קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - נושאים קשורים עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר אם נגזר עלינו לבחור בדרך הקשה של מדינה אחת לשני העמים חייבת המדינה הזו להיות דמוקרטית למופת מאת חיים ברעם הגדה השמאלית 30.12.2011 שני אנשים שונים לגמרי זה מזה חשפו השבוע את טיבו של הוויכוח האמיתי הניטש כיום בישראל. למרבה האירוניה, איש מהם לא דיבר על הנושאים שביעתו את התרבות הפוליטית הישראלית מאז יוני 1967. המנטרה `שתי מדינות לשני עמים` נזנחה בגלוי, ואוזכרה רק בהקשר לימים הקשים שעברו עלינו מאז תחילת הכיבוש בשטחים. ראש מועצת יש`ע דני דיין הביע את הסברה שנסיגתו של שר החינוך גדעון סער מנוסחת שתי המדינות (שאותה טבע שוב ראש הממשלה בנאומו המפורסם באוניברסיטת בר-אילן) מעידה על התפרקות ה`פרדיגמה` המובילה בנושא הזה. דיין יודע שבנימין נתניהו עצמו היה רק אנוּס בפרשה הזאת, ושהוא מחפש דרכים להיחלץ ממחויבותו לפתרון המבוסס על הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. אשר לאנשי הצמרת בליכוד, רק מעטים, כמו השרים מיקי איתן ודן מרידור, מאמינים במשא ומתן רציני עם הרשות, בתמיכה אמריקאית ואירופית. היתר ינטשו בשמחה את הרעיון, שמעולם לא הוּפנם די הצורך מבחינה רגשית בליכוד. מקורבי נתניהו ילכו בדרכו עד הסוף אבל יחגגו ביום שראש הממשלה יעריך את המצב באזור מחדש ויבין שאפילו ברק אובמה לא יצלוב אותו בפומבי אם יפסיק לדבר על הסדר עם הפלסטינים. בסיעת הליכוד יושבים גם ח`כים קיצונים מאוד, הרבה יותר מנתניהו, המוכנים להיאבק שכם אחד עם הימין הפשיסטי נגד ויתור אמיתי או מדומה, מעשי או מילולי. בעיני אנשים כמו דיין (ויש גרועים אף ממנו בהתנחלויות) התמוטטות התהליך שהחל בהסכמי אוסלו והגיע לשיא מסוים בנאום בר-אילן של ביבי, תביא לתנופה עצומה בהתנחלויות, ולהתמקדות בסעיף הבא על סדר יומם של המתנחלים: דיכוי ההתנגדות הפלסטינית בשטחים וניסיונות שיטתיים למזער את מספר הערבים בשטחים. אברום בורג, שגם הוא התבטא השבוע אודות ההיבטים העתידיים של הסכסוך על רקע השיתוק המדיני ועליית הפשיזם בחברה הישראלית, חושב גם הוא שהדיון על משא מתן עם הרשות על שתי מדינות לשני עמים מיצה בעצם את עצמו. כמו מירון בנבנישתי שנים רבות לפניו, הגיע בורג למסקנה שהמצב בשטחים הפך לבלתי הפיך ושהדיבורים על פירוק התנחלויות ותיקות ומבוססות אינם רציניים. הם נכונים אולי מבחינה מוסרית אבל אין שום סיכוי להגשמתם ולכן גם מיותרים. הוא חזר, לכן, לנוסחה הישנה שבה דגל במשך כל השנים שעברו מאז 1967 רק מיעוט רדיקלי (אבל עקבי ואמיץ) בתוך השמאל הישראלי: יש לכונן מדינה דמוקרטית אחת לשני העמים. כמו בנבנישתי, גם לבורג אין מה להפסיד מבחינה פוליטית והוא איננו מחפש לעצמו טובת הנאה כלשהי. לדעת בורג, ישראל של היום הופכת למפלצת שנואה בכל העולם הנאור, וישראלים הגונים מתקשים להזדהות עִמה. האליטות הליברליות בישראל חייבות לבחור בין שתי האופציות המעשיות היחידות הקיימות כיום בשטח, שאין להן שום קשר עם הרשות הפלסטינית הפרו-אמריקאית והמושחתת של ימינו: או שנהיה למדינת אפרטהייד מוחרמת ומסובכת במלחמת נצח עם כל העולם הערבי והמוסלמי או שנקים מדינה דמוקרטית אחת, על כל הבעייתיות הכרוכה בכך. מדינה כזו תזכה להכרה בינלאומית ותמצא דרכים להבטיח חיים סבירים לכל אזרחיה. באורח