הכלכלה הפלסטינית מוחזקת בת ערובה על ידי הכיבוש הישראלי. אבל, בשנים האחרונות התקשורת מציגה תמונה של הגדה המערבית שבה מתוארת צמיחה כלכלית יציבה שמשרתת את התורמים מחו`ל. סאם באחור, עיתונאי ואיש עסקים פלסטיני, מפרק את האשלייה הזאת לגורמים.
זה סוף השנה והזמן להפוך דף אחרי זמן מה של מחשבות. ואיזו דרך יותר טובה מלהשוות בין התמונה והמציאות כשהנושא הוא הכלכלה הפלסטינית? בתור התחלה אני שואל “האם יש לנו כלכלה, אמיתית או מדומיינת?” במשל זמן רב רבים היו פשוט מטאטאים את השאלה הזאת מתחת לשטיח הכיבוש הישראלי ואומרים שלא. איך הייתה יכולה להיות להיות כלכלה כשכל אספקט של החיים מנוהל באופן פרטני על ידי הממשלה הישראלית?
אבל תשובה מהירה שכזאת כבר לא הייתה יכולה להיות הגיונית אחרי הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית. מהנקודה הזאת והלאה המציאות הכלכלית תחת הכיבוש היתה מטובלת בכמויות גדולות של תדמיות מלאכותיות. התמונה הראשונה, אם זכרוני אינו מטעני, הייתה שאנחנו “נבנה מקום כמו סינגפור”. אני מקווה שהסינגפור האמיתית לעולם לא תדרוש מהפלסטינים לפצות אותה על הנזק שנעשה לשמה הטוב.
הנציגים הפלסטינים הידועים לשימצה שחתמו על ההסכמים בפריס באפריל 1994 וכינו את הנייר עליו הם חתמו “פרוטוקולים ליחסים הכלכליים בין ישראל ואש”ף” (ידועים יותר בתור “הסכמי פריס”) הסכימו על מה שהכלכלה שלנו תוכל או לא תוכל לעשות. הסכמי פריס נכללו, אחרי שינויים קלים מאוד, בתור נספחים להסכמי אוסלו 2 שנחתמו בספטמבר 1995.
וכך עם הסכמי אוסלו, שנפלו כמו רעם ביום בהיר, קמה הרשות הפלסטינית - הצאצא של ההסכמים. הרשות לא בזבזה זמן בייצור כל הסממנים של כלכלה אמיתית. לפני שמישהו היה יכול להגיד “הרשות היא גוף אורווליאני המדבר בלשון כפולה” צצו להם משרדים כלכליים, חוקים, מדיניות, רגולאציות ואפילו כמה תכניות “אסטרטגיות” פה ושם.
מההתחלה, הכוחות השולטים אפילו דחפו את המילה “לאומי” בין המילים “רשות” ו”פלסטינית”, במה שהיה נראה שנותן לכל מני אנשים עור ברווז פטריוטי. אבל כל מי שעסק בבנייה של כלכלה אמיתית קיבל רק מעט יותר משפעת.
עשור מאוחר יותר, הכלכלה הפלסטינית נמצאת לנו מול הפנים. תמונת הכלכלה התממשה. הגיבורים שלה הם לא המתווכים של הסכמי פריס, וגם לא השרים הפלסטינים שאוהבים את מכוניות האאודי שלהם, אלא התורמים והסוכנים שבנו תעשיית סיוע שלמה שמשתמשת בהסכמים כמו זה של פריס בתור היסוד שלה.
כשהמציאות חילחלה אחרי כישלון השיחות בקמפ דייויד בשנת 2000, יותר ויותר אנשים התחילו לראות את המלאכותיות של הכלכלה בתור מה שהיא - פארסה. חזרנו לשמוע את המילים: איך אנחנו יכולים שתהיה לנו כלכלה כשכל חלק מחיינו נשלט בסופו של דבר על ידי הממשלה הישראלית?
