קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר גיבורת היום היא אישה אלמונית etgar תמר פליישמן 01.04.12 http://www.etgar.info/he/article__594/%D7%92%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8%D7%AA_%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%94%D7%99%D7%90_%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94_%D7%90%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%99%D7%AA עדות מארועי יום האדמה בקלנדיה בצה`ל קוראים לזה: `דרדור אמצעים`. כלומר: שימוש בכל ארסנל ה`אלפ`ה` (=אמצעים לפיזור הפגנות). גם `נשק אל-הרג` הם קוראים לזה. ראשונים הם רימוני ההלם שאחד-לא-הורג שכזה נחת במרחק של פחות מחצי מטר ממני. זה לא היה ב`כינון ישיר`, כי אחרת?... אחריהם תור כדורי הגומי שגם הם `נשק אל הרג` שכבר הרג לא אחד ולא שניים, וביום הזה פצע עשרות ממשתתפי ההפגנה. אז מגיעים רימוני הגז. ולסיום, כרפרפת, מקדמים את הנורא מכל, את הביובית הצבאית – `הבואש` בלשונם. אבל הפצועים הרבים לא ממש מוטרדים מההגדרות מכבסות המילים האלו. הם מנסים להחלים. אלא שהמכבסה לא עוצרת בשמות הכלים והתחמושת, היא מחלחלת מבעד לקברניטים אל עושי דברם בצבא, משם לתקשורת, והרגל השימוש מחדיר אותה פנימה אל השפה הנוהגת, עד שאירועי היום הזה מכונים:`מהומות` או:`הפרות סדר`. כי זו ההגדרה הנשמעת למחאת הפלסטינים על אבדנם ומחיקתם, בעוד הצבא וחמושיו `מגיב` או `מחזיר את הסדר לכנו`. אבל גיבור היום לא היה הנשק לסוגיו, גם לא שר המשטרה (אהרונוביץ`) שקיים במקום מסיבת עיתונאים, הסביר ש`זה כמו משחק של חתול ועכבר....`, הצמיד לעיניו משקפת שהוגשה לו בידי מלחכי פנכה, הביט ואמר:` `שילכו כבר הביתה....`. וכשנעלם עם מאבטחיו שמעתי יחצ`נ מדווח טלפונית: `השר מאוד מרוצה...`. גיבורי היום לא היו גם הנערים, שבאומץ לב ערמו צמיגים מול הפילבוקס שהפך לסמל הכיבוש, והבעירו במרכזם אש שעשנה השחור עלה והתפזר וכיסה גם את פניו של יאסר ערפאת המביט תמיד מהחומה על המתרחש. אפילו לא ד`ר מוסטפה ברגוטי, שהקדים להגיע ודיבר בזכות המחאה הבלתי אלימה וניבא שהצבא יפעיל כתמיד כוח, והביע חשש מפני נפגעים שעלולים להיות. ולא ידע מוסטפה ברגוטי כמה צדק. ולא ידע שהוא עצמו יהיה במניין הנפגעים בתוך זמן קצר. גיבורת היום היא אישה אלמונית, שראשה ומרבית פניה מכוסים היו בכאפייה, שיצאה מבין המוחים שעמדו במרחק שהועידו להם כדורי היורים, שאחזה בימינה דגל פלסטין מונף אל על וצעדה אל נוכח פני החיילים. היא הלכה צעד ועוד צעד, בנחישות ובדריכות, וכל רואיה קפאו על עומדם והס הושלך. היה זה שקט צועק מחרדה. והיא המשיכה והתקדמה והתקרבה, צעד וצעד ועוד אחד, עד שמלאו עשרות המטרים שחצצו בין שני המחנות. וכשהגיעה אל חזית הרכב האימתני מכולם, זה שיורק את מימי הביוב מבטנו, והרימה את היד ונעצה את הדגל בסבכת המתכת שבחזית הרכב, אז הסתובבה והתחילה לצעוד חזרה. ושוב: צעד ועוד צעד, בגוף נחוש וחכם. ועדיין השקט שסביב, ועדיין קיפאון באנשים. רק דריכות וחרדה. וכשהייתה האישה רחוקה דייה כדי שיוכלו מפעילי הביובית לטווח בה, יצא זרנוק של מי סירחון מהצינור העילי והציף והקיף את גופה. אבל היא לא החישה צעדיה ולא נמלטה אלא המשיכה לצעוד. כאילו שיתוק אחז במוחה וחושיה קהו. ורק כשהגיעה אל קרבת חבריה ניכרה תנודת חוסר יציבות בהליכתה ושני בחורים מיהרו לעברה, שלבו זרועותיהם בשלה ותמכו בה בהמשך הדרך. וגם לי היה רגע של נחת, פרטי: כשמסביב נשמע הדף פיצוצי הרימונים והתקרבתי לצלם את היורים, אחז בידי בחור לא מוכר, משך אותי אחורנית לעבר בטונדה מאחוריה מצאו הוא וחבריו מחסה ואמר: `בואי הנה, שלא יקרה לך משהו. את חשובה לנו` –`למה אני חשובה?` שאלתי,`כי את באה אלינו ועומדת אתנו`, השיב. והתרגשתי ושמחתי שיש מי שמבין. ד נ קישורים למאמרים האחרונים בנושא סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים מנסים לשמור על שפיות זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד