אולי זה לא מקרה שכשאני חושב על ראשית המאבק העממי בגדר אני חושב על גיל נעמתי. הסיפור של נעמתי, חייל קרבי משוחרר, שבדצמבר 2003 נורה בברכו מאש חיה על ידי חיילים בזמן שהשתתף בפעולה ישירה של פתיחת שער בגדר בכפר מסחה (ראו סרטון משמאל), היה מה שמשך את תשומת לבי למאבק בגדר. באותם ימים התחלתי את שנתי השנייה במעצר בשל סירובי להתגייס, ולמעשה פספסתי את ראשיתו של המאבק הזה, ועתיד הייתי לפספס עוד לא מעט ממנו, אבל הסיפור של נעמתי הוביל אותי להתחיל לקרוא עליו ולדבר עליו עם חברים עוד בכלא.
אולי זה לא מקרה, כי גם אחרי מספר שנים של שותפות במאבק לפני הכלא – משהו מהגזענות של השיח הפוליטי בישראל נשאר טמון גם אצלי. כמו המפגינים שצעקו לחיילים `אל תירו – אנחנו ישראלים`, כמו החיילים עצמם שלרוב נוהגים באלימות פחותה כלפי ישראלים ופעילי סולידריות בהירי עור, כמו התקשורת שמזדעזעת יותר בקלות כשיהודי נפגע בהפגנות (בעיקר אם הוא יוצא צבא שאביו הוא ראש מועצה אזורית כמו נעמתי [לקישור] ) – כך גם תשומת לבי נמשכה אז לסיפור של בן עמי שנורה על ידי בני גילי, יותר משהיא נמשכה לכל סיפור וסיפור של פלסטיני שנהרג בזמן שהשתתף בהפגנה לא אלימה. אבל המאבק, למעשה, התחיל הרבה לפני זה.
(כאן אפשר למצוא סט תמונות מהמאבק שצילמתי בשנים האחרונות [לקישור] )
`לא הייתה תוכנית – אנשים פשוט יצאו להגן על העצים`
למעשה, המאבק התחיל בספונטניות. שנת 2002 הייתה שנת הלחימה הקשה ביותר של האינתיפאדה השנייה, עם 47 פיגועי התאבדות ו-225 הרוגים ישראלים [לקישור] , ועם 989 הרוגים פלסטינים (על פי `בצלם` – לפחות מהם 421 שלא השתתפו בלחימה). בחודש ספטמבר לבדו נהרגו שמונה ישראלים בפיגועים (אחד מהם במרכז תל אביב), ו-51 פלסטינים נהרגו על ידי כוחות הביטחון הישראלים, מהם 19 שלא השתתפו בלחימה [לקישור] . כפי שצוין בפרק הראשון בסדרה, היו אלה הפיגועים שהובילו לתחילת הקמת הגדר באפריל 2002, והיו אלה לחצים פוליטיים ושאיפות התרחבות ישראלית ששרטטו את תוואי הגדר כך שיעבור בלב הגדה המערבית ויספח בפועל שטחים נחרבים [לקישור] .
היה זה באותו ספטמבר קטלני שהדחפורים הגיעו לג`יוס. התוואי המקורי עתיד היה לגזול את רוב השטחים החקלאיים של הכפר, ולהשאיר בית אחד של תושבים בצד הלא נכון של הגדר [לקישור] . תושבי הכפר, שעיקר פרנסתם מחקלאות, ראו את הדחפורים מתקרבים, ופשוט יצאו למטעי העצים כדי להגן עליהם. הם חסמו את הדחפורים, נצמדו לעצים, פוזרו בכוח, חלקם נעצרו, ובכל זאת כולם חזרו שוב למחרת. כמעט שנתיים אחרי שישראל מחצה את ההפגנות העממיות של תחילת האינתיפאדה, ואחרי שהמאבק הפלסטיני פנה לדרך הפיגועים, הפעילות העממית הבלתי מזוינת עשתה קאמבק ראשוני.
`לא הייתה לנו שום תוכנית – אנשים פשוט ראו איך מגלחים את העצים ורצו להגן עליהם`, מספר שריף חאלד, חקלאי וממובילי פעילות המחאה בג`יוס. `היינו גברים ונשים, מכל המשפחות ומכל המפלגות, ויצאנו יחד כדי להגן על האדמה. אחרי כמה שבועות של פעולות התחלנו לקבל תמיכה מה-ISM (תנועת הסולידריות הבינלאומית, ח`מ) ומהישראלים, והתחלנו לעשות פגישות לפני כל הפגנה כדי לתכנן יותר טוב, והצטרפו אלינו גם מכפרים שכנים, וככה הרעיון התחיל להתפשט`.
והרעיון אכן התפשט. הפגנות דומות התחילו להופיע במספר אתרים שונים שבהם הוקמה הגדר, ובראשית 2003 הוקם בכפר מסחה מאהל על האדמות שבהן עתידה הייתה לעבור הגדר. ראעד עמר היה בן 23 באותם ימים, והיה ממקימי המאהל, שבו שהו דרך קבע פעילים, הציגו מידע על הגדר לכל המעוניין, קיימו סדנאות רב לשוניות על אי-אלימות, וארגנו הפגנות בקרבת ההתנחלות אלקנה, שהוקמה בין היתר על ידי הרמטכ`ל, שר הביטחון וראש `קדימה` לימים שאול מופז, ושהגדר עתידה הייתה לספח בפועל לישראל. המאהל עמד במקומו ארבעה חודשים עד שפורק על ידי הצבא, וההפגנות במקום נמשכו עוד זמן מה לאחר מכן.
`הכלי המרכזי של המאבק היה ונותר אי-אלימות`, אומר עמר, שכיום חי עם אשתו בארה`ב. `אי-אלימות זה השהייה על הקרקע 24 שעות ביממה, וזה צעדות בתוך הכפר ולעבר האדמות. אי-אלימות זה גם לנסות לפרק חלקים של הגדר, כמו מה שקרה בדצמבר 2003 כשירו בגיל נעמתי. המסר הוא נגד החומה בתוואי הזה שלה, שגונב אדמות, אבל באופן אישי אני חושב שיש פה גם מסר עמוק יותר נגד חומות בכלל, שלא יכולות להיות פתרון אמיתי לבעיות. אדם חולה יכול לקחת כדורים נגד כאבים, ולתת לבעיות שלו לגדול עד שיצטרך ניתוח, או שהוא יכול לקחת מראש את התרופה הנכונה. הבעיה היא שכולנו יודעים מה הפתרון לבעיה, אבל במקום להגיע אליו אנחנו בונים חומות, שרק מרחיקות זה מזה את האנשים שמאמינים בבניית קשרים ובשותפות. הגיע הזמן לנסות פתרונות אחרים`.
התפשטות
בחלוף השנים המאבק העממי התרחב עוד יותר, ועם דעיכת והיעלמות הפיגועים הפך לכלי המרכזי והמוביל במאבק הפלסטיני לעצמאות (כפי שכבר ציינתי בסוף סדרת `עשור לאינתיפאדה` [לקישור] ). הפגנות נגד הגדר התחילו בבידו, בית ליקיא, בודרוס, קפין, עזון, דיר בלוט, נעלין, בלעין, בית סירא, וולג`ה, בית ג`אלה, ארטאס, מעסרה, ואדי רחל, בית אומר ועוד ועוד. עם השנים גם כפרים שאינם מושפעים ישירות מהגדר אימצו את המאבק העממי, הבלתי מזוין והמשותף ככלי למאבק בהתנחלויות, בתפיסת אדמות ומעיינות, ועוד, וכיום ניתן למנות בין אלה שעדיין מפגינים את נבי סאלח ואת קדום.
לאט-לאט התמסד המאבק במסגרת ועדות עממיות משותפות לכל המפלגות בכל כפר מתקומם, ובכל מקום ומקום הוחלט על מתכונת פעילות ועל מסרים משותפים. ברובם המכריע של הכפרים (אם לא בכולם) התקבעה הדרישה העיקרית שישראל תסיג את הגדר כך שתוקם על הקו הירוק, כשלצידה נשמעו דרישות נוספות לפירוק ההתנחלויות והמחסומים בתוך הגדה, ובאופן כללי לסיום הכיבוש.
דפוס ההפגנות השתנה ממקום למקום. היו ונשארו כפרים שבהם הדגש בהפגנה הוא על הפעילות הישירה – על עצירת בולדוזרים, היקשרות לעצים, פירוק חלקים של הגדר שכבר הוקמו. במקומות אחרים הדגש הושם על סיסמאות, שירים ודיאלוג עם החיילים. במקומות אחרים – פעילות יצירתית, הצגות ומיצגים, תחפושות, עפיפונים, כדורגל, משחקי מחשב, מוזיקה ותיאטרון. כמעט כולם הזמינו ישראלים ובינלאומיים להצטרף, בין אם מתוך אינטרס (הפחתת רמת אלימות החיילים) בין אם מתוך עקרון פוליטי של שותפות במאבק למען סיום הכיבוש ולמען שלום ושוויון, וכנראה שבעיקר מתוך שילוב בין השניים. רוב הישראלים שמגיעים באופן קבוע פעילים (כמוני) ב`אנרכיסטים נגד הגדר`, ואחרים מגיעים מקבוצות אחרות, או עצמאים לגמרי. בחלק מהכפרים ובחלק מההפגנות אחרי השלב הלא אלים לחלוטין הראשוני, שבו היו שותפים כולם, בא שלב שני שבו צעירי הכפר מיידים אבנים על החיילים, לרוב אחרי שהחיילים מתקיפים את ההפגנה בעצמם. במקומות אחרים נמשכה הפעילות הלא-אלימה לגמרי עד הסוף.
בכל המקרים הצבא הגיב ומגיב ברמות מישתנות של אלימות, שהובילו להריגתם של 21 מפגינים, מהם 10 קטינים, בהפגנות נגד הגדר, ולהריגתם של 275 בהפגנות העממיות בכלל (הנתונים מיונתן פולק, דובר ועדת התיאום של המאבק העממי. בנוסף נגרמו פציעות קשות למאות (לרבות מספר פעילים ישראלים וזרים), מאות נעצרו בהפגנות ובפשיטות ליליות על הכפרים, עצים נשרפו, חיות נחנקו למוות מגז מדמיע, ועוד. לפי דיווחי הצבא, הנזק החמור ביותר שנגרם לחיילים מההפגנות הוא מקרה אחד שבו חייל איבד את עינו מפגיעת אבן בכפר בלעין, לצד פציעות שטחיות יותר במקרים אחרים.
נזק נוסף שנגרם לצבא, מעבר לשחיקה ולצורך לשלוח חיילים לדכא את ההפגנות ולהמשיך ולגייס את מערך המשפט הצבאית נגדן, הוא הנזק הכלכלי. בעדות שנתנה בבית המשפט הצבאי בעופר במהלך משפט של פעילים מהכפר בלעין חשף קצין אחד דוגמא קטנה של העלויות האלה, כשסיפר שבין אוגוסט 2008 לדצמבר 2009 הוציא הצבא 6.5 מיליון שקל על נשקים נגד הפגנות בבלעין ונעלין לבדם, עוד 423 אלף שקל על תיקון נזקים שנגרמו לגדר, ועוד 8.5 מיליון שקל על בניית חומה נוספת בנעלין שתגן על הגדר מפני המפגינים. אם נכפיל את המספרים האלה בכמעט עשור של הפגנות שהתקיימו לסירוגין בעשרות כפרים – נגיע למספרים מהממים.
ובכל זאת – אחרי כמעט עשור של הפגנות, של מאבק, של הרוגים ופצועים ועצורים, של כאב ושמחה וגדר אחת גדולה שעדיין עומדת – מה הצליח המאבק העממי שהוצת על ידי כמה איכרים שרצו לעמוד בין עציהם לבין הדחפורים בג`יוס להשיג? על זאת – בפרק הבא בסדרה.
הפרקים הקודמים בסדרה:
פרק 5 בעברית, על ההיסטוריה של המאבק העממי: http://www.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aaazlf
|