אבל אז הגיע פעיל שלום (וחבר טוב) בשם ג’ף האלפר שעשה אנלוגיה: אפילו בבית כלא יש כלכלה, למרות ש - 95% מבית הכלא נשלט על ידי האסירים (ולא צריך להתבלבל עם הכיבוש ששולט על הרבה יותר מ - 5% מהשטחים). השומרים בכלא רק צריכים אחוז קטן מהחלל כדי לשלוט על כל הדלתות, כניסות, יציאות וחלונות. מה שנסחר בבית הכלא הוא מה שהשומרים מרשים או מה שמוברח פנימה: סיגריות, סמים, ספרים, משימות, טובות הנאה וכו’.
ה”אמת הלא נעימה” הזאת, אם לשאול את המילים של אל גור, שכל השטחים דומים לכלא שבו לאסירים אין מרחב וכמעט ולא קיימת להם יכולת תנועה וגישה, פתחה את העיניים לרבים. כשמוסיפים לכך את העובדה ש - 60% מהגדה המערבית סווגה בהסכמי אוסלו כ - “אזור C” כלומר מחוץ לתחום עבור פיתוח כלכלי פלסטיני - רבים ראו בכלא אולי בתור צעד מעל למה שנקרא “כלכלה פלסטינית”.
ואז התחילו מאבקים פוליטיים פנימיים בעקבות בחירות מאוחרות. פרק נוח חדש נולד כדי למתג מחדש את הכישלון הכלכלי הפלסטיני.
במשך כל כך הרבה שנים, אם קראת את הדיווחים, הקשבת לנאומים, קראת את לוחות המודעות, סרקת את המודעות בעיתונים, שמת לב לכל הפרסים המוצעים על ידי המערכת הבנקאית, לא היית יכול להאמין שכלכלה אמיתית מתקיימת כאן. ורק במקרה שהתחלת להרגיש שזאת כן כלכלה מלאכותית למרות הכל, המערכת הבנקאית קפצה מתוך כותנת המשוגעים השמרנית שלה והתחילה להתחנן מלקוחות לקחת הלוואות. לא הלוואה או שתיים, אלא כמה שאפשר יותר. למה לא? משום שהתורמים הכל יודעים התחבאו בשקט מאחורי כספות הבנקים, ביטחו כל מהלך, והביאו לשינוי המבני שהתרחש בעזרת תמיכה ממשלתית פלסטינית מלאה.
יש חוב - כמו באמריקה. צריך הלוואת סטודנט? אין בעיה. הלוואה למכונית? פשוט. רוצה להתחתן - רק תגיד כמה צריך. בית? למה לשכור כשאפשר לקנות. אין לך את האייפון האחרון? אל תדאג, פשוט תחתום כאן ותשלם 5 שקלים במשך 200 השנים הבאות, ואם אנחנו כבר כאן, אז כל בית צריך מחשב, אז מה ההבדל בין 5 שקלים ל 7 שקלים? והרשימה נמשכת.
בסדר, אני מעט סרקסטי, אבל לא יותר מדי. אני אנסה למקד את ההזייה הזאת.
בחזרה לבסיס. מה היא כלכלה בדיוק? טוב, המילון אומר שכלכלה היא “מערכת של ייצור והפצה וצריכה”. זאת נקודת התחלה הגיונית, אבל היא משקפת תנאים נורמליים. פלסטין, החלק הכבוש, רחוקה מתנאים כאלה. השלב של הפיתוח שלנו הוא לא רק ייצור, הפצה וצריכה. אנחנו אמורים להסיר את המגף של כיבוש צבאי מהצוואר שלנו ובוא בזמן לבנות מדינה שצריכה בסיס כלכלי לשרת אותה. כן, אנחנו צריכים לאכול, לישון ולהיות לבושים באותו הזמן, אבל זה לא יהיה מספיק.
אז מה צריך בשביל בסיס שכזה? עוד בתי קפה? סופרמארקט גדול יותר? מקדונלדס? עוד בית מלון? עוד ברים ופאבים?
אלה תשובות לא נכונות. כל אלו נחמדים, אבל הם לא יזיזו אותנו אפילו במעט לעצמאות כלכלית.
המשאבים הכלכליים שאנחנו צריכים ידועים לכל מי שאמור לדעת - קודם כל לקהילת התורמים שלנו. משאבים כלכליים אסטרטגיים לבניית מדינה הם אדמה, מים, כבישים, גבולות, ספקטרום אלקטרומגנטי (כלומר תדרי רדיו), מרחב אווירי, גישה, חשמל, חופש ביחסי מסחר - וחשוב ביותר, משאבי אנוש. כל אלה ויותר מהם לא נמצאים בשליטה של 99% בידיים ישראליות אלא בשליטה ישראלית של 100% ומנוהלים בפירוט על ידי השלטון הצבאי הישראלי הכובש.
המשאבים הכלכליים שאנחנו צריכים ידועים לכל מי שאמור לדעת - קודם כל לקהילת התורמים שלנו. משאבים כלכליים אסטרטגיים לבניית מדינה הם אדמה, מים, כבישים, גבולות, ספקטרום אלקטרומגנטי (כלומר תדרי רדיו), מרחב אווירי, גישה, חשמל, חופש ביחסי מסחר - וחשוב ביותר, משאבי אנוש. כל אלה ויותר מהם לא נמצאים בשליטה של 99% בידיים ישראליות אלא בשליטה ישראלית של 100% ומנוהלים בפירוט על ידי השלטון הצבאי הישראלי הכובש.
אם התורמים לא יכולים למקד את המאמצים שלהם היכן שצריך אותם, אז הם צריכים להתבקש, על ידי אנשיהם לפנינו, להפסיק לבזבז את המיסים של האזרחים שלהם על תחזוק האשלייה של בניית כלכלה פלסטינית שעכשיו נחשפה כבית קלפים שביר. אם משאבי המים שלנו ממשיכים להיות מופנים, אם תדרי הרדיו שלנו ממשיכים להיות מנוצלים לצרכים כלכליים על ידי מפעילים ישראלים, אם התנועה שלנו נשארת מוגבלת על ידי תעודות זהות וכרטיסים מגנטיים ואישורים, אם סטודנט מעזה לא יכול ללמוד באוניברסיטה בגדה המערבית ואם ירושלים שמסופחת בצורה בלתי חוקית ממשיכה להישאר נושא כל כך מסובך עבור תורמים, אז למה הם ממשיכים לבזבז את הזמן שלנו?
זה נראה שה”הנהגה” הפלסטינית התחילה לראות את ההשתקפות של מה שהיא יצרה רק בספטמבר האחרון ולכן מתחילה לעשות שינויים קלים. אני מקווה שזה לא רק בניית מורשת, אלא גישה כנה למקום אליו הגענו בכל החזיתות. הזמנים לא מצריכים עוד נאומים או שינויים קוסמטיים למציאות מעוותת.
לאשלייה הכלכלית של פלסטין יש את הכוח לתחזק תמונה של המציאות כאילו היא גדלה ביותר מ - 9% בשנה. זה היה לוקח לנו פעם 20 דקות ליסוע מרמאללה לבית לחם. עכשיו, אנחנו חייבים לעקוף את ירושלים, מסביב לחומות בטון ודרך מספר מחסומים ישראלים. היום זה לוקח לנו יותר משעה, במקרה הטוב. במושגי תוצר לאומי גולמי (תמ”ג), אלה חדשות מעולות. במשך אותן 40 דקות - או יותר - אנחנו שורפים יותר דלק, צריכים יותר תאורה לאורך כבישים ארוכים יותר, צורכים יותר סנדוויצ’ים בדרך, יותר זמן על נהיגה, צריכים יותר תחזוקה של הכבישים וכו’. כל הביזבוזים המיותרים האלה טובים מאוד לתמ”ג גבוה יותר, אבל הם קטסטרופליים למחייה שלנו ולתרגיל בבניית מדינה.
זה זמן למודל כלכלי חדש, אחד שיהיה בנוי על צדק, רווחה כלכלית, סולידאריות ויכולת קיום. אנחנו צריכים לשמור על מטרה אחת: הורדת מחיר המחייה תחת הכיבוש כך שיותר אנשים יכולים לשרוד ולהישאר במקום בזמנים קשים אלו.
אם אתם לא מאמינים לי - זה בסדר, אתם מוזמנים מוזמנים להעביר את המשכורת שלכם לבנק ההוא במורד הרחוב, הם נותנים את הפרס הכי טוב שיש: כרטיס טיסה בכיוון אחד לכל המשפחה שלכם לכל מקום חוץ מכאן. דרך צלחה.
ד נ |
