קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

סיפור פשוט של השפלה: "קלנדיה"
hagada
חיים ברעם
15.06.12
http://hagada.org.il/2012/06/15/%D7%A7%D7%9C%D7%A0%D7%93%D7%99%D7%94/





בתוככי לבי אני יודע היטב, שעוד סיפור על מוראות המחסומים לא יעשה על קוראים בישראל רושם מיוחד. כבר היו דברים מעולם, הכול נכתב, ואם מישהו יכתוב שיר מחאה, בנוסח להקת הבילויים למשל, הוא לא יצליח להשמיע אותו בשום ערוץ רדיו או טלוויזיה ולא יהיה לו הד ציבורי כלשהו. לכן, אין בכוונתי לשטוח בפני הקוראים דו`ח, ופרטי הסיפור חשובים פחות מאשר ההשלכות הרגשיות שלהם על כל מי שמוכן לפקוח את עיניו ולהתבונן במציאות לא רק באמצעות העיניים והמוח, אלא גם בעזרת הלב.

בשבוע שעבר, בשעת בוקר מוקדמת מאוד, נסעתי לנקודת המעבר בין השטחים לבין מדינת ישראל בקלנדיה, סמוך מאוד לעטרות, ביוזמת רוני ופנינה, שתי חברות פחות או יותר בנות דורי. הן מגיעות לקלנדיה ולאתרים דומים אחרים מזה זמן רב, ובעצם מפקחות בהתנדבות על המתרחש במחסום ובשערי הכניסה לישראל כדי לתת ביטוי לאנושיות שלהן, ולהגן בעצם נוכחותן על הפלסטינים המצטופפים בתור. אסור לטעות, לא מדובר בסתם פעילוֹת נאיביות (do-gooders) אלא בנשים פוליטיות שיש להן מקצוע חופשי וגם השקפת עולם מוצקה, ובמפתיע די מתונה. שתיהן כבר ראו הכול, אבל לא התייאשו, לא מעצמן, לא מההתנסות הארוכה והמפרכת שלהן ואפילו לא מהחברה הישראלית.

רוני הולכת למחסומים בגדה המערבית כבר אחת-עשרה שנים, ויש בדעתה להמשיך ולעשות כן גם בעתיד; פנינה, שחוֹוה גם היא את פרשת ההשפלה המתמשכת הזאת של בני עַם שכן בידי בני עמה, חשה עייפות פיזית ורוחנית ופשוט לא יכולה להמשיך. כבר מכשירים לפנינה מחליפה, והתרשמתי שלא קל להתגבר על השחיקה והלאוּת. שמעתי הרבה על פרשת היחסים הפנימיים בין הנשים ב`מחסום ווטש`, על הוויכוחים הפוליטיים, על כך שנשים יותר רדיקליות מהחברות שפגשתי מכנות אותן בזלזול מסוים `נשות ויצ`ו`. אבל אני מעריץ את כולן. יש להודות שההשקפות הפוליטיות שלי קרובות אולי יותר לנשים הכי רדיקליות במחסומים, אבל אני מתייחס בכבוד רב גם לאחרות, שזיקתן לאידיאולוגיה הציונית לא מונעת מהן להקדיש את זמנן ואת מרצן למלאכה הסיזיפית הזו. כל הנשים המשתתפות במחסום ווטש נתקלו בביטויי שנאה וזלזול מצד מתנחלים ואנשי כוחות הביטחון וכאשר יגיע היום המיוחל, שבו החברה הישראלית והממסד הישראלי יוקירו את פעילותן, כבר ירכב המשיח על חמורו הלבן ברחובות ערינו.

רוני מכירה את השטח היטב, והסיעה אותנו בזריזות מדהימה לקלנדיה ומשם למחנה הפליטים שועפט ולמחסום ענַתא. רבים מהפלסטינים, המחכים לתורם לעבור בין הגדרות והשערים הזעירים, מתייחסים לנשים כאל נווה מדבר בחייהם הקשים. מאות האנשים והנשים שראיתי במעבר קלנדיה הם ברובם פועלים קשי יום, שקמים בשלוש לפנות בוקר כדי להגיע למחסומים ומשם למקומות העבודה בכל רחבי עירנו. אחד מהם, איש בסוף שנות השלושים שלו, נראה כבן חמישים והיה בדרך לצבוע דלתות באתר בנייה, כשהוא חשוף לשמש הלוהטת לשעות ארוכות. העברית שלו הייתה כמעט רהוטה, הוא היה פעם מורה שאיבד את מקום עבודתו בעיירה ליד רמאללה וכך הפך לצבּעי. אבל תמיד אזכור את קלסתר פניו כאשר אמר לי, בפשטות ובקול שקט: `תראה איך אנחנו עומדים כאן שעות כמו עזים. אבל אני לא עז`. לא נותר לי אלא לומר לו שהוא בעיניי אדם בדיוק כמוני, וכך גם כל הממתינים למעבר לישראל. אחרי שהגיתי את המלים האלה הן נראו לי כמעט נואלות. מדוע היה עלי לציין באוזניו את המובן מאליו? אבל הוא שמח לשמוע מלה טובה מישראלי כלשהו, וזה רק האדיר את תחושת ההשפלה.

זה היה יום סביר יחסית במחסום, והמתנדבות והפלסטינים אישרו שבדרך כלל שוררת שם צפיפות רבה יותר, שאנשי הביטחון מפסיקים את המעבר בפתחים הצרים בשרירות לב, `הולכים לאכול או מעשנים סיגריה` וכך מעכבים אלפי בני אדם המבקשים להגיע לעבודה. יום לפני הביקור שלנו בקלנדיה נפרץ אחד השערים, וכבר קרה שהשתמשו שם בגז מדמיע ובאמצעים אלימים אחרים. אני אולי טירון בנושא הזה, אבל `היום הסביר` הזה כיכב בסיוטים שלי כל השבוע. בכל רחבי עירנו עובדים אנשים, שעוברים את ההתנסות המשפילה הזאת בכל יום. כמו תמיד במקרים אלה אני מקווה שלא ניאלץ, כולנו, לשלם את מלוא המחיר באחד הימים, וגם `השער ההומניטארי`, שנועד לאפשר מעבר במקרים מיוחדים, לא יציל אותנו מהזעם הנורא שעתיד להתפרץ בעתיד הלא רחוק.

מעבר ענתא, סמוך למחנה הפליטים המחפיר בשועפט, נועד בעצם לכלוא מאחורי גדר האפרטהייד אלפי בני אדם המחזיקים ברובם בתעודות זהות כחולות. מַעבר התלמידים לבתי הספר דרך המחסום הוסדר אחרי מאבק ארוך והחלטת בג`צ. הם מוכנסים לאוטובוסים ליד עמדת המעבר בפיקוח סדרניו של ראש הוועד, ג`מיל סנדוקה, ולא עוברים בדיקה פרטנית ומתישה כפי שהיה נהוג בעבר. סנדוקה הוא `טיפוס`, שנראה ומדבר כמו עסקן ישראלי בקיא ורגיל. הוא מכיר את כל המוסדות ואת כל השמות, החל מ`מפקד העוטף` ועד לשופטים העליונים. העברית שלו קולחת, וההכרה המפוכחת שלו במציאות על מרכיביה העציבה אותי קצת. כמו כל הממתינים למעבר בקלנדיה שאיתם שוחחתי, אין בו אפילו שמץ של חשיבה אשלייתית שלא לדבר על חזון אוטופי של אחרית הימים. החיים בעבורו מורכבים ממאמץ גדול למען התושבים, שגם רוני ופנינה מעידות שהם עומדים בראש מעייניו. כל הישג קטן שמקל קצת על חיי תושבי מחנה הפליטים וסביבתו נותן טעם לחייו. ראש העיר ניר ברקת הצליח לשכנע את הממשלה לבודד תושבים ירושלמים מאחורי גדר, המוני ערבים על מעט אדמה שרק כהניסטים מובהקים יכולים לראות בה שטח ישראלי ריבוני. הנשים שמכירות כל פינה במחנה שועפט לקחו אותי לסיור קצר. המחזה היה סוריאליסטי. במרחק קצר ניתן לראות שכונות ישראליות לכל דבר, ואילו בתוך המחנה שוררת זוהמה והזנחה. ליד בית הספר התיכון (שבתוך תחומי הגדר) ניצבות כמה חורבות שבתוכן פורח מסחר עֵר בסמים קלים וקשים, לעיני התלמידים והמורים. העזובה והפשע חוגגים במחנה, חרף המאמצים ההרואיים של אנשים כמו סנדוקה.

המבוגרים נאלצים לעבור בִּידוּק, וכמה פלסטינים התלוננו על יחסם העוין של הזקיפים על גג המבנה, `שזרקו בקבוקים פתוחים מלאים בשתן על הממתינים לתורם לעבור לשטח ישראל`. אין לדעת אם מדובר באמת עובדתית, או במיתוס. אבל הסיפור הזה מייצג את תחושתם האמיתית של בני אדם, בשר ודם ממש כמונו, שחשים שהכובש עומד למעלה בבוז נוטף גזענות, ומטיל עליהם את מימיו.

פורסם בכל העיר, 15 יוני 2012
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב