האמת ניתנת להיאמר: כולנו היינו צריכים לפעול כמו א`. ישראלים ופלסטינים מפגינים יחד כל יום שישי ברחבי הגדה המערבית. הם עומדים יחד מול אותם החיילים, קוראים אותן קריאות, נואמים אותם נאומים, בורחים מאותם ענני גז מדמיע ומאותן התזות של מי בואש מסריחים, ונעצרים באותן הנסיבות ובשל אותן האשמות מופרכות.
אלא שאז מופעלים החוקים הגזעניים. הישראלים ישוחררו בתחנת המשטרה בתנאים מגבילים, או בתנאים דומים בבית המשפט, שבפניו יש להעמידם תוך 24 שעות. הפלסטינים יילקחו לכלא עופר. הצווים הצבאיים שמכתיבים את חייהם מעניקים להם מראש שמונה ימי מעצר לפני שבכלל דרושה ביקורת שיפוטית על המשך המעצר שלהם. גם אז ברוב המקרים יחליט בית המשפט לאשר הארכת מעצר, ואז הארכה נוספת, ואז מעצר עד תום ההליכים עם הגשת כתב האישום. ההליך יימשך מספר חודשים, ובסוף העצור הפלסטיני ישוחרר. העצור הישראלי, החבר, השותף, יהיה בחוץ כל הזמן הזה.
כך זה תמיד – תחת שלטון ההפרדה. תמיד הקפדנו שאם נעצרים פלסטינים ייעצרו גם ישראלים, כדי להיות בסולידריות, כדי להגן על החברים בתוך המעצר ולתעד את היחס אליהם. תמיד דאגנו לעזור בכל דבר שיכולנו לחברים שבמעצר ולמשפחותיהם. אבל בסוף היום תמיד השתחררנו, והם נשארו בכלא.
עד א`. ביום שישי נעצרה א`, יחד עם עוד 20 ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים, בהפגנה המרכזית בנבי סאלח, שציינה שבוע לרצח של מוסטפה תמימי [לקישור] . בין העצורים היו קרוב משפחתו של ההרוג, אחד מוחמד תמימי, וכן מוחמד חטיב מהוועדה העממית של בלעין – אחד האנשים המסורים, היצירתיים, המצחיקים, הנחושים, האמיצים והמרגשים ביותר שפגשתי בחיי. כשהגיע הזמן לחתום על תנאי השחרור בתחנת המשטרה (שבועיים של הרחקה מנבי סאלח) – א` וחברה נוספת סירבו. הן הובאו בפני שופט, שוב סירבו, וחזרו למעצר. הן הודיעו שהן סולידריות עם החברים תמימי וחטיב, ושלא יסכימו להשתחרר כל עוד השניים האחרים לא משוחררים.
בסופו של דבר חטיב שוחרר, וחברתה של א` חתמה על תנאי השחרור, אבל תמימי ו-א` נשארו במעצר. בשישי, בשבת, בראשון, והבוקר – שני – היא תובא שוב לדיון בהארכת מעצרה בבית משפט השלום בירושלים. יקרה מה שיקרה בדיון הזה ואחריו, א` העבירה כאן מסר יוצא דופן של סולידריות. היא המחישה בפעילותה, בגופה הכלוא בתא מגעיל במגרש הרוסים, את האבסורד שבחוקי האפרטהייד של הכיבוש, שמבחינים בין שותפים למאבק לפי המוצא שלהם, לפי הלאום שהוכתב להם, לפי התעודה שהם נושאים בכיסם.
המרחק בין הבית לכלא
אם נודה על האמת, זה היה צריך להיות הנוהל הקבוע, של כולנו. כמו שאנו נעצרים יחד, כך אנו לא משוחררים יחד. מסרבים. כולנו. כל פעיל ישראלי שנעצר בכל הפגנה יחד עם כל פעיל פלסטיני. זקני השבט מספרים שפעם באמת כך היה, באינתיפאדה הראשונה ועוד לפני כן. כולם מסרבים, כולם כלואים יחד (אז, כך אומרים, גם לא הפרידו בין העצורים בבתי המעצר, שלא כמו היום).
אבל אנחנו לא מסרבים. אנחנו חותמים, מוותרים על שבועיים של הפגנות במקום אחד ועוברים למקום אחר, ואז שוב למקום הראשון ממנו הורחקנו, ובסופו של יום תמיד חוזרים הביתה: לחמימות הנוחה, למיטה הרכה, לחתולים הישנוניים, לאוכל המוכר, לספרים הטובים ולאהובה המחבקת. חוזרים לשגרה, לעבודה, לסידורים, לפגישות, לבילויים בערב, לפייסבוק, לבלוגים, לעיתונים, לירקן, לשכן שתוקע את האופניים במקום לא נוח, לארוחה המשפחתית, לנורה במדרגות שצריך להחליף, ללימודים ולרחוב שהופך לנהר כל פעם שיורד גשם יותר מחמש דקות.
והחברים שלנו לא. הם נשארים במדי שב`ס, באוהל הקר בכלא עופר, בלי שום דבר של בית. זוכרים איך עבדאללה אבו-רחמה תיאר את החודשים בכלא ללא נעליים וללא שעון [לקישור] אז ככה. זה האדם שנכלא על ידי הממשלה בחוסר צדק. עליו דיבר ת`ורו. והאדם ההגון צריך להיות גם הוא בכלא. א` עושה עכשיו את הדבר הכי הגון שניתן לעשות תחת משטר מהסוג שיש לנו כאן.
יש טיעונים אינספור לטובת החתימה, לטובת החזרה הביתה. אפשר לומר שזה לא עוזר, מעשית, כי הרי לא משחררים את הפלסטינים מוקדם יותר כך. אפשר לומר שזה רק גוזל מאתנו עוד פעילים ופעילות טובות, הדרושות מאוד בחוץ. אפשר לומר שמאבק ראוי שם לנגד עיניו לא רק את ההגינות, אלא גם את שלומם של הנאבקים, ושצריך לעשות כמה שיותר כדי שיישרדו ולא יישחקו. אפשר לומר שזו דרך בת-קיימא יותר, בניגוד למצב בו כולנו נהיה בכלא. וזה נכון. הכל נכון. ולמרות הכל – יש משהו נכון מאוד, נכון יותר, בפעולה של א`. משהו שמסמן באופן ברור מתמיד את כיעורה של השיטה, וכמו מגדלור מאיר את החלופה הנכונה לשיטה הזו. ולכן, היום, גם אלה מאתנו שיושבים בבית – כולנו א`.
----
עדכון, יום שני, 12:20: למשטרה נמאס מההתעקשות של א`, ולפני רגעים ספורים הוחלט לשחרר אותה מבלי להתעקש על חתימה על הרחקה מנבי סאלח. למעשה, פשוט זרקו אותה מהמעצר
|
