קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

זכויות האדם בשטחים הכבושים: עדכון יוני 2012
acri
acri
12.06.12
http://www.acri.org.il/he/?p=21851




כיבוש זו (לא) מילה גסה
עודכן בתאריך:12 ביוני 2012

המילה `כיבוש` היא אחת המילים הנפיצות ביותר בשיח הישראלי. אבל מה בעצם היא אומרת?


המילה `כיבוש` היא אחת המילים הנפיצות ביותר בשיח הישראלי. השימוש בה עלול לגרום למתיחות ולאי נעימות. מי שנוקב לשון זו מתויג באופן כמעט אוטומטי כחסיד של השמאל הרדיקאלי (במקרה הטוב) וכשונא ישראל (במקרה הלא פחות סביר). ענן האסוציאציות שמלווה מושג זה היה עם השנים לעכור עד כדי כך שבעיני רבים הוא הפך למילה כמעט גסה.
חשוב להבהיר ש`כיבוש צבאי` או `תפיסה לוחמתית` (באנגלית –belligerent occupation ) הוא מושג משפטי יבש ונייטראלי, זה הכול. הוא מתאר מצב שכיח במלחמות: שליטה צבאית של מדינה בשטח שאינו חלק ממנה. מצב זה מקנה לאותה מדינה זכויות וחובות באשר לניהול השטח ולהתנהלות מול תושביו.

המושג כיבוש לכשעצמו לא מביע עמדה ערכית כלשהי. אבל המשפט הבינלאומי, ובפרט שני ההסכמים הבינלאומיים שמגדירים את זכויותיו ואת חובותיו של הכובש, תקנות האג משנת 1907 ואמנת ג`נבה הרביעית משנת 1949, קובעים עקרונות וכללים שחלים במצב של כיבוש ומחייבים את המדינה הכובשת:
• נאמנות: השטח הכבוש הוא פיקדון בידי הכובש, ועליו לנהל אותו כנאמן בהתאם לאינטרסים של האוכלוסייה המקומית, המכונה `אוכלוסייה מוגנת`, תוך איזון בין אינטרסים אלה לבין צרכי בטחון.
• אי החלת ריבונות: כיבוש אינו מקנה ריבונות ו/או בעלות על שטח.
• זמניות: הכיבוש אינו יכול להיות מצב קבוע ו/או בלתי מוגבל בזמן. עליו להסתיים מתישהו.

עקרונות אלה קשורים זה בזה. הכובש אינו הריבון בשטח, הוא מחזיק בו כנאמן, באופן זמני, ומחויב בינתיים לדאוג לאינטרסים ולזכויות של האוכלוסייה הנכבשת. ברגע שפג הצורך הצבאי לשלוט בשטח כלשהו, הכיבוש אמור להסתיים.


כמה זמן זה `זמני`?

השליטה הצבאית של ישראל בגדה המערבית, ובמידה רבה גם ברצועת עזה, נמשכת זה 45 שנה – פרק זמן ארוך בכל קנה מידה. בכל השנים הללו, ישראל מעולם לא סיפחה את השטח הכבוש (מלבד ירושלים המזרחית). החוק החל בו הוא החוק הצבאי ולא החוק הישראלי. סיום הכיבוש תלוי, באופן טבעי, בתהליך פוליטי ארוך וסבוך. האמנות הבינלאומיות לא מגדירות כמה זמן מותר לכיבוש להימשך ועדיין להיחשב חוקי, אם כי ישנה אינדיקציה לכך ששנה נחשבת זמן ממושך לקיומו של כיבוש (סעיף 6 לאמנת ג`נבה הרביעית). הדבר היחיד שנובע מהן הוא שהכיבוש צריך להסתיים באיזשהו שלב. אם כן, כיצד ניתן בכלל לקיים את עקרון הזמניות? התשובה היא פשוטה: לא לבצע שינויים, שמעמיקים את השליטה בשטח הכבוש ועלולים להוביל לשהות קבועה בשטח.

כידוע, המדיניות, שנוקטת ישראל בשטחים מאז 1967, הפוכה לגמרי – זוהי מדיניות של קביעת עובדות בשטח: בניית התנחלויות, כריית בורות מים ומחצבות לשימוש ישראלי, מערכת שלמה של כבישים שנועדו לשימושם של ישראלים בלבד. מדיניות זו מחזקת ומעמיקה את השליטה הישראלית בשטחים, והתוצאה הישירה שלה היא פגיעה באינטרס של האוכלוסייה הנכבשת – הן ברמה הקולקטיבית (הקמת מדינה פלסטינית בת קיימא הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית במציאות הגיאו-דמוגרפית בגדה), הן ברמת הפרט.

עובדות שפוגעות: מפעל ההתנחלויות והשלכותיו

נכון לשנת 2012, כ-300 אלף ישראלים מתגוררים ב-120 התנחלויות ובעשרות מאחזים בגדה המערבית (לא כולל ירושלים המזרחית). שטחי השיפוט של ההתנחלויות תופסים כ-10% מכלל שטח הגדה. כל ההתנחלויות ממוקמות באזור C, שמהווה 60% משטח הגדה ושבו מתגוררים כ-150 אלף פלסטינים. סך האוכלוסייה הפלסטינית של הגדה המערבית מונה מעל שני מיליון בני אדם.

כאמור, ההתנחלויות הישראליות בשטחים מפרות את החוק היבש – סעיף 49 (6) לאמנת ג`נבה הרביעית, האוסר על העברת אזרחים של המדינה הכובשת לשטח הכבוש. הן מכרסמות כמעט בכל היבט אפשרי של חיי התושבים הפלסטיניים – אותם תושבים שלהם הכוח הכובש אמור לדאוג.

ההתנחלויות עצמן מהוות שימוש פסול במשאבי קרקע (הפרה של סעיף 55 לתקנות האג), שנועדו לשמש לטובת האוכלוסייה הנכבשת. הן גם עושות שימוש במים – משאב יקר ומצומצם במיוחד במציאות המזרח-תיכונית – על חשבון התושבים הפלסטינים.

תוואי גדר ההפרדה אינו עובר בקו הירוק, אלא מבתר את הגדה המערבית, משאיר התנחלויות רבות בצידה `הישראלי`, ובכך, למעשה, מספח חלקים מהשטח הכבוש לישראל. הוא גם פוגע קשות בפלסטינים, שיישוביהם או אדמותיהם נמצאות ב`מרחב התפר` ושנאלצים לקבל אישורים מיוחדים על-מנת להגיע לאדמותיהם.

הדאגה לביטחונם של תושבי ההתנחלויות גרמה ליצירה של שתי מערכות כבישים נפרדות – כבישים ראשיים לישראלים בלבד וכבישים עוקפים, המכונים `כבישי מרקם חיים` – לפלסטינים בלבד.

המשותף לכל הפרות זכויות האדם בשטחים, בין אם נקודתיות או מערכתיות, הוא האפליה הממוסדת שעומדת בבסיסן – אפליה שלא ניתן למנוע כאשר מעבירים אזרחים של מדינה לשטח כבוש, שבו חיים אנשים נטולי אזרחות. ביטויה המובהק ביותר של העדפה זו הוא קיום שתי מערכות חוק שונות בגדה – האחת, אזרחית ומתוקנת, למתנחלים, והאחרת, המבוססת על צווים צבאיים דרקוניים, לפלסטינים. אפליה זו, הפסולה כשלעצמה, מנוגדת גם למחויבותה של המדינה לנהוג בכבוד כלפי האוכלוסייה הנכבשת, הזכאית להגנה מיוחדת (סעיף 27 לאמנת ג`נבה הרביעית).

