגע שבו זחלתי במנהרת הבטון שמתחת
לכביש, בשקט בשקט שאיש לא ישמע. בקצה השני היה עץ תאנה והרבה עשב ירוק. בקצה השני
היה גם תושב השכונה, במרחק כמה עשרות מטרים ממני, שברגע שראיתי אותו חזרתי לשכונה
במהירות. היום אני משוכנעת שהוא לא שם לב אלי, בכלל.

ולא סתם היה לי כל-כך קשה להגיע לשועפט. כדי להגיע לשועפט הייתי צריכה לעבור שני
מחסומים מנטליים. את מחסום הפחד, שאליו, כילדה ישראלית בבית ספר דתי, נחשפתי מגיל
צעיר מאוד. לאחר כל פיגוע שמעתי על `הערבים שרוצים לזרוק את כל היהודים לים`, כמין
קללה בלתי ניתנת לתיקון. בשיעורי תנ`ך למדתי ש`חוק הוא שעשיו שונא ליעקב` וגם אם
אדם פלסטיני מסביר פנים זהו משחק. ואת מחסום הזרות והחיברות. כילדה בשכונה המזרח
ירושלמית, לא ידעתי כמעט דבר על התרבות הפלסטינית והערבית. לא הכרתי את השמות
פיירוז ואדוארד סעיד, לא הבנתי את ההבדל בין החמאס והפת`ח ולא בין `איפטאר` ל`עיד
אל פיטר`. מראה הילדים המשחקים, במשקפת, היה פלא בעיניי. בשכונה ובית הספר בהן
גדלתי, שועפט היה מקום שפשוט לא הולכים אליו.

לאחר מכן הייתי צריכה לעבור שלושה מחסומים פיזיים. ראשית, הייתי צריכה לעבור חורשת
אורנים, תוך טיפוס פיזי בשבילי עפר. בצד השני של החורשה היה כביש סואן, שבנוסף היה
מוגבה מהחורשה באופן שאי אפשר לטפס אליו. הדרך היחידה לעבור אותו הייתה זחילה
במנהרה ארוכה מבטון. מנהרה חבויה, שרק במקרה מצאתי באחד הימים. ולא במקרה המעבר
מרמת אשכול לשועפט הייתה קשה פיזית. התכנון האורבני היה כזה שלא רואה צורך במעבר
נוח בין שתי השכונות.

המחסום השלישי היה נופי. חורשת האורנים שהפרידה בין שתי השכונות הייתה חלק מילדותי
וביליתי בה אינספור שעות. שם הדלקנו מדורות וניגנו בגיטרה, שם שתלתי עוד שתיל אורן
מדי שנה יחד עם כל תלמידי בית הספר. היו בה עצי אורן צפופים וגבוהים, וביניהם אדמה
חשופה למעט צמחי בצל מפוזרים. היה אפשר להתחבא בין העצים הצפופים ולא להיראות ממרחק
מטרים ספורים. ובשועפט הנוף היה כה שונה וזר. בעבר השני של המנהרה היו מרחבי עשב
ירוק, העצים המעטים מפוזרים זה מזה ונמוכים.

ההבדל הנופי, שהצטרף לתחושת הפחד ולזרות ממילא, גרם לתחושה של הימצאות במקום רחוק
מאוד, אף שהייתי פחות מקילומטר מהבית. בדיעבד אני מבינה, שאותן חורשות קק`ל נועדו
לייבא לארץ את הנוף האירופאי ולמנוע השתלבות במרחב המזרח תיכוני, והשכונה המזרח
ירושלמית בה גדלתי הייתה בועה מנותקת מהסביבה.

שועפט בשבילי היא לא רק שועפט. היא כל מקום אליו פחדתי להגיע אף שלא הייתה סיבה,
היא כל אדם איתו התביישתי לדבר או להיראות בגלל טאבואים חברתיים. שועפט בשבילי היא
גם עין יברוד שנמצא מעבר לכביש מהמקום בו גרתי במשך שנה, היא בתים של חברים
בעיסאוויה ובסילוואן שהזמינו אותי, לפני שנים, ופחדתי. היא השכנים האפריקאים
שתרבותם סיקרנה אותי אך התביישתי לגשת לדבר איתם, היא השכונה החרדית הסמוכה. ושועפט
שלי נעלמה. אחרי ביקור ועוד ביקור הפחד הלך ונמוג, ונסיעות בשני צידי הקו הירוק הם
עניין שבשגרה.

והיום אני מבינה את הדרכים בהם מערכת החינוך ותקשורת ההמונים מחדירות פחד ממקומות
מהם אין סיבה לפחד. את הסיבה בגללה כל כך הרבה מחבריי וחברותיי עדיין פוחדים להגיע
לעיר העתיקה או לשייח` ג`ראח.

שועפט שלי נעלמה אך ביירות שלי קיימת, וגדלה מדי שנה. ביירות שלי היא הקרוב
גיאוגרפית אך הרחוק פיזית כמו מדינות מעבר לים. המקום שכדי להגיע אליו לא מספיק
לעבור מחסומים מנטליים, יש מחסומים פיזיים גבוהים בהרבה. היא כל מקום שאליו הממשלה
תקשה על אנשים שהשתחררו מכבלי שטיפת המוח והקסנופוביה להגיע. היא כל מצרים למעט
מזרח סיני, שבגין חתם על הסכם עם סאדאת שיש לבקש אליה ויזה חודש מראש. היא סוריה
ולבנון אליהן לא ניתן להגיע עם דרכון ישראלי. היא כל מחסום בו עברתי בדרכי מבית לחם
או חברון לירושלים והתאמצתי להסוות את זהותי הישראלית.

***

וכעת מחנה שועפט מתוכנן להפוך לעוד ביירות. תוואי חומת הבטון המכונה `גדר ההפרדה`
מתוכנן כך שיישם את מדיניות הממשלה הפועלת לטובת יזמי הנדל`ן- מינימום אנשים על
מקסימום קרקע. אותה מדיניות המיושמת בייבוש הדיור הציבורי, בפינוי 13 המשפחות
מליפתא, בהריסות אל-עראקיב ובמכירת סומל על תושביה.

במחנה שועפט הצפוף חיים כ-60 אלף תושבים, והגדר מקיפה את המחנה משלושה כיוונים, כך
שהוא יישאר מחוץ לגבולות ירושלים ושטחים רווחיים יותר, כמו למשל שכונת שועפט
המרווחת, יישארו בתוך העיר. בצד המזרחי של מחנה שועפט, המעבר היחיד פנימה והחוצה
מהשטח הכלוא בחומה, נבנה מחסום, אשר יקשה עוד יותר את היציאה ממחנה שועפט, הן לגדה
המערבית והן לירושלים. מעתה תלמידים ומבוגרים ייאלצו להמתין במחסום כשעה על מנת
להגיע לבתי הספר ומקומות העבודה. בנוסף לכך, הממשלה החליטה לחסוך בבטון ולהשאיר חלק
ממחנה הפליטים בתוך ירושלים, להפריד את התושבים מקרובי המשפחה והחברים.

בנוסף לשיקולים הכלכליים המניעים את תכנון תוואי החומה, החומה גם מהווה תמיכה נוספת
במדיניות ההפרד ומשול של הממשלה-. בנוסף להרחקת תושבי מחנה שועפט אחד מהשני, משכונת
שועפט, ממזרח ירושלים ומהגדה המערבית, החומה גם תפריד את מחנה שועפט מתושבי ירושלים
היהודים. תהפוך את מחנה שועפט ממקום שישראלים רבים התרגלנו לראותו כמאיים מנטלית,
למקום שהגישה הפיזית כמעט בלתי אפשרית. מקושי גישה כמו בשכונת שועפט, לקושי גישה
סטייל ביירות.

ולכן נפגין יחד, פלסטינים וישראלים, ביום ראשון הקרוב, 18.12.2011, נגד בניית
החומות שמקשה עלינו להכיר ולהיפגש, נגד ההפרדה וההפחדה והמשילה. הסעה תצא בשעה
13.45 מגן הפעמון בירושלים.



O


N
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה
ההטעיה של הסכמי אוסלו
מעגל הדמים ממשיך להסתובב. ההרוגים הישראלים היום בהתנחלות עלי, כמו ההרוגים הפלסטינים אתמול בג`נין, הם כולם קרבנות הכיבוש.