בשנת 2011 שטף את העולם גל מחאה שהקוד הגנטי שלה הוא השאיפה לדמוקרטיזציה. תנועות עממיות שפעלו במודל דומה התעוררו לא רק במדינות שאינן דמוקרטיות, אלא במדינות שלהן מסורת דמוקרטית ארוכת שנים. בדברי הימים קיימות שתי סיבות להתקוממות עממית, אדמה וכוח. עניינן של המהפכות הדמוקרטיות של שנת 2011 הוא כוח. ליתר דיוק, ביזור של כוח שמוחזק בידי מתי-מעט, והחזרתו לידי ההמונים. כך גם בישראל. בני מעמדות הביניים והפריפריות החברתיות יצאו בהמוניהם לרחוב מתוך תחושת ייאוש גוברת, לנוכח החלשותם מול הברית של הון-שילטון.
)
קשה לחשוב על דרך פחות מעוררת השראה מהאופן שבו התחילה המחאה החברתית בישראל. עוד לפני שננעץ יתד האוהל הראשון יצא קצפו של הציבור על מחירה של גבינה דלוחה במיוחד –קוטג`. היה קל לטעות ולחשוב שיש כאן מרד צרכני חסר חשיבות. אולם הזעם על העלות הגבוהה של המצרך הבסיסי הזה היה מכוון לא רק כדי להוזיל מחיר של מוצר כזה או אחר, אלא כנגד השיטה שעל פיה היוקר לא נקבע על אלפי מדדים ריאליים כמו גובה המשכורות, אלא על פי גחומתיהם של בעלי ההון המחזיקים בתנובה ושטראוס. זאת הייתה סנונית ראשונה, שביטאה חוסר נחת של מעמד הביניים מההסדרים הכלכליים-חברתיים שמונעים ממנו לשגשג. כמליון ישראלים גדשו את הכיכרות בדרישה להשיב את הכוח העצור בידיהם של בעלי ההון חזרה לנציגות שמבטאת בדרך נאמנה יותר את האינטרסים של האזרחים.
ביזור הכוח הקובע איך ייראו ההסדרים הכלכליים חברתיים, הוא כמובן רק היבט אחד, וכנראה גם לא הראשון במעלה, כשמדובר בדמוקרטיזציה של המרחב בו אנחנו חיים. הדוגמא המאלפת ביותר בעיני נמצאת בירושלים. בשיאו של הקיץ שעבר עמדו על במות המרכזיות במערב ירושלים הורים ומורים שזעקו כנגד תהליכי ההפרטה שעוברת המערכת, על פיחות במעמד המורה ועל שחיקת הערך של חינוך חינם שיוויני לכל ילד. באותו זמן, במזרח ירושלים, מיעוט הילדים שזכו ללמוד בבתי ספר ממלכתיים עשו זאת במשמרות בכיתות דחוקות ורעועות. בשעות שאחרי או לפני הלימודים הם היו חשופים, כיתר חבריהם, לאלימות הקשה של מתנחלים ושוטרים ברחובות, למעצרים ולפגיעה בגוף. למעשה, כשקוראים דוחות על החינוך במזרח ירושלים הנתונים דומים באופן מעורר חלחלה למצב בדרום אפריקה של שיא האפרטהייד. הרבה נאמר לאחרונה על היעדר הפתיחות של מארגני המחאה בבחירת הנואמים. מתוך היכרות עם מובילי המחאה, לפחות בימים התמימים של 2011, אני בטוח שהם היו שמחים לעלות על הבמה הורה ממזרח ירושלים שיביע את כעסו על היעדר עתיד מבטיח לילדיו. אלא שהמניע להתקוממות של ההורה המזרח ירושלמי אינו מצב מערכת החינוך, אלא שלילת חירותו וחייו תחת שילטון זר. ההורה המזרח ירושלמי אינו שותף למחאה, משום שאין משמעות להתקוממות נגד מעילה של שלטון בתפקידו כאשר העמדה הבסיסית היא חוסר הכרה בריבונותו של אותו שילטון.
במוצאי שבת התקיים בתל אביב מצעד תחת הכותרת `אין צדק חברתי בלי סיום הכיבוש`. כפי שהיה ניתן לראות מהדוגמא הקודמת, לפחות בהיבט מסוים יש פער בלתי ניתן לגישור בין המטרות של החברה הישראלית, שנפגעת מהשלטון בו בחרה, לבין המטרות של פלסטינים שחיים תחת ריבונות של כיבוש ישראלי מאונס. כפי שהיטיבו לנסח זאת אלו שטוו את חיבור המאבקים/מסרים, מדובר בראש וראשונה בעמדה מוסרית. כפי שקורה לא אחת בשיח שנשאר בגבולות המוסר, יש בטיעונים מסוג זה שימוש במושגים אמורפיים (כך מועדף מושג הצדק הכללי על מושגים כדמוקרטיה או שוויון) והפרדה חדה בין טוב לרע. היציאה עם הכותרת הזאת להפגנה המסורתית שמציינת מדי שנה את יום הכיבוש מלווה מחד בתחושה של העזה, ומאידך בתחושת חשש מפני האופן בו תתקבל העמדה המוסרית הזאת בקרב ציבור המוחים הישראלי, שרובו לא מזוהה עם מחנה השמאל.
לתחושת החשש הזאת יש יסודות מוצקים. מחנה השמאל בישראל נמצא בשפל חסר תקדים. כוחות פשיסטיים מאיימים עליו באופן מוחשי, ויוקרתו הציבורית אבדה. למעשה, נדמה שמחנה השמאל ההולך והקטן מהווה שק חבטות וכתובת להאשמות לכל בעיה חברתית שמתעוררת (המתקפה אחרונה על אירגוני הסיוע לפליטים היא הדוגמא האחרונה). בתגובה, השמאל הישראלי עסוק בימים אלו בחשבון נפש קולקטיבי, המנסה לגלות את הסיבות לכך שאין לו אחיזה בליבות ההמונים ולהכות על חטא. מדובר בשיח פנימי, צדקני בדלני, ובסופו של דבר עקר. נדמה שיש כעת תחרות סמויה בין גופים ופעילים מי מציג את העמדה המוסרית ביותר. אין פלא איפוא שבאירוע הדגל של השמאל, הצעדה המסורתית בתל אביב, המסר הוא מסר מוסרי בהגדרה. יש כאן, כמובן, פער מהותי בין המוטיבציה לתגובה. קשה להאמין שיש מי שיטען שהשמאל הישראלי הפך שנוא בגלל שהעמדות שלו לא היו מוסריות מספיק. הסבר אחר מתקבל על הדעת יותר אפשר לשאול מניתוח של חנה ארנדט את השנאה שהופנתה ליהודים בעידן של אירופה האיפרילסיטית (שהיא בתורה שאלה מדה טוקוויל שניתח את השנאה לאצולה הצרפתית לאחר המהפכה). על פי הסבר זה, אליטה הופכת להיות שעיר לעזעזל כשהיא מאבדת את הפונקציה החברתית שלה. הפונקציה הזאת יכולה להיות שנויה במחלוקת, אולם דווקא כאשר האליטה מאבדת אותה היא נתפסת כנטל על החברה וחיצי הזעם של הציבור מופנים אליה.
השמאל הישראלי החזיק במשך שנים בעמדות שהייתה להן משמעות בשדה הכוח הפוליטי. התפיסה שישראל צריכה לצאת מהשטחים הכבושים ולחתור להסכם שלום עם שכנותיה איבדה בתהליך הדרגתי מכוחה בשנים שאחרי אוסלו, והפכה לא רלוונטית לאחר התנתקות מחד והעמקת כוחה של תנועת התנחלות בגדה מאידך. נדמה שמאז השמאל הישראלי לא הצליח לייצר עמדות שתהיה להם השפעה על השיח הציבורי הכללי. הצעדה במוצ`ש היא מעין הצהרה של השמאל שמקומו הטבעי הוא בלימבו שמחוץ לסדר הפוליטי.
בכותרת `אין צדק חברתי ללא סיום הכיבוש` יש עמדה כפולה כלפי שני כוחות משמעותיים שפועלים כעת במרחב המחאה החברתית הישראלית והמאבק העממי הפלסטיני. כריכתם המלאכותית של שני המאבקים ביחד היא תכסיס רטורי שאין לו קשר למציאות הפוליטית. `צדק חברתי` הוא מושג אמורפי שאפשר לטעון אותו כמעט בכל משמעות (בזמנו אפילו האוליגרך הרוסי גידאמק רץ לבחירות לעיריית ירושלים במפלגה שזה היה שמה). תנועת המחאה החברתית נתנה למושג הזה משמעות מסוימת שניסיתי כאן, לפחות על קצה המזלג, לעמוד על טיבה. מה אומרת הסיסמא `בלי צדק חברתי אין כיבוש`? ראשית, היא מאיינת את המובן של הצדק החברתי של המחאה (אין צדק חברתי…) שנית, היא ממצבת את אנשי השמאל כמטיפים אשר מתריעים בפני יתר העם שעד שלא ייפסק חטא הכיבוש הם לא ידעו ברכה ושיגשוג חברתי. במהלך התעצבותה של המחאה החברתית, גופים ויחידים מהשמאל הישראלי בחרו לקחת בה חלק, בין אם בפריפריה ובין אם בשדרתה המרכזית. העמדה של `אין צדק חברתי בלי כיבוש` היא עמדה רטרוספקטיבית. לאחר שנה של מעורבות מצהיר המחנה שיותר נוחה לו העמדה של מבקר מבחוץ מאשר שותף להשפעה על תהליכים חברתיים וכלכליים בישראל. כך למעשה לא רק העמדות של מחנה שמאל מודרות מהשיח הציבורי, המחנה עצמו בוחר להדיר רגליו משיח זה.
חלקה השני של הסיסמא, `סיום הכיבוש`, חסר פשר לא פחות. חירות היא לא מתנה שמעניק הריבון. חירות היא דבר שעם לוקח. אם מאבקה של התנועה העממית הפלסטינית יביא לסיום הכיבוש זה יקרה על אפה וחמתה של ישראל, ולא מרצונה הטוב. שינוי פני החברה הישראלית כאמצעי לסיום הכיבוש הוא אשליה ותו לא. אף על פי כן, שנה אחרי שנה צועד השמאל הישראלי בטקס ריטואלי ודורש לסיים את הכיבוש. כך יוצא שאנחנו מתעלמים מהעובדה שסיום הכיבוש הינו מאבק לשחרור לאומי של העם הפלסטיני, והוא יוכרע לא בחוצות תל אביב אלא ברחבי השטחים הכבושים. תפקידנו הוא לסייע במאבק זה במקום בו מתרחשים הארועים הקשורים אליו, ולא במקום הרחוק מהם ביותר – פינת רוטשילד הבימה.
כך שגם כאן בוחר מחנה השמאל במחאה שהיא לצורך מחאה בלבד: בבחינת `הנה אמרנו את הדבר המוסרי להגיד, גם אם אין לכך שום השפעה על המציאות`.
בסיכומו של דבר אנחנו ממשיכים להשלות את עצמנו בניסיון למזג שני מאבקים שונים למאבק אחד: המאבק החברתי לחלוקה מחדש של הכוח הפוליטי, והמאבק לשחרור לאומי של העם הפלסטיני. בבחירה זו אנחנו הופכים את שאריות מחנה השמאל ללא-רלוונטי לשני המאבקים במקרה הטוב, ומרחיקים מאיתנו את אחרוני התומכים הפוטנציאליים שלנו, במקרה הרע.
ד נ |
