צומת שינקין-רוטשילד, יום שישי בערב: אנחנו עם אורחותינו הפלסטיניות – קבוצת `שב`חיות` בלשונו המכוערת של שלטון הכיבוש. עבר עלינו יום נחמד של טיול ורחצה בים, ואנו בדרך לאירוח אלגנטי וחם לב אצל אחת מחברותינו שהתברכה בדירה עם גג יפה בלב תל אביב. והנה אטרקציה תיירותית חדשה: מחנה האוהלים הענק שאינו חדל לצמוח בשדרה.
האורחות שלנו, חלקן בכיסויי ראש חסודים, מקשיבות בעניין להסבר על צעירים יהודים ישרי דרך שאין להם יכולת למצוא מקום לגור, לעבוד וללמוד. האוהלים קטנים ורבים כל כך. הן מניעות ראש בפליאה, ספק השתתפות בצער ספק שביעות רצון על פוטנציאל הסולידריות החדשה. חדת הלשון שביניהן מנפקת מיד הגדרה שאף אחת מאיתנו לא חשבה עליה קודם: `הדא מוח`יים לאג`יאין אשראליין` יעני, מחנה פליטים לישראלים.
אנחנו צוחקות לשמע השנינות. לא דומה בכלל. ואולי יש כאן משהו. צעירי רוטשילד, אינשאללה תצליח דרכם ותיענה מחאתם, יכולים כביכול בכל עת לקום ולחזור לחיים הקשים שאיתם הסכינו לפני שהשתקעו בשדרה הלוהטת. אבל כוחות חזקים מהם גזרו עליהם מיקום בקצה הנמוך והעני של שרשרת המגורים הישראלית: ללא רכוש, ללא קרקע וללא קורת גג משלהם. חלק מהנשים שאיתנו הערב – מקסימות, סקרניות, מלאות שמחת חיים ותאווה לבילויים – גרות במחנה פליטים רוב חייהן. כמה מהן נולדו שם, אחרות נישאו ועברו לחלוק את גורלן של משפחות גדולות וצפופות בבתים מתפוררים שהחלו את דרכם כאוהלים זמניים בשולי הערים, העיירות והכפרים של הגדה המערבית.
למחרת, בהפגנת הענק במוצ`ש, מושמעים לא מעט ביטויי זעם על העדפות הדיור לחרדים ולמתנחלים. קל מאוד להצביע על השקעות המיליארדים בהתנחלויות בשטחים שנכבשו אחרי שנת 1967 כעל הנכסים שנגזלו מהדור הבא של צעירי ישראל. ברור כשמש שהעדפות סקטוריאליות בוטות אחראיות להזנחה שממנה סובל כל ישראלי משכיל יצרני וחרוץ, שאינו שייך לאחד ה`סקטורים` המועדפים ואין לו הורים עם כיס עמוק לרכישת נדל`ן חדש.
קשה ומכאיב הרבה יותר להצביע על הבחירה הבסיסית של מדינת ישראל להיות מדינה שהחליטה במודע להיות מדינה של סקטור אחד, המוגדר אך ורק על פי דתם של חבריו, ולשלם על כך מחיר כלכלי, צבאי ואנושי בלתי נתפס. שליטי ישראל מנפנפים בעצם הימים האלה בהגדרתה כ`מדינה יהודית` כעיקרון המתנשא מעבר ליומרתה להיות חברה דמוקרטית, צודקת ושוחרת שלום. הם מקצינים ומסיתים, אבל לא המציאו דבר, בהיותם ממשיכיה של מסורת שהחלה עם הקמתה בדם ואש כחברה שאינה יכולה לסבול בתוכה מי שנתפסים כ`זרים` על פי ההלכה.
אדמות הלאום
דור המייסדים של ישראל בחר לשכן מאות-אלפי פליטים קשי יום בבתים שמהם ברחו או גורשו מאות-אלפי פליטים קשי יום.רוב צעירי האוהלים בכיכר הבימה לא ירצו לשמוע על כך, אבל חלק גדול מהכתובות הנחשקות בעיר ללא הפסקה שייכות בעצם לבעלי בית שאינם יכולים להפקיע מחירים, שלא לדבר על עשית שימוש כלשהו בנכסיהם. ישראלים מכל הגילים מקדישים את מיטב שנותיהם ובוודאי חלק מרכזי מתשלומי המס שלהם למאמץ הסיזיפי שעושה מדינתנו מזה 63 שנים כדי למנוע מאותם בעלי בית את זכויות הקניין שלהם.
יפו ובנותיה, מנשייה הצמודה למתחם התחנה, סומייל בארלוזורוב פינת אבן גבירול, ג`מוסין של בבלי ומגדלי אקירוב, שייח מוניס של האוניברסיטה ורמת אביב אל`ף בי`ת גימ`ל והחדשה – כולם קרקעות ש`מינהל מקרקעי ישראל` מחוייב לשמור ביד ברזל של תקנות דרקוניות בידי המדינה כדי שיעמדו לשימושם של יהודים בלבד. מגוחך לשמוע את ראש הממשלה ודובריו מתנפחים בעלבון מול ה`קרטל` (כך הם מכנים את המינהל הזה) שהקימה הציונות כדי לשמר את אדמות הלאום בידי קבוצה אתנית אחת. רוצים שוק חופשי בקרקעות? יופי. בואו נברר קודם אצל מי הקרקע רשומה בטאבו וכמה היא שווה עבורו.
פתרונות הדיור הבלתי תקינים של ממשלות ישראל לדורותיהן לא החלו באריאל, עפרה, אפרת ומאות בנותיהן החמסניות והבלתי חוקיות. ביבי נתניהו לא המציא אותם. הוא נולד לתוכם כמו כולנו, בני דור ההורים של הצעירים הזועמים כיום. דור המייסדים הנערץ של ישראל בחר לשכן מאות-אלפי פליטים קשי יום בבתים שמהם ברחו או גורשו מאות-אלפי פליטים קשי יום. בשלב הבא הוא הציף את הארץ במחנות אוהלים וצריפים רעועים, `מעברות` להמונים שפותו לנטוש את בתיהם במדינות דוברות ערבית לטובת שיפור המאזן הדמוגרפי של היהודים בציון. אלה נשחקו עד דק לפני שבניהם ונכדיהם המציאו את עצמם מחדש – חלקם כלאומנים דתיים נלהבים – בחברה שייעדה להם מראש את תפקיד הפועלים והחקלאים, תחליף לפלסטינים שהשקיפו, וממשיכים להשקיף בעיניים כלות ממחנות הפליטים שלהם בכל איזור המזרח התיכון.
`הבית הוא הבסיס!` זעקו במוצ`ש המנהיגים המשולהבים של הפגנת הצעירים המרשימה, הצודקת, ומחממת הלב שזרמה ברחובות תל אביב. כולם דרשו צדק חברתי, לא צדקה, ולא פתרונות דמה נכלוליים שאינם אלא תחילתה של הבעיה הבאה. `התעוררנו`, קראו שלטים שחורים, `לא נחזור לישון`. אפשר לקוות שהם התעוררו גם מן האשליה שרק דיכוים הנמשך, האלים, של חלק מתושבי הארץ הזאת יבטיח את רווחתו של החלק האחר, שנולד במקרה לדת ה`נכונה` כאן וקיבל את אישור רבניה מטעם.
התפכחות מתודעה כוזבת
אולי אין פתרונות בזק, אבל יש מפעלי ענק ציבוריים, ולארץ הזאת כמו לארצות אחרות יש די משאבים לכ-ו-ל-ם. הנה הצעה פשוטה בהישג-יד. חברה שידעה לשנע מאות-אלפים ממקומם, לבנות מעברות ועיירות פיתוח, וארץ שלמה של מחנות צבא והתנחלויות, צריכה להיות מסוגלת בקלילות רבה לפנות את מחנה הקריה בתל אביב לטובת דיור בר השגה במקום טוב עבור בניה העניים והצעירים של העיר. במוצ`ש נדחסו המפגינים אל קיר המחנה הזה שסליל תיל מכוער בראשו מול מוזיאון האמנות של תל אביב. מאחורי המפגע האסתטי הזה משתרעת נחלה ענקית ומרווחת, מקדשו המגודר והשמור היטב של הצבא האדיר ביותר במזרח התיכון ואחד האדירים בעולם.
קציני הצבא הגבוהים אינם באמת זקוקים למקום עבודה כל כך מפנק ונגיש כדי לתכנן עבורנו את המלחמה הבאה, שבה יודיעו לנו – שוב – ש`שקט, יורים`, ותפסיקו לקטר על שכר הדירה. הם בוודאי יסכימו להתפנות כי הרי פסול לחלוטין למקם מיתקנים צבאיים בלב אוכלוסייה אזרחית, כך תמיד נזפנו בחיזבאללה ובחמאס.
ואולי לא יסכימו, כי כבר מזמן הם לא הצבא של המדינה אלא אנחנו אזרחיו הכנועים, ומי אנו שנזיז אותו מהמגדלים שמהם הוא משקיף עלינו מגבוה כל הדרך מעזריאלי עד קפה דובנוב. זהו הצבא שבחסות כוחו האלים מספקת ממשלתנו `פתרונות דיור` נדיבים על חשבון בלעין, ניעלין, חברון, בית אומר, ספא, נבי סלאח, ועשרות מקומות חבוטים אחרים. נשקו מאפשר מהלכים דורסניים לטובת מקורבים שזכו לדיור `בר-השגה` בסילוואן ובשייח` ג`ראח.
ענני הגז הצהוב הצורב וסירחונם של סילונות הבואש, ידידיהם הנאמנים של כוחותינו המזוינים, עברו כבר מזמן יבשות ואוקיאנוסים ומרחפים בחלל אולמות האו`ם בניו יורק. מעשי הנישול והגירוש האלה שוב אינם ניתנים להסתרה ולהשתקה, כמו גורלם של תושבי עראק אלמנשיה (קרית גת) או סידנא עלי (הרצליה פיתוח). אבל מאחוריהם עומדת אותה אידיאולוגיה קשוחה ונבובה שעליה חינכו אותנו, וכיום מחייבת גם את ילדי הגן (!), שעל פיה `אסור ומסוכן` ליהודים לחיות בצוותא עם אנשים אחרים.
תושביהם הכועסים של `מחנות הפליטים הישראליים` ברחבי הארץ עוברים בימים חמים אלה תהליך התפכחות מהתודעה הכוזבת שהביאה את כולנו לצומת הבעייתית של קיץ 2011. זה לא תהליך קל, אבל שווה מאוד לעבור אותו. מנסיון. אלה מאיתנו שזכו השבוע לרקוד, להתחבק ולשיר עם חברותינו מהכפרים ומחנות הפליטים בשטחים הכבושים על גגו של בית בלב תל אביב לא יוותרו עוד לעולם על המגע האנושי החם עם בני האדם שפעם נחשבו לאויבינו. רק תחשבו כמה דירות נאות לכמה הרבה אנשים מכל דת, צבע ומין אפשר היה לבנות בכסף שבזבזנו בעשרות השנים האחרונות על ההתבצרות בקונספציה האווילית שרואה בהם `סכנה דמוגרפית`.
פורסם קודם בהעוקץ ובבלוג mystateofmind
יכ |