פרדוקסלי דיין בעצם כפה עלינו את בורג. העובדות שכנופיית יש`ע יצרה בשטח והחוצפה הפשיסטית הגזענית של חלקים רחבים בימין הישראלי נטרלה בהדרגה את האופציה של שתי מדינות לשני עמים במשא ומתן בין ממשלת ישראל לבין הרשות הפלסטינית (או אש`ף). אין אנו יכולים עוד לברוא יש מאין ולחזור לעולם של 1967. אז הייתה ישראל מסוגלת להגיע לשלום עם שכנותיה ועם הפלסטינים, בהחלטה מפוכחת לוותר על כיבושי מלחמת ששת הימים כדי להבטיח את הישגי מלחמת 1948. קוצר ראותם של כל המנהיגים, וההתלהמות הלאומנית של מנהיגי מפלגת העבודה והליכוד אִפשרה למתנחלים למזג את שלוש התפיסות המובילות בציונות עד אז: `עוד דונם ועוד עז`, כיבוש הארץ באמצעות בניין והתיישבות של תנועת העבודה; `תורה ועבודה` של המפד`ל; `ארץ ישראל השלמה` של הזרם הרביזיוניסטי הדומיננטי בליכוד. כך, באורח אירוני, סיכלו המתנחלים ותומכיהם את הסיכוי להגשים כאן את `הציונות`, במובן של מדינה יהודית דוברת עברית בארץ-ישראל ולא בהכרח בכל שטחה של הארץ. עתה נותרנו כולנו עם גיהינום האפרטהייד, עם הקיצוניות דתית-לאומנית ושנאת הזר, עם חגיגת `העולם כולו נגדנו` והניסיון המטורף להיות ראש החץ במאבק של המערב נגד האיסלם. כיוון שלא נשאר לנו אפילו אפס קצהו של סיכוי לסיים בהצלחה משא ומתן עם הפלסטינים על היסודות שאותם הציע החלק העיקרי בתנועת השלום הישראלית, הפך חלום שתי המדינות לבלתי מציאותי. כך סבור בורג, וגם אני חושב שאולי תוּעלנו לפתרון של מדינה אחת ולא נוכל עוד להשתעשע ברעיונות שאינם ברי הגשמה. זה מחייב אותנו לחשיבה חדשה, כדי למנוע את התפתחותה של המדינה העתידית למכשיר חדש שיבטיח את ההגמוניה היהודית וידכא את הפלסטינים. זה ייאלץ את כולנו לשנות לחלוטין את דרך החשיבה שלנו על הפתרונות המעשיים והרעיוניים הדרושים לדו-קיום משותף. לא רק הקיבעון ההגמוני הציוני אלא גם הזיקה למערב ולארצות הברית יעמדו למבחן חדש. הישות החדשה שתקום לא תהיה מדינה יהודית-ציונית אבל גם לא מדינה ערבית-איסלמית, וכינון המוסדות המדיניים שלה וגם התכנון הכלכלי והתרבותי החיוני לבנייה החברתית ידרשו המון מעוף, נדיבות רוח ואמון הדדי. קשה לחזות מראש את סיכויי ההצלחה של החזון הזה, בעיקר נוכח האויבים הרבים שלו אצלנו וגם בחברה הפלסטינית. זוהי דרך קשה מאוד לאלה שיבחרו ללכת בה, ורק ידיעה ברורה שהחלופות למדינה האחת הן דיכוי מתמשך, סבל, שנאה, פשיזם גואה בחברה הישראלית ופנאטיות דתית בחברה הפלסטינית יעודדו את הוגי הדעות והמנהיגים הפוליטיים לדבוק בה. יש להניח שרבים מדוברי השמאל העקבי שדבקו בעבר בדרך של שתי מדינות לשני עמים יתקשו מאוד להיפרד מרעיון המחמד שלהם. גם אותי עצמי פוקד משבר דומה. נכון שבעשרים השנים האחרונות חשבתי (אולי בעצם קיוויתי) שבאמצעות פתרון החלוקה נגיע לבסוף לפדרציה משותפת אבל עתה נראה ששלב שתי המדינות איננו מעשי. הדילוג עליו הוא כואב אבל הכרחי, גם משום שלא נותר לנו הרבה זמן להציל את עצמנו ואת ילדינו. נשחרר את עצמנו ואת חברינו לדעה מסיפור שתי המדינות ומשיתוף הפעולה עם האשליות שמפזר נתניהו, ונלך בדרך חדשה, מרתקת וקשה אבל בלתי נמנעת. •פורסם בכל העיר יכ קישורים למאמרים האחרונים בנושא ביאטה, אני והסרטן מאדם קלר - מסר אישי על אבל קשה וכואב ועל התגברות בית המשפט בירושלים ביטל את מעצרו של מוחמד כנאענה, ממנהיגי תנועת אבנאא אלבלד