כמו אותם הקשישים מהחבובות, שיושבים ביציע ומעירים הערות ציניות על כל מי שמופיע על מהסך, כך אנחנו. הציבור הישראלי, ובעיקר זה שממוקם במרכז-שמאל. באותה פוזת בטטות הכורסא שאנחנו מסתכלים על כל ההוויה הציבורית שלנו, תוך שאנחנו נוהמים משהו על כך שזו כבר לא המדינה שהכרנו, וחייבים להעיף את ביבי והליכוד מהשלטון, כי אחרת אין לנו תקנה _ כך אנחנו נוהגים באלו שהחליטו להוריד מעליהם את טריינינג הבית הבלוי, ולצאת לעשות מעשה.
חודשים ארוכים יושבים להם מאות אלפי ישראלים בבתי קפה, בסלון ביתם שלהם או של חבריהם, ומביעים את ייאושם מהשלטון הימני קיצוני-מתנחלי-חרדי שקובע את סדרי החיים של המדינה הזו בהווה, וכמובן גם את עתידה. הם חולמים על החלפת השלטון, אפילו יצאו לרחובות בקיץ האחרון, לחייהם האדימו קצת מהתרגשות שאולי יש תקווה ויש עתיד, עד ששבו לבתינו עם ההבנה שמה שהיה הוא שיהיה.במהלך החודשים שחלפו מאז אותה מחאה החריפו הדברים עד מאד.
במהלך החודשים שחלפו מאז אותה מחאה החריפו הדברים עד מאד. כנסת ישראל הפכה למוסד המחוקק חוקים אנטי דמוקרטיים, הרחוב הפך קשה יותר לנשים, האווירה הכללית היא של מדינה אחת לשני עמים, שאין ביניהם שום קשר וחיבור, וגם לא יהיה, אלא אם כן יילך הרוב החילוני, המתון, הציוני על-פי דרכו, את כל הדרך לקראת ה`עם` האחר. זוהי האחדות המזויפת והמעושה נוסח ש`ס והימין.
מדי פעם הבליחה איזו תקווה קלושה שבכל זאת, בבחירות שיבואו מתי שהוא, אפשר יהיה לשנות את המצב. להעמיד כאן גוש מרכזי של אנשי מעמד הביניים, החילוניים, המחויבים לערכי הדמוקרטיה והליברליזם, וכמובן למדינת ישראל ולחוקיה. והנה, יום בהיר אחד, קם עתונאי פופלארי, אולי הכי פופולארי שיש, החליט לזנוח משכורת שמנה ומעמד של טאלאנט-על, והודיע שהוא פורש מהכל כדי להכנס לפוליטיקה. אוי כמה חיכו לרגע הזה כל מיני פוליטיקאים קטנים וחסרי חשיבות. סוף כל סוף יש להם מיקרופון ומצלמה לכמה דקות, כדי להביע את הלעג והבוז שלהם מאדם ש`לא עשה כלום בחיים שלו`. כאילו שהם עשו. כאילו שלהם יש רזומה מכובד יותר מאשר לו.
ולא רק הם. אותו ציבור שחיכה בכליון עיניים לאיזה שהוא שינוי, או לפחות התחלה של שינוי, גם הוא החל לחבוט באיש הזה, שיומיים אחרי שהודיע על פרישה כבר מאכזב. כבר לא מביא את הסחורה. סליחה, בנינו עליך שתהיה שובר שיוויון, שתביא להעפת הימין, אבל את המקבל רק 12 או 14, או 16 מנדטים. לא מספיק לנו. ידענו שכך יהיה. אחרי הכל מי אתה בכלל? מה יש לך להציע? זהו, אפשר לחזור בראש שקט לייאוש המוכר כל-כך.
יום אחרי הדרמה של יאיר לפיד, הודיע עוד אדם מצוין, מהטובים שיש לנו, שהוא נכנס לפוליטיקה. נועם שליט, כמובן. הוא לא שוריין, לא ביקש לעצמו דבר שאין לאחרים, רק החליט להעמיד את עצמו לפריימריס של מפלגת העבודה, בתקווה שיהיה חבר כנסת מטעם המפלגה הזו. היו שטענו שזו חוצפה שהאיש מנצל את מאבקו על השבת בנו לצורך ריצה לפוליטיקה. אחרים טענו שנועם שליט הוא אדם שהעמיד את טובתו האישית _ הצלת חייו של בנו תמורת שיחרור כאלף אסירים, על פני טובת המדינה, ולכן אדם כזה צריך להתכבד ולשבת בשקט בביתו, אם אפשר רחוק ככל האפשר מהעין הציבורית. עוד אחרים טענו ששלי יחימוביץ לא הצליחה להשיג אנשים חדשים למפלגתה, ולכן הלכה על הקלף של שליט.
