כשנתיים אחרי הטבח בדיר-יאסין פגשתי שניים ממבצעיו על גג ביתנו ברחוב המלך ג`ורג`. גיבורי המחתרת בעבר הקרוב מאוד באו לתקן את הזפת, עבודה קוסמטית מעיקרה, ובילו את רוב זמנם בעישון ובעקיצות הדדיות, שלעתים היו די מצחיקות. שניהם באו ממשפחות אשכנזיות ותיקות בעיר, ונשאו שמות כמו איסר וזלמן, שכבר נעלמו מן העולם. הם התפארו בגלוי בחלקם בפשע המלחמה ליד שכונת גבעת שאול, וזה משך את תשומת לבי. הלאומנות שלהם הייתה צרופה, נקייה מכל הסיגים הרגילים של אמביוולנטיות יפת-נפש: לא הייתה חרטה, לא ייסורי מצפון, לא חיבוטי נפש ולא להג ציוני-סוציאליסטי מן הסוג המוכר. יכולתי לדמיין אותם משחקים כדורגל בראשים של הקורבנות (כפי שסיפרו אנשים שטענו שהיו שם). ייתכן שהסיפורים היו מוגזמים אבל לגבי דידי לא הייתה לוותיקי האצ`ל האלה תקנה.
אימא שלי, שהעריכה מאוד עמל-כפיים, שלחה אותי אל הגג עם כוס קפה טורקי, וסיפרה לי שאבי עבד אצל דודיו בזיפות גגות מיד אחרי שעלה ארצה מאוקראינה. היא לא הרחיבה את הדיבור והעדיפה לצחוק בטוב לב (עד גבול מסוים) על מאמציו הנואשים של אבי להיות פועל, שהמשיכו גם בים המלח, אחרי שכבר השתקע בירושלים.
הפועלים, שהיו אמורים להיות עמיתינו בחזית העמלים, לא התפעלו במיוחד מהקריירה הפרולטרית של אבי. כל המפא`יניקים טוענים שהם היו בעבר פועלים פשוטים, אמרו, אבל למעשה הם תמיד חיפשו את השלטון. התקריות בין המחתרות השונות בתקופה שקדמה לקום המדינה היו עדיין טריות בזיכרון הקולקטיבי, וגם שני העמלים על הגג הדיפו שנאה. הם הכירו היטב את אבי, שהיה אז מזכיר ההסתדרות בעיר, ועשו את עבודתם בביתנו בחירוק שיניים. אבל את ראשם הם הרימו בגאווה גדולה ובכל משפט שהוציא מהפה הדגישו את הדרך הקשה שעברו `בימים האדומים` שאותם עשו באצ`ל. הייתי רק בן 11, ילד פוליטי מאוד שלמד לתעב את האצ`ל משחר ינקותו ממש. מטבע הדברים ששאלתי אותם על דיר יאסין. הדוד שלי משה אלקיים, שלחם בנאצים באירופה עם הצבא הבריטי והיה גם אחד התותחנים הראשונים של ההגנה, סיפר לי פעם, שטבח השיירה הגדולה של הדסה להר הצופים אירע בדיוק ארבעה ימים אחרי דיר יאסין. `כל ההרוגים שם נפלו בגלל מנחם בגין`, כך אמר, `באצ`ל לא קיבלו את מרות המוסדות, סירבו לתאם איתנו פעולות וגם אוניות מעפילים רבות נתפסו בגללם`. דודי היה מלא בוז כלפי האצ`ל ולא האמין גם ביכולתם כלוחמים. תמיד טען שהם הפסידו משלטים שההגנה מסרה לידיהם בשייח ג`ראח. אבל פועלי הזפת לא התרשמו מכל הטיעונים האלה. הם טענו שהיה כדאי לספוג `עשרה אסונות` כמו הטבח בשיירת הדסה כדי לבצע את `הפעולה` בדיר יאסין. `בגין סיפר לנו שמאות כפרים ערביים ננטשו בגלל דיר יאסין והערבים ברחו`, טען אחד מהם, `שנינו היינו שם ומעולם לא הצטערנו אפילו על ערבי מת אחד`.
אין צורך לומר שלא סיפרתי שום דבר בבית על השיחה הזאת. זה היה חלק מהאתוס שלנו: לא לדווח ובוודאי לא להלשין. ההיסוסים נבעו גם מזהותם של האצ`לניקים האלה כפועלים. תמיד ידענו שפועלים הם מלח הארץ, ושתפקידם של אנשי תנועת העבודה שהגיעו למשרות בכירות הוא לשרת אותם למען בניין הארץ וכדי שתהיה לנו חברה שוויונית. ואם אנשי העמל האלה הם אנשי אצ`ל, `פשיסטים` שבאו להרוס את כל מה שתנועת העבודה בנתה? במקרה כזה הם אנשים טועים, שחינוכם הבית`רי הנחיל להם `תודעה כוזבת`. צריך וניתן לשכנע אותם, עד שיראו את האור. כל כך האמנו שהצדק המוחלט הוא נחלתנו ושאנשי בגין עברו שטיפת מוח דמגוגית בנוסח בניטו מוסוליני, עד שלא היה לנו ספק שהישגיו בקרב על התודעה היו זמניים. האם באמת חשבנו בגיל 11 במונחים כאלה? קשה לענות על כך. יתכן שלא השתמשנו אז בביטוי `תודעה כוזבת`, אבל האמנו שניתן לשנות את תודעתם של פועלים מהימין, ולעזור להם לראות את האור.
הטבח בדיר יאסין נחשב לטראומה קשה בחוגים שלנו. לא היה לנו מושג על כך שגם אנשי ההגנה ביצעו מעשים כאלה בלוד ובמקומות רבים אחרים בדרך לטיהור האתני שהתחיל בסוף 1947 ונמשך עד 1950. השחיטה שבוצעה באנשים, נשים וטף נחשבה לפשע טיפוסי של הימין הלאומני, והאסוציאציות לפשיזם האירופי היו חד-משמעיות. בשכונה שלי (לפני שעברנו למרכז העיר) חיו ופעלו אנשי אצ`ל ולח`י רבים, אבל אנשי ההגנה בכל זאת שלטו בה ושכנים רבים סיפרו על הרכבים הפתוחים שבהם הובלו הניצולים מדיר יאסין בדרך למזרח העיר. חלקם נטבחו בדרך (בעיקר גברים) והיתר גורשו לשייח ג`ראח, בדיוק למקום שבו עברה שיירת הרופאים והאחיות מקץ ארבעה ימים. בשִׂיח שלנו נחלקו תושבי העיר ללוחמים, אנשי ההגנה ובני משפחותיהם מצד אחד, ולאספסוף שתמך באצ`ל מן הצד האחר. תמיד ידענו שהלוחמים בקטמון לא גזלו את הרכוש הערבי הגדול שהיה בבתים בשכונות היוקרה שנכבשו, בעיקר בקטמון, טלביה ובקעה, ושאת הביזה ביצע אנשים שלא לקחו חלק במלחמה ועברו בשיירות גדולות ברחוב אבן-ספיר ליד ביתנו ברחוב שפרעם עם מקררים, מקלטי רדיו ורהיטים. אימי התייחסה בבוז קר לבוזזים, וכאשר הגיעו אלינו אנשי אצ`ל מ`קרן הברזל` וביקשו תרומות היא גירשה אותם מהחצר שלנו בנחלת אחים גם כאשר איימו עליה בנשק. למען האמת לא שמענו בבית התבטאויות ששפעו אמפתיה לערבים, אבל גם לא שנאה או גזענות. התייחסו למלחמה כאל מערכה לקיום לא כמלחמת כיבוש. אבל הצביעות לא נעלמה מעינינו. היה ברור לנו שאנשי ההגנה הם האחראים העיקריים לכל מה שקורה במלחמה, אבל בצד השני של המפה, בימין הלאומני, ראינו קלגסים חסרי רחמים, שלא נושאים עִמם את הערכים ההומניסטיים שעליהם חינכו אותנו בבית, בבית הספר ובתנועה.
האם `הערכים` כדבר העומד בפני עצמו, שאין צורך להביא אותם לידי מימוש אלא להסתפק בעצם הדבקוּת ההצהרתית בהם, יספיקו כדי לְבַדֵּל את המחנה הנאור מהלאומנים? האם קיימת סיבה מהותית ולא רק אופנתית לעובדה שביטויים מופרכים כמו `טוהר הנשק` נעלמו כמעט מהמילון שלנו ומשמשים עתה בעיקר לכתיבת פרודיות עסיסיות אודות הצביעות של הדור שקדם לנו? אולי, אבל עצם העיסוק בערכים אנושיים מונע פשעים גדולים יותר נגד האנושות וחוסם עד גבול מסוים את האכזריות היום-יומית הכרוכה בכיבוש. יהיה חלקנו עם המתחרטים ולא עם השָׂשִׂים אלֵי קרב.
ד נ |
