אמש התרחש ברחובות תל אביב פוגרום. `הם` הותקפו באלימות. שמשות חלונות העסקים `שלהם` נופצו. מכוניות נעצרו ברחוב כדי לוודא שאין בהן נוסעים `משלהם`. נקראו קריאות גזעניות ודרישות לגרש `אותם`. אירועים קשים התרחשו אמש בשכונת התקווה בהפגנה בהשתתפות חברי הכנסת מירי רגב, דני דנון, יריב לוין ורונית תירוש, שבה ולאחריה הותקפו ללא רחם אפריקאים ממדינות שונות.
הם זה אנחנו. האירועים הקשים, המדכאים והמעציבים האלה לקוחים כמעט בדיוק מושלם מן הזיכרון ההיסטורי שלנו. כך בדיוק נראו רדיפות גזעניות אחרות, לרבות הרדיפה ממנה סבלו יהודים בגרמניה של שנות השלושים והארבעים. כשראיתי את הדיווחים על האם האריתראית שהותקפה בידי בריונים בעודה אוחזת בתינוקה ברחוב, אני מודה שחשתי שהיא זו אני, מתוך שהמשותף לשתינו הוא רצון עז ובלתי מתפשר להגן על ילדינו מפני כל רע, לצד רגשות אשם אדירים כשיכולות ההגנה שלנו קורסות.
באומרי שהם זה אנחנו, אני גם מתכוונת לומר שמבקשי המקלט הם אנשי שכונת התקווה הישראלים. לישראלים הגרים בשכונת התקווה ובשכונות מצוקה אחרות בדרום העיר מכנה משותף בולט עם הפליטים – אלו גם אלו מופקרים על ידי הרשויות, מנוצלים על ידי מעסיקים ובעלי נדל`ן, זוכים לחינוך ולתשתיות מאיכות ירודה. מצוקתם אינה זוכה למענה, והם חיים בחברה בה הפערים הכלכליים הולכים וגדלים. מצוקתם של אנשי שכונת התקווה לא נגרמה בשל מבקשי המקלט – כרונולוגית, ניתן למקם את ראשיתה הרבה לפני הגעתם, וקשה למצוא קשר סיבתי בין המצוקה לבין נוכחותם של מבקשי המקלט. למעשה, נראה כי המשותף בין שתי הקבוצות הוא כה רב, עד כי מתבקשת פעולה משותפת שלהם כלפי הרשויות העירוניות והמדינתיות לשיפור מצבם.
כשאני קובעת שהם זה אנחנו, אני מתכוונת גם לומר שהמבט על היחס לו זוכים מבקשי המקלט בחברה הישראלית מלמד אותנו רבות על עצמנו כחברה: על חוסר הסובלנות; על החיים רדופי הפראנויה גם כשאין ממש איום; על האלימות והביטוי הגזעני הרווחים בקרבנו; ועל הנכונות להפקיר את החלש, לא לדאוג לזכויותיו – ואף להאשים אותו על עצם חולשתו.
מבלי להפחית מחומרתם, אציין כי האירועים של אתמול מסמלים שיא במאמץ מתמשך וארוך טווח של הדרה, דה-לגיטימציה, קיפוח והפרה שיטתית של זכויותיהם של מבקשי מקלט. קצרה היריעה מלתאר את המאמץ הזה. הוא כולל רטוריקה של הפחדה אודות מיליונים של מבקשי מקלט המאיימים להציף אותנו, והגדלה מלאכותית ולא מבוססת של מספרם של אלו הנמצאים כבר בישראל, כשה`פוליטיקה של המספרים` משמשת ככלי הפחדה יעיל. נעשה לגביהם שימוש בשיח גזעני, שאינו מקובל ואינו חוקי באף הקשר אחר, גם על ידי אנשי ציבור בכירים, אשר עד כה לא נתנו את הדין ואף לא זכו לגינוי על התבטאויותיהם.
הוא כולל את תיוגם של הפליטים האפריקאים כ`מסתננים` וכנושאים איום בטחוני ופלילי אשר מעבר לכך שאין לו יסוד אמפירי (עד כה לא היה מעורב ולו פליט אחד בפעילות בטחונית, ושיעור הפשיעה בקרב אוכלוסיית הפליטים נמוך באופן משמעותי מאשר באוכלוסייה הכללית), הוא חוטא בכך שהוא מתעלם מן המצוקה האנושית האמיתית שהביאה את רוב מבקשי המקלט לנוס מארצם. בנקל אפשר לתייג את מבקשי המקלט האפריקאים כמסתננים, במציאות שבה כ-90% מהם אינם יכולים כלל להגיש בקשה להיות מוכרים כפליטים, שכן מדינת ישראל אינה מטפלת בבקשות מקלט של אריתראים וסודאנים.
המאמץ הזה גם כולל אי-מתן אשרות עבודה למבקשי המקלט, דבר הדן את מבקשי המקלט להיות נתונים בעוני, ולעבוד, בלית ברירה באופן לא מתועד, חרף משמעויות הניצול הנגזרות מכך. הוא כולל אי מתן שירותי בריאות למבקשי המקלט. כך, בחסות ההפקרה המדינתית ולאחר שנכפה עליהם קיום כמעט חייתי, מתאפשר לתאר את מבקשי המקלט כחולים במחלות מדבקות וכנטל על הכלכלה.
חלק מן המאמץ בא לידי ביטוי במחדל של המשטרה מלהגן על מבקשי המקלט אתמול ובאירועים דומים שהיו בשבועות האחרונים. מעניין כי ההפגנה אתמול התאפשרה, למרות האירועים האלימים של השבועות האחרונים, במציאות בה הפגנות (שקטות ולא אלימות) שביקשו מבקשי מקלט לערוך נאסרו.
אומרים לנו שהם לא אנחנו, ואף יותר מכך – שהם א
חרים, רבים ומאיימים. לא אומרים לנו שהם אמיצים בכך שלא נכנעו לתכתיבים של השלטונות המדכאים מהם ברחו, לא נותנים להם שם ופנים, לא מנכיחים עבורנו את סיפוריהם הקשים. הם נשארים שקופים, אנונימיים ומסוכנים. ובעיקר – לא מספרים לנו על כך שישראל, מצידה, תרמה תרומה שלילית חשובה לכך שמבקשי המקלט הם במצב בו הם נמצאים.
מדינת ישראל חייבת, מוסרית ומשפטית, לעצמה ולמבקשי המקלט, להנהיג מערכת מקלט צודקת, הבוחנת בחינה אמיתית ובנפש חפצה בקשות מקלט בהתאם לסטנדרטים המקובלים במקומות אחרים בעולם המערבי, ולדיני זכויות האדם. ובתוך כך, ראוי שנישיר מבט על עצמנו וננסה לבער מתוכנו את הגזענות, את האלימות, את חרדות השווא, ואת שנאת האחר. ראוי שנעשה זאת לצד זאת שנסגל לעצמנו יכולת לראות את מי שחיים בשוליים החברתיים שלנו (מבקשי מקלט אפריקאים ודיירי שכונת התקווה הישראלים, אך גם אחרים) במבט לא מאשים, אלא במבט המבקש לקחת אחריות ולמגר את תופעת ה-underclass בחברה הישראלית.
הכותבת היא מרצה במרכז האקדמי למשפט ולעסקים, עמיתת פולונסקי, מכון ון-ליר
ד נ |