חוצפה היא מילה עדינה כדי להגיב על שלל הטענות הבלתי אפשריות הללו. הרי אנחנו יודעים ומכירים היטב את החבורה של הפוליטיקאים שמכהנת היום בכנסת ובממשלה. (חלקם כמובן. לא כולם). הרי ברור שיאיר לפיד לא ירוץ לבד, והוא יביא לפוליטיקה חבורה חדשה ורעננה של אנשים, שאין סיכוי שהיתה מגיעה למגרש הזה אלמלא היה מקים מפלגה.
מספיק לראות את מה שקרה לקדימה, כדי להבין לאן התדרדרה הפוליטיקה. ציפי ליבני הוא אדם ראוי להנהיג מפלגה ואפילו להיות ראש ממשלה בישראל. אבל אין, ולא יהיה לה סיכוי בקדימה במתכונתה היום. נעזוב לרגע את מופז, שהאמביציות שלו גדולות עליו בכמה מספרים טובים. בואו נתרכז לרגע באבי דיכטר, האיש והתופעה. כבר לא מעט שנים שהאיש מכהן כחבר כנסת, ועדיין קשה למנות אפילו דבר אחד שהוא עשה בתקופה הזו, למעט הצעת חוק מטורפת שמכריזה על ישראל כמדינה יהודית. אין לו שום תרומה לא למפלגתו ולא לציבור, אבל לעומת זאת נזק גדול הוא מצליח לעשות. כבר חודשים שהאיש רץ לכל תחנת רדיו וטלוויזיה שמסכימה לתת לו במה לכמה דקות, ומספר עד כמה ראש מפלגתו, ציפי ליבני היא אסון לעם ישראל ולקדימה. והוא הרי מומחה. הוא היה ראש השב`כ. הוא יודע לנתח מצבים.
כמו מופז, גם הוא בטוח שהוא יכול להוביל את קדימה למקומות ראויים יותר, שזה לגיטימי. אדם יכול לחשוב על עצמו דברים טובים, וככל הנראה בעברו יש הרבה נקודות אור. אבל רבאק, מאיפה הוא מביא את כמויות יצר ההרס הללו, וכמו מופז, גם את כמויות ההערכה העצמית הגבוהה שלו? לא ברור.
המשחק הפוליטי, למרות מה שנדמה, פתוח היום לחלוטין. בניגוד לייאוש ולקיטורים של מחנה המרכז-שמאל, אפשר להחליף את השלטון. אפשר להחזיר לישראל משהו מערכיה ודרכה בעבר. אלא שזה יקרה רק אם המחנה העצום והרב הזה יפסיק להסתכל מהיציע על מה שקורה, לנופף בידו בביטול לכל מה שמתרחש, ולהמשיך להודיע לכל מי שמוכן להקשיב שאין תקווה, ולכן אין מנוס מעוד ארבע שנים של נתניהו-ליברמן-ישי.
מערכת הבחירות עוד רחוקה, הגושים עוד יתהוו, נתניהו עוד יעשה את הטעויות שלו, יתקן אותן, יעשה אותן שוב, וחוזר חלילה. ולכן, אסור להתייאש. רק לא טונות הציניות והסקפטיות שהמחנה שלנו כל-כך טוב בהם. הדרך לשינוי רק מתחילה. עוד יהיו עליות ומורדות. אבי דיכטרים עוד ירסקו כל מה שהם יכולים, ואחרים עוד ינסו לבנות.
והכל יתנקז ליום אחד, שיכריע האם נמשיך לדשדש במי האפסיים המלוכלכים שאנחנו שוחים בהם כבר כמה שנים, או שנצא לדרך חדשה. יום הבחירות הוא ה-d day של כולנו. אחריו נדע לאן הולכת מדינת ישראל. הציבור שימשיך לשבת ביציע, ללגלג ולבקר כל מי שינסה להתגייס כדי לשבור את ההגמוניה של הימין והדתיים, הוא הציבור שייפגע. כרגע, די ברור על מי מדובר.
ד נ |