זמני? פיקדון בלבד? הכיבוש לא מקנה בעלות? על הנייר – אולי, אבל המציאות שונה לחלוטין. מפעל ההתנחלויות על תוצריו הנלווים גורם להפרה חמורה של שלושת העקרונות להם צריך להיות כפוף כיבוש חוקי – הזמניות, חוסר הריבונות והנאמנות.


ישראל שולטתתת

רגע, אבל על מה, בעצם, כל המהומה? הרי ישנה סברה רווחת, לפיה ישראל אינה מנהלת את חייהם של רוב תושבי הגדה – אלה שגרים באזורים A ו-B ונמצאים תחת אחריות הרשות הפלסטינית.

ובכן, בפועל ישראל ממשיכה לשלוט ב-100% משטחה ומאוכלוסייתה של הגדה המערבית, המונה מעל שני מיליון בני אדם, גם כעבור שנים רבות מאז חתימת הסכם הביניים. במישור הכלכלי – ישראל גובה את רוב כספי המיסים השייכים לרשות הפלסטינית ומשתמשת באופן תדיר בחרב הקפאתם כתגובה לפעולות בלתי רצויות מצד שלטונות הרשות. במישור האזרחי – מגבלות התנועה שישראל הטילה בגדה המערבית מקרינות על חייהם של כלל תושבי הגדה: על-מנת להגיע ללימודים ברמאללה, תושב חברון צריך לנסוע בדרך העוקפת את ירושלים ולעבור מחסומים ישראליים; ישראל היא ששולטת בפועל במנהל האוכלוסין בגדה ובכל מעברי הגבול שלה והיא שקובעת מי יוכל להיכנס לגדה ולצאת ממנה ומי לא; היות ורוב האסירים הפלסטיניים כלואים בשטח ישראל, קרובי משפחתם של האסירים חייבים לקבל אישור כניסה לישראל על-מנת לבקרם. במישור הצבאי-בטחוני – על פי הסכם הביניים ישראל אחראית על הסדרי הביטחון באזורי B ו-C, שמהווים את רוב רובה של הגדה המערבית, וכפי שהוכיחו לא אחת, כוחות צה`ל יכולים להיכנס בכל רגע לכל פינה בגדה המערבית, כולל אזור A. במישור המשפטי – הרשות הפלסטינית קיימת מתוקף ההסכם בין ישראל לאש`ף והיא תפסיק להיות חוקית אם אחד הצדדים יחליט לבטל את ההסכם.

המצב שהתקבע בארבעה עשורים וחצי בשטחים מעוות ופסול מבחינות רבות: הוא כרוך באפליה, בנישול ממשאבים ומרכוש, בהגבלות על חופש התנועה, בפגיעה בכבוד האנושי. אך מעבר להפרות של סעיפים ספציפיים באמנות הבינלאומיות ולפגיעות קונקרטיות בזכויות אדם, הוא אינו מתיישב עם העקרונות הבסיסיים, שמגדירים את גבולות הכיבוש: ישראל אינה משמשת כנאמן למשאביו של השטח הכבוש, אלא מנצלת אותם לצרכיה ולצרכי ההתנחלויות; היא החילה את ריבונותה בפועל על חלקים נרחבים של השטח הכבוש – הן באמצעות החלת החקיקה הישראלית על מתנחלים, הן באמצעות בניית גדר ההפרדה. ההתנחלויות הולכות ומתרחבות, מאחזים מוכשרים בדיעבד והופכים ל`יישובי קבע`, חייהם של יותר ויותר ישראלים כרוכים בגדה המערבית – כל זה לא מתיישב עם העקרון, שלפיו הכיבוש צריך לבטא נאמנות זמנית של כוח כובש על שטח שאינו שלו.
המשטר שישראל מנהלת בשטחים, כפי שהתעצב ב-45 השנים האחרונות, אינו חוקי. זו לא סיבה להימנע מהשימוש במילה `כיבוש`. זו סיבה טובה לשאוף להפסקתו.




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב