קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

עדויות מלב המאפליה: מחנה עופר - הפרונקל על התחת של הכיבוש
מאת תמר פליישמן
אתגר - מגזין פוליטי תרבותי
26.12.2012
http://www.etgar.info/he/article__578/%D7%A2%D7%93%D7%95%D7%99%D7%95%D7%AA_%D7%9E%D7%9C%D7%91_%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%A4%D7%9C%D7%99%D7%94

`המקום הזה הוא הפרונקל על התחת של הכיבוש` אמרה דלית באום כששערי כלא עופר נסגרו מאחורינו.

על טיבו של המקום:
הפלסטינים תושבי הגדה המערבית, שחיים למעלה מארבעה עשורים תחת שלטון הכיבוש הישראלי כבני אדם משוללי זכויות יסוד, מובאים לדין בבתי משפט צבאיים. מערכת שיפוט זו, על כל דרגותיה – החוקרים, התובעים והשופטים, הינה מערכת של לובשי מדים הכפופים ומשרתים לא את עקרונות הצדק והחוק אלא את מנגנון הכיבוש.
כלא/מחנה מעצר/בית משפט עופר ממוקם על אדמות פלסטיניות שהופקעו מבעליהן.

בתקופה שנכחתי באולמות בית המשפט תיעדתי את המרחש בהם, את ניסיון המערכת ליצור מראית עין של משפט העונה על כללי האמנות והחוק הבינלאומי ושבפועל הינו פסאדה צינית ותו לא.

נביל

במקום הזה, מלבד אנשים בוגרים, נכלאים גם ילדים בני כל הגילים. אלה ילדים חסרי ישע, ששמעתי את פניהם זועקות ללא קול.
לילדים הניצודים ברחובות, בסמטאות ובבתי הוריהם, בחשכת ליל ובצהרי היום, לילדים העוברים מסכת עינויים והשפלות, שצלקות גופם ונפשם לא ידעו מרפא, שילדותם נגזלה ורוסקה, לילדים הכלואים, לילדים שהשלימו את תקופת מאסרם ולילדים שמועד כליאתם טרם נודע והוא עומד מעל ראשם כגורל מאיים תמיד – לילדים כולם, אני בעלת חוב הסיפור, אני שחירותי היא עובדת יסוד בקיומי. להם אני מקדישה את הדברים, כי חובת היודע לספר.

בפעם הראשונה בה חציתי את הסף ונכנסתי בשערי בית המשפט, בטרם הבנתי ולמדתי את חוקי המקום, את חוקי שרירות הלב ומחיקת האדם, עם כניסתי לאולם שבו עומדים לדין צעירים הלומי צער וכאב, רותק מבטי אל פניו של נער אזוק ידיים ורגליים, ששני נתיבי דמעות חורצים את לחייו. הדמעות ניגרו מעיניו השחורות הנוצצות בדממה ומבטו נטוע היה בפינה הרחוקה של החדר שם ישבה אמו, תווי פניה כשל בנה, ודמעותיה-דמעותיו יורדות על לחייה, עיניה בורקות לעומתו והיא מנהלת עמו שיח זועק ללא קול.

באולם בית המשפט ראיתי את יזן תאאר חמודה אלחטיב בן השבע עשרה מרמאללה. האשמה בגינה הועמד לדין: `יידוי אבנים`. הוריו ישבו בשורה האחרונה, שורת הכיסאות שיועדה לבני משפחות העצורים – רחוק ככל האפשר מיקיריהם – פן ייגעו אלו באלו, אם בבנה או אב בילדו (בעוד לי, הזרה, הוקצו הכיסאות הקרובים). למראם הוארו פניו של יזן בחיוך כובש ורחב. האב מיהר ושאל את בנו אם הוא זקוק לדבר מה, יזן: `לא צריך כלום`. האב: `אולי כסף לקנטינה?`. יזן בחיוך: `לא צריך`. לפתע, כמו ממקור פנימי בלא דעת נמחק החיוך, נתכרכמו פניו, והוא החל לדמוע. מיד התעשת, ניגב את לחייו, ומיהר לעטות על פניו את מסכת החיוך שהיא לו מסווה לצער ולכאב, בבחינת כלי התגברות על הגעגועים שנועד להרגיע את הוריו.

וגם הייתי עדה באולם הילדים למשפטו של וסים סעיד סעדי אלכרכי בן החמש עשרה מחברון, שבנייר הרשמי בו כתוב שמו ומספר זהותו, כתובה אשמתו והיא: `רכוש`.
לווסים פנים של ילד רך, והוא ישב כל העת כמו מנותק מהמתרחש, כמו לא מדובר בו ובגורלו, ומשדווחה השופטת שרון ריבלין-אחאי על עסקת טיעון הנרקמת בין הצדדים שקנס בגובה 3,000 שקלים בצדה, קם אבי הילד ממקומו וזעק שאין ביכולתו לשלם את הסכום.
השופטת פנתה אליו: `מה עושים עם הילד הזה? (כך במקור, בלשון רבים, כאילו היא והאב שותפים) – הוא לא הולך בדרכים טובות...`.
האב: `אני מרביץ לו עם ברזל, תראי על היד שלו (השופטת לא בקשה לראות). יש לי שיטות, לפעמים אני תולה אותו...`.

לתומי סברתי, אולי קיוויתי, שהשופטת, הבקיאה בתורת המשפטים, תפעל על פי חוקי המדינה המחייבים הגנה על ילד מפני מכה ומתעלל. שהרי לו היה וסים בן ברית, `משלנו`, הייתה נזעקת המערכת כולה, האב היה נכלא לשנים רבות והילד היה מוצא מרשותו. אך אין דין ילד כדין ילד, ולב השופטת לא נהה למראה וסים, שכדרכם של ילדים מוכים הביט באביו בעיניים כלות ועורגות. היא המשיכה בשלה והשלימה את דבריה בנימה פדגוגית ופטרונית: `שילך ללמוד מקצוע, שיהיה בן-אדם!`.
האב: `שמנו אותו במוסד ללמוד מקצוע, אבל לא רצה...`.
לסיכום שבה השופטת וציינה את ההסדר המתגבש וקבעה את הדיון הבא לעוד שבועיים. למותר לציין שהילד וסים נשאר במעצר.

מחוץ לאולם השיב האב לשאלתי לפשעו של וסים: `את יודעת, אנחנו גרים על יד מערת המכפלה, הוא גנב מהחיילים בקבוק של גז`. בחור שעמד בסמוך הסביר: `הוא מתכוון לרימון גז`.

משעוברים שבועות וחודשים, ושבים וחוזרים ובאים לאותו המקום, הופכים הפנים, השמות והסיפורים למסכת צמיגה ועבה של ייאוש וצער על ריסוק חיים ואבדן תקווה, על ילדות ונעורים הלכודים בסד ללא מוצא.
יש לספר על כולם, על הילדים והנערים, המקרים הבודדים שכמותם אלפים, הם המשקפים את פני החברה הפלסטינית ועבורנו הישראלים עליהם להיות תמרור אזהרה, כמראה המשקפת את בבואתנו.

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב