קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מ`זתומרת הם לא ערבים?
haokets
חגי רם
25.03.12
http://www.haokets.org/2012/03/25/%d7%9e%d7%96%d7%aa%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%9d-%d7%9c%d7%90-%d7%a2%d7%a8%d7%91%d7%99%d7%9d/



דימוי הקורבן הפסיבי – שאותו אנו מייחסים בגזענות בוטה לשכנינו הערבים והמוסלמים, כאילו הם פתיים ההולכים שולל אחרי מנהיגים ציניים ומניפולטיביים – יושב עלינו בול. חגי רם על הבורות הגמורה של הישראלים ביחס לאיראן, המשמשת היטב את חונטת ברק-נתניהו-ליברמן לקראת מימוש הרפתקתם הנפשעת, תוך דחיקת הפלסטינים מהתודעה
בשבוע שעבר נפתחה בגלריה `החללית` בתל אביב התערוכה המרתקת `איראן`. בתערוכה מוצגות עבודותיהם של אמנים ישראלים, שמטרתן המשותפת היא פירוק הפסיכוזה הישראלית הקרויה `האיום האיראני`. התערוכה משמשת דוגמה לאמנות פוליטית במיטבה, ולא היתה יכולה להתקיים בעיתוי מדויק יותר: דקה לפני תקיפה ישראלית על איראן. דקה לפני שמטר הפצצות האימתניות, `פורצות הבונקרים` והאחרות, יזרע חורבן, מוות ושכול בקנה מידה חסר תקדים, פה, שם ובכל מקום. דקה לפני שרעם הפצצות יגרום ל`טייסינו` לחוש `מכה קלה בכנף` ואגב כך ישתיק את המוזות, כלומר את הקולות המעטים אשר טורחים להתריע נגד תקיפה חסרת היגיון ושפיות זו.

גם מחאת הפייסבוק נגד עימות אפשרי עם איראן צוברת תנופה (אחזור לכך בסוף דבריי). בינתיים, מן ראוי לשאול האם קולות המחאה יתורגמו למסה קריטית אשר תכופף ותכריע את היד הישראלית שנועדה ללחוץ על הכפתור, אם יורשה לי להתבטא כך. למרבה הצער, בשלב הנוכחי מחאה זו משולה לזבוב בודד שאת זמזומו הטורדני ניתן לסלק במחי יד, ודומה כי היא לא מותירה שום רושם על מחרחרי המלחמה במסדרונות המשטר הישראלי. להפגנה שהתקיימה אמש (מוצאי שבת) בתל אביב תחת הסיסמה העם נגד מלחמה עם איראן הופיעו כ-1,300 משתתפים/ות, וגם היא כנראה לא תערער את ההיבריס ו/או תרגיע את החרדות הפסיכוטיות של מנהיגנו.

ומה הפלא? הרי לא ייתכן דיון ציבורי ביקורתי, נוקב ואמיתי, על חזיון התעתועים הקרוי `האיום האיראני` בחברה שטופת מוח ועדרית כמו זו שלנו; חברה הרואה ב`ילידים` באשר הם לא יותר מאשר צללים מעורפלים וחסרי אנושיות חיונית, שאת חייהם מותר, לפיכך, לקפד ללא שום ייסורי מצפון. ראו למשל את קבוצת הפייסבוק שהתארגנה בחודש שעבר במטרה לבקש מראש הממשלה, בנימין נתניהו, שיואיל בטובו לדחות את המתקפה על מתקני הגרעין של איראן עד אחרי ה-29 במאי, הלוא הוא מועד הופעתה המתוכננת של מדונה בישראל. תופעה ביזארית זו מקפלת בתוכה את הבנאליות הבלתי נסבלת של האיסלאמופוביה או האיראנופוביה הישראלית: פוצצו לאיראנים את הצורה, הרגו בהם כמה שיותר, הטילו בהם מומים, השחיתו את גופותיהם, שרפו את האמא ואת האבא שלהם – אבל בבקשה, לא בין שתיים לארבע. זה מפריע למנוחת השכנים, וחוץ מזה ייתכן שמלחמה עם איראן תרעיש הרבה יותר מאשר הקריאות לתפילה במסגדים. קצת התחשבות בבקשה.

בנסיבות אלה יכול המשטר לממש את מטרותיו הכוחניות ללא חשש מפני תרעומת ציבורית ראויה לשמה. איך כתבה חנה ארנדט על אודות התנאים אשר אפשרו את המשטרים הטוטליטריים באירופה במאה הקודמת: `פוליטיקת-כוח חסרת עקרונות לחלוטין לא הייתה אפשרית ללא המון בני אדם נטולי עקרונות ורבים כל כך במספרם…`
מן הדין שמקרה אחרון זה ילמד אותנו שיעור חשוב בעֲנָווה. זאת משום שהוא מראה כי דימוי `הקורבן הפסיבי` – שאותו ייחסנו ועדיין מייחסים בגזענות בוטה לשכנינו הערבים והמוסלמים, כאילו הם פתיים משוללי עצמיות אשר הולכים שולל אחרי מנהיגים ציניים, מניפולטיביים וחורשי מזימות – מתאים לנו לא פחות מאשר הוא מתאים להם. זהו דימוי שחוזר אלינו כמו חרב פיפיות. יאיר לפיד סיפק לנו דוגמה ל`התרפסות אוריינטלית` מן הסוג הזה: `כל מה שמערכת הביטחון מחליטה, מקובל גם עלי ואני תומך בהם תמיכה מלאה`, כתב לפיד בדף הפייסבוק שלו לפני כחודש בתשובה לשאלה של עמותת גישה.

יש מספר לא מבוטל של אנשים התומכים במועמדותו הפוליטית של לפיד לקראת הבחירות הבאות, והם כנראה לא מבינים מה לא בסדר עם ההצהרות המתרפסות של לפיד. ל`פלאח הערבי` או ל`המון האיראני` או `לאיסלאמיסט` – שלהם אנו מתעקשים לייחס מאפיינים של התבטלות, ציות עיוור ונמיכות רוח – קמו אם כן יורשים לבנים במדינה היהודית.

כמו במקרים רבים אחרים, הפוביה הישראלית מפני איראן מקורה בבורות גדולה ביחס לתרבותה ולתולדותיה. כפי שהראיתי במקום אחר, בורות זו מצויה בכול שדרות החברה בישראל – החל במערכות הפוליטית והביטחונית, עבור באקדמיה המגויסת והתקשורת של בעלי ההון, וכלה ברחוב הישראלי. אחת הדוגמאות לבורות זו בתקשורת היא דיון שהתקיים באולפני `לונדון את קירשנבאום` בערוץ 10 על רקע ההפגנות ההמוניות שפרצו באיראן בתגובה לגניבת הבחירות לנשיאות שם ב-12 ביוני 2009. בעוד תמונות מאחת ההפגנות מרצדות ברקע, הכריז ירון לונדון בפומפוזיות: `אני משתאה לנוכח המפגן הזה של התרבות האיראנית, שאיננה דומה לשום דבר שאנו מכירים!` ראש הדסק הערבי של חדשות ערוץ 10, צבי יחזקאלי, החרה החזיק אחריו וסיפק תגלית מרעישה משלו על טיבה של הרפובליקה האיראנית: `זה שונה לחלוטין מהעולם הערבי, זה לא דומה לדיקטטורות [הערביות]… זו דינמיקה אחרת לגמרי`.

בוקר טוב, ירון וצבי: אכן, איראן היא ביתה של תרבות עשירה, תוססת וייחודית, והיא גם לא ארץ ערבית. אבל זוהי תגלית, איך לומר בעדינות, טריוויאלית משהו, תגלית שניתן לעמוד עליה בנקל אפילו בערך `איראן` בוויקיפדיה. הציבור הישראלי מצדו כנראה מתמוגג מבורות זו, שכן אחרת קשה להבין מדוע הוא מתעקש לשרות בה כאילו מדובר במעין החיים. הכמיהה לבורות מסבירה מדוע ניסיונותיי המרובים במשך השנים להעמיד אנשים על טעיותיהם העובדתיות ביחס לאיראן מותירים אותי בתסכול קשה. על פי רוב, ניסיונותיי אלה עולים בתוהו כדלקמן:
פלוני: אתה מומחה לאיראן, נכון?
אני: בעוונותיי כן.
פלוני: אז תגיד לי, לא נמאס כבר מהאיראנים האלה ומאחמדינג`אד הזה?
אני: לְמה אתה מתכוון?
פלוני: למה אנחנו פשוט לא מחסלים את הערבים האלה? פצצה אחת או שתיים וגמרנו.
אני: לא צריך ולא ראוי לחסל אותם, ובכול מקרה האיראנים אינם ערבים.
פלוני: מה זאת אומרת הם לא ערבים?! הם מוסלמים, נכון?
אני: נכון, רובם מוסלמים שיעים.
פלוני: סונים, שיעים, הוטנטוטים, חייזרים, מה זה כבר משנה. הם מוסלמים או לא?!
אני: כן, הם מוסלמים.
פלוני: אם כך, הם ערבים!
במלים אחרות, אל תבלבל לנו את המוח עם דקויות, אל תבלבל אותנו עם ניואנסים, ואל תבלבל אותנו עם האמת, הנח לנו להתבוסס בגן עדן של שוטים. אומנות טיפוח הבורות רווחת בישראל והיא עוד עלולה, כאמור, לשמש מצע נוח עבור חונטת ברק-נתניהו-ליברמן לקראת מימוש הרפתקתם האיראנית חסרת האחריות והנפשעת.
למען האמת, קשה לי להבין מדוע אנו, הישראלים היהודים, עדיין שמים את מבטחנו בשיקול הדעת של חברי המשטר הישראלי. הרי ככלות הכול, הצהרותיהם ופעולותיהם הלוחמניות, רוויות השנאה והגזעניות בתחומים רבים כל כך כבר הוכיחו כי שכל ישר אינו מתכונותיו המובהקות של משטר זה. שליטינו לבושים אמנם בחליפות מטורזנות ומעונבות, שערותיהם מסורקות למשעי ומשוכות הצידה (עם או בלי הלוואה בריבית), ובמקרים אחדים גם האנגלית שבפיהם משובחת. עם זאת, התנהגותם והצהרותיהם אינן שונות באופן מהותי מאלו של עמיתיהם האיראנים המזוקנים, שרבים מהם גם חובשים טורבן וגלימה. המירו את השפה הפרסית בשפה העברית, עִצמו עיניים, ויכול מאוד להיות שבשינויי מינוח קלים – `אללה` במקום `אושוויץ` או `רפובליקה איסלאמית` במקום `מדינה יהודית דמוקרטית` – לא תוכלו עוד להבחין מיהו הדובר האיראני ומיהו הדובר הישראלי.

בהקשר זה, מן הראוי להזכיר את מה שישראלים רבים ממהרים לשכוח ולהשמיט: הרטוריקה האנטי-ישראלית שבאה מאיראן, ובתוכה הקריאות השערורייתיות של אחמדינג`אד ושכמותו `למחוק את המשטר הציוני מעל דפי ההיסטוריה`, אינן מתרחשות בְּרִיק. בשום פנים ואופן אסור לראות במדינה היהודית משקיפה פאסיבית ותמימה אשר עומדת מן הצד וסופגת ללא שום הצדקה את האלימות המילולית הפורצת מגרונותיהם של מנהיגי איראן. נהפוך הוא, בנוסף ללוחמה הממשית בין איראן לישראל המתנהלת לעת עתה מאחורי הקלעים, רטוריקה זו הינה חלק בלתי נפרד ממלחמת מילים חסרת מעצורים המשתוללת זה שנים רבות בין שתי המדינות.

בעוד שדובריה של איראן קוראים ל`חיסול המשטר הציוני`, עמיתיהם הישראלים גומלים להם בקריאה ל`החלפת משטר` באיראן. ולהיפך. לאור זאת, נראה לי שאין בעצם הבדל ממשי בין הרפש הרטורי שאיראן וישראל מטיחות זו על פני זו. עצימת העיניים אל מול אחריותה של ישראל בליבוי היצרים היא ביטוי נוסף לאָ-סימטריה בסיסית שימיה כימי הקולוניאליזם הקלאסי: בעוד שלנו שמורה הזכות להביט על `האחר` ולהרהר בו, מ`אחר` זה נמנעת הזכות הבסיסית להתבונן ולהרהר בנו בחזרה. והערה אחרונה על הסולידריות עם העם האיראני אשר שוטפת באחרונה את פייסבוק. זוהי ללא ספק סולידריות מבורכת, וייתכן שסוף כל סוף היא מבטאת שאט נפש חריפה במיוחד מפני סם המיליטריזם אשר מנהיגי הציבור שבים ומזריקים לתוככי הוורידים שלנו. כאמור, כל מה שנותר הוא לראות האם ביטויים אלה יחרגו מהתחום הוויאטואלי וישטפו את הרחובות במחאה ממשית.

ואולם, השאלה שמנקרת במוחי היא דווקא זו: ומה עם הפלסטינים? על אף העוולות שגרמנו לפלסטינים, על פי רוב ישראלים מן השורה לא ממהרים לחבק אותם ואו לגלות אמפתיה לכאבם ולסבלם. מנין נובע היתרון הזה שהישראלים מעניקים לבנות ולבני העם האיראני על פני בנות ובני העם הפלסטיני? נדמה לי שהתשובה לכך ברורה: האיראנים הם עם מרוחק מבחינה גיאוגרפית, כלומר הם לא נמצאים בתוכנו. אשר על כן, הם לא מאיימים על עיקרון ההפרדה, כלומר על מיתוס `הווילה בג`ונגל` שעליו מבוססת הזהות שלנו מאז ראשית ימי הציונות המדינית.

בנוסף, הפלירטוט עם האיראנים המרוחקים מאפשר לנו להמשיך ולהדחיק את רעוֹת הכיבוש, להשכיח את עובדת קיומו כמו גם את מעורבותנו הישירה והעקיפה בו. לבסוף, האיראנים גם לא מחזיקים במפתחות הממשיים והסמליים לאותם בתים שמהם גירשנו אותם, בתים שאחר כך ייהדנו או החרבנו. במלים אחרות, הקמפיין `איראנים, אנחנו אוהבים אתכם` עלול להוכיח את עצמו כמיזם סרק. שכן, בהתעלמותו המוחלטת מ`הבעיה הפלסטינית` – שהיא ולא איראן היא האיום החמור ביותר לקיומה של המדינה היהודית – הוא מכשיר את הקרקע להמשך הכיבוש ואגב כך חוסך מאתנו את המחיר הכבד שיש לשלם עבור פתרונו הצודק.

אי אפשר שלא להבחין באירוניה המקופלת בכל הסיפור הזה. בעשור האחרון השקיעה מדינת ישראל משאבים רבים כדי לנפח את חומרת `האיום האיראני` הן על עצמה והן על העולם כולו, וזאת במטרה להסיט תשומת לב מקומית ובינלאומית ממשטר האפרטהייד השולט בשטחים הפלסטינים. לפיכך, בעצם הסטת הזרקור אל עבר איראן, באופן שמותיר את הפלסטינים בעלטה מוחלטת, מחאת הפייסבוק משחקת לידי המשטר. חרב פיפיות כבר אמרנו?





ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד