קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר התקדמות לשלום מחייבת תיקון בחינוך on-the-left-side דן בבלי 26.06.12 http://on-the-left-side.org.il/?p=3809 כדי להבטיח סיכוי לחתירה אמתית לשלום יש צורך בתיקון מהותי של מערכות החינוך, תיקון שייתן מעמד בכיר ללימודי כבוד האדם ויישוב סכסוכים. יש אנשים שיטענו כי ראש הממשלה גרם לתהליך להסדר עם הפלסטינים להימצא בתרדמת. ובאמת, כמה ישראלים שואפים כיום לשלום? ובעולם, מתרבים ידידינו המדגישים שהשלום יתכן רק אם מנהיגינו יהיו מוכנים לפשרות של ממש עם הצד שמנגד, דהיינו עם האוכלוסייה הפלסטינית. מאז קום מדינת ישראל, רק במספר תקופות קצרות למדי חיפשו ראשי המדינה דרכים למגעים שיביאו להסדר שלום. לוי אשכול ביקש, בשנת כהונתו האחרונה, לבדוק אפשרויות להסדר עם הפלסטינים. מנחם בגין הוביל לחוזה שלום עם מצרים. יצחק רבין הביא, בכהונתו השנייה, להסכם אוסלו, וחתם על חוזה שלום עם ירדן. פרט לאלה, ממשלות ישראל לדורותיהם נמנעו בעקביות מחיפוש דרך להסדר ולשלום עם הפלסטינים. במקביל, רק בתקופה הקצרה מאז הסכם אוסלו ועד לרצח רבין הראו משאלי דעת קהל כי רוב תושבי מדינת ישראל מוכנים ל`פשרות כואבות` החיוניות להשגת השלום. כיום נראה כי נושא ההסדר אינו מעורר עניין בקרב הישראלים. נראה כי החשיבה על הצורך בהשגת שלום, וכיצד יושג יעד זה, נמוג כיום כמעט לחלוטין. כאילו הבין רוב הציבור שפיתרון מדיני אמיתי ייתכן רק אם הצד הישראלי יבין ויכבד את צרכי הציבור הערבי השכן – ואיננו מוכן לעשות כך. כדי להדגיש את צידקת ישראל, ואת הטענה שהאשמה בקיפאון הנוכחי היא כולה של הפלסטינים, מזכירים מנהיגי ישראל את הטבח בחברון ב–1929, את סירוב הפלסטינים להכיר בתוכנית האו`ם לחלוקה ב-1947, את סירובו של ערפאת ל`הצעותיו הנדיבות` של אהוד ברק בקמפ דייוויד בקיץ 2000. מסתבר כי התייחסויות אלו לא היוו מתווה, או דרך כנה, להשגת שלום בר-קיימא. אנו עדים לחוסר רצון אמיתי לפשרה בדרך ההתייחסות של ראש הממשלה ועמיתיו כשמעלים שאלות בקשר לאפשרות מגעים לשם הסדר, וכיצד הם מתחמקים בעקביות מכל מגע משמעותי עם שכנינו הפלסטינים. קיימת אמנם קבוצת מיעוט החולקת על מדיניות הממשלה וחושבת אחרת. במיעוט כלולים אישים שעמדו עד לאחרונה בראש קהיליית המודיעין ומערכות הביטחון. רבים מהם חוזרים ומתריעים כי השקט היחסי הנוכחי – הנובע בין היתר מהדרך הכוחנית שבה הממשל הצבאי מבצע את משימותיו בשטחים, בהרס מבנים בישובים פלסטינים, בזילות חיי אדם ובעריצות כלפי האוכלוסיה הפלסטינית המקומית – השקט הזה הוא מוטעה, מזיק, זמני, ואינו יכול להימשך לאורך זמן. מסתבר כי קברניטי המדינה, שסמכו על חוות דעת הבכירים המערכות הביטחון בעת כהונתם, מתעלמים כיום מאזהרותיהם. הנבחרים, ועמם מרבית הציבור, מעריכים את המצב הנוכחי כסביר ואפילו כחיובי. אין כל סימן לכוונה אמיתית שלהם לעשיית `פשרות כואבות`, או לרצון לשנות את דרכיהם. אנו עדים גם לחטאים בנושא של מערכות החינוך ואמצעי התקשורת – לא רק שהם אינם מנסים להחדיר ערכי חינוך הכוללים מושגי שיוויון, צדק ושלום, אלא הם חוזרים ומדגישים את החשיבות בשימוש בכוח, את ערכי הלאומנות, ואת ההתייחסות לפלסטינים כאל אוכלוסיה נחותת זכויות. כדי להבטיח סיכוי לשינוי המיוחל ולחתירה אמתית לשלום, יש צורך בתיקון מהותי של מערכות החינוך, תיקון שייתן מעמד בכיר ללימודי כבוד האדם ויישוב סכסוכים. בדרך ארוכה זו נוכל לשכנע את הציבור ואת ההנהגה כי קיימת דרך אחרת, דרך שתחסוך בחיי אדם, לרווחת כולנו, יהודים כערבים. עד אז לא נראה, למרבה הצער, סיכוי להסדר שלום. דן בבלי - פעיל ביחסי יהודים-ערבים בגליל ד נ קישורים למאמרים האחרונים בנושא סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים מנסים לשמור על שפיות זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד