הגזענות והאלימות שהופנו כלפי הפליטים בדרום תל-אביב נשאו דמיון מעורר-חשד ליחס המופנה לעיתים כלפי ערבים ופלסטינים במרחב הישראלי ובשטחים. `מוות לסודנים` החליף בנקל את `מוות לערבים`. גם בתקשורת הפופולרית נעשה שימוש במינוח זהה, `הבעיה`, בדיון בשני הנושאים (בעיית הפליטים/ הבעיה הפלסטינית). הגירת פליטים ועובדים ממדינות עולם שלישי לישראל היא כמובן נושא שונה בתכלית מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל ההשוואה ביניהם, ובעיקר באופני הדיון בהם, מעניינת ומתברר שאינה כה מופרכת.
יעל בן-יפת ואלדד לוי עמדו במאמרים מאירי-עיניים באתר זה על האופן שבו גורמים כהניסטיים מפעילים אידיאולוגיה ורטוריקה וגם שיטות-פעולה דומות בדרום תל-אביב כמו בחברון. בשני המקרים, של הפליטים ושל הפלסטינים, הגזענות, גילויי האלימות וביטויי השטנה לזר הם גם סימפטום לתופעה חברתית עמוקה. באופן מיידי `הבעיה` נובעת מקיומם של גורמים חיצוניים וזרים (הפלסטינים/הפליטים) או מתגובתן של קבוצות פנימיות בחברה, כגון גורמים לאומניים וגזעניים שפועלים בדרכי הסתה והתססה בקרב קבוצות מוחלשות. אולם באופן עמוק יותר, התופעה הזו קשורה למבנה הבעייתי של הקהילה הפוליטית של ישראל, לגבולות המטושטשים שלה, ולחוסר-השוויון המבני והנוקשה שבתוכה פנימה.
הדמיון בדיון הציבורי בשתי השאלות הללו נובע מכך שהוא מונחה בשני המקרים על-ידי אותן ארבע מסגרות-שיח. הן מצויות בדיון ברבדים שונים, חלקם גלויים וחלקם סמויים שעולים על פני השטח רק לעתים: השיח ההומניטארי, השיח הבטחוני, השיח הדמוגרפי, והשיח הזהותי-הקולקטיבי. על פני השטח נמצאים ומתגוששים זה עם זה השיח שמייצג מחוייבות הומניטארית והשיח שמייצג שיקולי ביטחון. הכינויים החלופיים `פליטים` (הומניטארי) ו`מסתננים` (ביטחוני) שמוצמדים היום למהגרים מאפריקה, נלקחו היישר מדיונים בשנים עברו ביחס לפלסטינים.
מתחת לפני השטח של הוויכוח מסתתרות שאלות ביחס לגורלה של המדינה, אשר מובעות לעתים קרובות במושגים של דמוגרפיה, אך נוגעות גם במושגים של צביון וזהות קולקטיבית. רובדי-שיח אלה עולים אל פני השטח בדיונים שמשקפים ולעתים מלבים חרדות קיומיות, ואליהן קשורים בטבורם גם מעשי האלימות. מעשי האלימות גוררים גם ביטויי הוקעה וגינוי בתקשורת הפופולרית ובקרב האליטה האינטלקטואלית. טקסי הגינוי, שלעתים מלווים במידה לא מועטה של צביעות, קשורים אף הם לרובד הזהותי-קולקטיבי ונוגעים בעצבים החשופים של ההרכב האי-שוויוני של הקהילה הפוליטית והגבולות המטושטשים שלה.
דוגמה להשתלבות ארבעת רובדי-השיח הללו בדיון ביחס לפלסטינים אפשר למצוא בפסק-הדין בעניין חוק האזרחות מינואר האחרון. פסק-הדין עוסק בהסדר איחוד משפחות של תושבי השטחים, כלומר הסדר של הגירה והתאזרחות של תושבים זרים שאינם אזרחים – בדומה לפליטים ולמהגרי-העבודה. כך, נחשף בו ההגיון העמוק שמאחורי הדיון בגבולות ההתאזרחות בישראל, ולכן הוא שימושי במיוחד לצורך ההשוואה. ארגוני זכויות-אדם וח`כ זהבה גלאון עתרו נגד החוק, שמגביל איחוד משפחות עם פלסטינים מהשטחים. כנגדם טענה המדינה שהחוק חיוני מבחינה ביטחונית. במרחב שבין השיח ההומניטארי לשיח הביטחוני נעו רבבות המלים שכתבו שופטי בית המשפט העליון, שבסופו של דבר דחו את העתירה נגד החוק ברוב של שישה שופטים נגד חמישה.
באופן דומה, גם הדיון בנושא הפליטים ומהגרי העבודה מתנועע בעיקר במרחב שבין שיח זכויות-האדם ההומניטארי לבין השיח הביטחוני. הביטחון כאן אינו `ביטחון-חוץ` כמו במקרה של הנושא הפלסטיני, אלא `ביטחון פנים`: ביטחונם האישי של תושבי השכונות שבהם מרוכזים פליטים ומהגרים בדרום תל אביב ובערים אחרות, ואם תרצו, גם ביטחון תעסוקתי. כאן כמו שם, מקרים בודדים יחסית של פגיעה בביטחון על-ידי חברי הקבוצה הזרה משמשים לאפיין את הקבוצה כולה כאיום ביטחוני, לפחות ברמת הדיון הציבורי והתקשורתי, ובעידוד של כוחות-הביטחון והנתונים שהם מספקים לתקשורת. כאן כמו שם, מאחורי ההתגוששות של שני סוגי-השיח, הביטחוני וההומניטארי, מסתתרים רובדי-שיח עמוקים יותר.
הרבדים האלה נחשפו בפסק-הדין בעניין איחוד משפחות בוויכוח שבין השופט לוי, שהיה בדעת המיעוט, לשופט (היום הנשיא) גרוניס, שצידד בדעת הרוב. בחוות-דעתו הקצרה חשף השופט גרוניס את החפיפה הסמויה שנעשית בין השיח הביטחוני ליסודות הדמוגרפיים שעליהם עומד הויכוח. השופט לוי, שהגיב לכך בנספח לחוות דעתו, עמד בדיוק על החפיפה הזו ועל האופן שבו השיח הדמוגרפי נושק למעשה לשיח הזהותי-קולקטיבי, ואף מעורר חרדות קיומיות:
הנימה העולה מדבריהם של שופטי הרוב היא שאם העתירות תתקבלנה, כי אז צפוי זרם גועש של אלפי פלסטינאים אשר יבקשו לקבוע את מקום מושבם בישראל. אחד מחבריי אף כתב שאין לו ספק (ואני תוהה על מה מתבססת הנחה זו – א` א` לוי) כי שיעור מסוים מאלה יהיה מעורב במעשי טרור, ועל כן צפויה פגיעה ודאית בחייהם ובגופם של אזרחי ישראל. אותו שופט אף שינן באוזנינו מתוך הפסיקה לאמור: `זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית`. [...] חוששני כי הקורא התמים [...] יהיה סבור כי שופטי המיעוט עליהם אני נמנה, הניחו את הבסיס לסכנה קיומית למדינת ישראל [...] יהיו גם מי שיטענו כי שופטי המיעוט נתנו גושפנקא למה שמכונה `זכות השיבה` של פליטי 1948, וכבר היו דברים מעולם. דברים אלה מקוממים הם [...] ובסיסם בהעצמה של פחד, נחלתם של רבים, שכל עמידה על זכויות אדם של המיעוט הערבי, כרוכה מיניה וביה בסכנה קיומית לישראל.
גם בדיון על הפליטים ומהגרי-העבודה, האיום הדמוגרפי מסתתר תמידית ומציץ מדי פעם מתחת לשיח. זו הסיבה להלעטתנו בנתונים מספריים ביחס לזרים מצד גורמים רשמיים ושאינם רשמיים. דימוי הסרטן של רגב, בין במודע ובין שלא במודע, משקף בדיוק את החרדה הדמוגרפית. גידול סרטני מתרחש כשתופעה טבעית של הגוף יוצאת מכלל שליטה ובקרה. רגב רק הביעה במפורש את מה שמהדהד גם בהפחדותיו של ראש הממשלה שחזה, לא ברור על סמך מה, גידול של מספר הפליטים מ-60 אלף ל-600 אלף. עדות נוספת לזהות שבין רובד-השיח הדמוגרפי הן ביחס לפלסטינים הן ביחס לזרים אפשר למצוא בדמותו של גיאוגרף-החצר של הציונות, ארנון סופר, שמקיים אחת לזמן מה טקסי החייאה לשד הדמוגרפי. סופר רואה באיחוד המשפחות אסטרטגיה למימוש בפועל של זכות השיבה. חוות-דעת שהכין הוצגה בפני בג`צ בעתירה הנ`ל, וכנראה שימשה בסיס לקביעותיו של גרוניס. גם בפליטים ובמהגרי-עבודה סופר רואה גורם מאיים, וסביר שמשום כך בחר בו אלי ישי לעמוד בראש צוות משימה, שמטרתו היא `שתוך שלוש שנים תהיה מדינת ישראל ללא מסתננים`.
איום על צביון המדינה
ייתכן שיש מי שבאמת סבורים שהאיום על קיומה של ישראל מצד הפליטים והמהגרים כמו מצד הפלסטינים הוא דמוגרפי, אבל נראה שהאיום המיידי אינו במימד הדמוגרפיה, אלא במימד הזהות הקולקטיבית. שישים אלף פליטים או-אף סך כל ה`זרים בישראל`, פחות ממאתיים חמישים אלף, אינם מהווים סכנה קיומית למדינה. גם ביחס לפלסטינים, מאתיים אלף הפלסטינים שהיו נכנסים בעשור הנוכחי אילו בג`צ היה פוסל את החוק (לפי הספירה ההיפותטית של פרופ` סופר, שיש כמובן לחשוד שהיא מוטה כלפי מעלה) – אין בהם כדי לערער על קיומה של ישראל. נראה ש`האיום האמיתי` על ישראל, אם יש כזה, אינו ברמת המספרים. במלים אחרות, הסכנה מפניה מתריעים אינה דמוגרפית, אלא נוגעת לצביון המדינה או לזהות הקולקטיבית שלה. `צביון` ו`זהות קולקטיבית` הם מושגים אמורפיים ודינמיים, אבל הם מגדירים את הקהילה הפוליטית וקשורים ישירות להרכב שלה, וגם – אולי בעיקר – לגבולות שלה.
גבולותיה של הקהילה הפוליטית של ישראל מטושטשים אף יותר מגבולותיה הגיאוגרפיים. כמו ביחס לגבולות הגיאוגרפיים, גם כאן הטשטוש הוא תוצאה של היעדר-מדיניות מכוון במשך שנים, של אינטרסים כלכליים כבדי-משקל ושל חוסר-נכונות להתמודד עם שאלות יסודיות. הדברים נכונים בין אם זה ביחס לפליטוּת ולהגירת עבודה ובין אם זה ביחס לשאלת הפלסטינים. אירועי האלימות פורצים לרוב באותם אזורי גבול מטושטשים, ב`אזורי הדמדומים` של הפריפריה הגיאוגרפית או החברתית. אירועי האלימות מייצרים, כאמור, גם טקסי הוקעה, היטהרות וגינוי, הנבדלים על-פי השקפות העולם והקבוצות החברתיות שמהן מגיעים המגנים.
אין ספק, הדוברים כולם מגנים את גילויי האלימות, אך הם נבדלים זה מזה ביחס למושא שאיתו הם בוחרים להזדהות בעקבות האירועים האלימים. ניסים מזרחי הדגים לאחרונה במחקר פורץ-דרך, כי לקבוצות חברתיות שונות בישראל עולמות-משמעות שונים, המשוקעים ברשתות חברתיות מובחנות ומורכבים ממינונים שונים של אידיאולוגיה ליברלית ותפיסה קהילתנית (קומוניטרית). מעולמות המשמעות הללו נגזר יחס שונה לסוגיות הנוגעות לזהות הקולקטיבית. יריב מוהר יישם במאמר באתר זה את מסקנותיו של מזרחי על היחס של הקבוצות השונות לסוגיית הזרים: תפיסת-העולם הליברלית-הומאניטרית מייחסת חשיבות עליונה לסולידריות אוניברסלית עם הפליטים, ואילו תושבי השכונות חשים מאויימים לנוכח השינוי במרקם-החיים שעובר על המרחב הביתי שלהם. הסבר דומה אפשר לספק לטקסי הגינוי: ישנם דוברים שבוחרים להזדהות עם הפליטים המותקפים, קורבנות האלימות, וחלקם אף יוצרים חיץ בין עצמם לבין הציבור שממנו יצאו התוקפים. דוברים אחרים בוחרים, לצד גינוי האלימות, להזדהות עם ציבור השכונות, קורבנות ההזנחה והיעדר מדיניות ההגירה.
אולם, השוני באופן הגינוי נובע לא רק מהזדהות עם מושאים שונים, אלא גם מהאופן השונה שבו ציבורים שונים תופסים את גבולותיה של הקהילה הפוליטית, ואת מושג הגבול בכלל. כך, למשל, בעקבות אירועי האלימות נגד הפליטים, כתב עיתונאי במקומון תל אביבי כי הוא עצמו, כבן לפליטים, מרגיש יותר מכנה משותף עם הפליטים האפריקאים מאשר עם `האנשים האלה משכונת שפירא ודומיהם`, שעליהם כתב, `הם אינם בני-עמי ואינם דוברים את שפתי… הם לא אחים שלי`. במלים אלו אותו עיתונאי תל-אביבי משרטט מחדש ממקום-מושבו הנוכחי בפריז את גבולות קהילתו הפוליטית. גם כאן הדברים מזכירים את חילוקי-הדעות ביחס לשטחים. דבריו של העיתונאי מהדהדים את הסיסמה `אין לי אח מתנחל`, שאף היא מושמעת תדיר בהקשר של פינוי יישובים ושרטוט מחודש של גבולות. כמובן, בהקשרי השטחים מושמעות גם סיסמאות נגדיות הקוראות `לחבק את האחים`, אף מצד מי שתומכים בפינוי התנחלויות. גם ביחס לאירועים בדרום תל אביב ההזדהות עם תושבי השכונות בוטאה במונחי אחווה: עיתונאי תל-אביבי אחר ראה באירועים האלימים הזדמנות לצאת `בקריאה מאירת עיניים דווקא לתושבים המסכנים של דרום תל-אביב, ערד או אילת: מצטערים אחים… באנו לבקש מכם סליחה!`
יש כמובן לסייג את האנלוגיה בין המתנחלים, שרבים מהם חיים באזורי הגבול מתוך בחירה ואידיאולוגיה של התפשטות טריטוריאלית, לבין תושבי דרום תל-אביב, שהמדיניות הממשלתית הפכה את מציאות חייהם ואזור מגוריהם ל`אזור-גבול`, לפריפריה חברתית ודמוגרפית. אך הנקודה אינה ההשוואה בין הקבוצות הללו, אלא בין היחס אליהן בדיון הציבורי והתקשורתי. התגובות השונות נעות בין הזדהות (`אחים`) והתבדלות והתנערות (`לא אחים שלי`). התגובות האלה מצביעות על האופן השונה שבו תופסים דוברים שונים את גבולות הקהילה הפוליטית שלהם. באורח פרדוקסלי, דווקא טקסי הגינוי שבאים לשרטט את הגבול ומסמנים את האלימות כמה שמצוי הרחק מחוץ לגבול, אינם מתמודדים עם טשטוש הגבולות, שהאלימות היא אחת מתוצאותיה.
המיקום הפריווילגי ואקטיביזם של זכויות אדם
היחס השונה כלפי גבולות הקהילה ומושג הגבול נובע מעולמות המשמעות השונים שעמד עליהם מזרחי. אולם יותר מכך, הוא נגזר מהמיקום הדיפרנציאלי של הדוברים בתוך המבנה ההיררכי הבלתי-שוויוני של הקהילה הפוליטית של ישראל. בשוליה העליונים של הקהילה מצויים אנשים שאוחזים בהון כלכלי ותרבותי ניכר. משאביהם הכלכליים, האינטלקטואליים והתרבותיים, ובמקרים מסויימים גם תחושתם, הנובעת ממציאות היסטורית, לפיה קבוצתם מייצגת את הקהילה הפוליטית כולה, מייצרים עבורם ביטחון אונטולוגי במיקומם. בה בעת גורמים אלה מאפשרים לרבים מתוכם להשתייך – לפחות פוטנציאלית – לקהילות פוליטיות אחרות (חלקם גם מחזיקים בדרכון זר שמאפשר להם לממש את הפוטנציאל בקלות), ואף לרשתות גלובאליות של פעילי זכויות-אדם ואקטיביסטים. ממקומם העליון בשולי הקהילה הפוליטית, ולעתים גם מתוך עיוורונם למיקום הזה, הימצאותם של הזרים בישראל (ובוודאי הימצאותם בשכונות-המצוקה) אינה נתפסת כאיום, אלא כמחווה הומניטארית ראויה, אולי אף הכרחית בהתאם לשיח של זכויות-האדם.
בשוליה התחתונים של הקהילה הפוליטית מצויים אלה שהונם הכלכלי דל, והנכס התרבותי העיקרי שלהם שיש לו ערך בציבוריות הישראלית הוא עצם השתייכותם לקהילה בזכות, קרי היותם יהודים. אין פלא אפוא שהם נאחזים בקנאות בהגדרתה של הקהילה וכן מבצרים את גבולותיה. הם מאמצים את השיח הביטחוני מכיוון שממיקומם החברתי נוכחות הזרים אכן נחווית כאיום, גם אם זה איננו – או איננו רק – איום במישור הביטחון האישי והתעסוקתי. זהו איום במישור הזהותי-קולקטיבי, אך לא רק על מרקם החיים המקומי, אלא על צביונה של הקהילה הפוליטית כולה.
השיח הזהותי-קולקטיבי המסתתר מאחורי השיח הביטחוני צץ בגילויי הגזענות והאלימות, שמלכדים את שני השיחים מסביב לגבול. התלכדות הצורך הביטחוני עם סימון הגבול של הקהילה הפוליטית איננה חדשה.
בשנות החמישים שלחה המדינה את הקבוצות העניות של העולים המזרחים מתוך מטרה בטחונית ופוליטית, להגן על גבולותיה ביישובי הספר (וכפי שהם קרויים היום, הפריפריה). היום המדינה מפקירה את תושבי הפריפריה החברתית והם נאבקים על מיקומם בקהילה הפוליטית תוך ניסיון להעמיד את גבולותיה בעצמם. הם עושים זאת עבור עצמם, וגם – כנראה לתפיסתם הם, ובעידודם של גורמים לאומניים – עבור הקהילה הפוליטית בכללותה. את הכלים הרטוריים והאידיאולוגיים למאבק מספקים להם הדמגוגים, גזעניים כבן-ארי או פופוליסטיים כרגב ודנון. גבולות הקהילה הפוליטית משמשים להם במאבק זה קווי-הגנה, והם עצמם מהווים משמר-גבול. להבדיל, מהשוליים העליונים של הקהילה הפוליטית, הגבולות אינם נראים כקווים להתבצר מאחוריהם אלא כמשוכות, שאפשר וראוי לדלג מעליהם, ואולי אף לבטלם כליל בשמה של סולידריות אוניברסלית כלל-הומאנית.
הפרספקטיבה הזו מספקת הסבר נוסף לשאלה שהעלה תום מהגר במסגרת הניסיון להבין מדוע השמאל הישראלי מעדיף לרכז את פעולתו בבילעין ובגינת לוינסקי מאשר בשכונות המוחלשות. הפעילות בסוגיה הפלסטינית או בסוגיית הפליטים נעשית עם מי שאינם חברי הקהילה הפוליטית ואין להם קול וייצוג בה. היא מאפשרת פעולה בשם שוויון אוניברסלי תוך התעלמות מהיעדר השוויון הפוליטי, או לחלופין תוך התייחסות אליו כאל מובן מאליו. משמעותו של היעדר השוויון הפוליטי הוא שקולם של הפעילים הוא היחיד היכול להישמע, לפחות בשיח הפנימי הפוליטי בישראל. כך הם משמשים כדוברים באותו שיח של הפליטים או אף של הפלסטינים. זוהי תלות מובנית הנגזרת ממעמדם הפוליטי השונה של הפעילים ושל אלו שעימם הם פועלים.
האתגר של פעולה פוליטית בתוככי הקהילה הפוליטית שונה מזה הכרוך בפעולה פוליטית חוצת-גבולות. פעולה פוליטית הנעשית במסגרת גבולות-הקהילה מחייבת לפעול בכפוף לכללי השוויון הפוליטי ומתוך מחוייבות לו, כלומר מתוך הכרה בקולם השווה ובעמדתם השווה של כל השותפים לדיון ולמעשים.
לצד זאת, פעולה פוליטית בתוככי הקהילה הפוליטית שנעשית מתוך מודעות למבנה הבלתי שוויוני של הקהילה, דורשת הכרה בהעדר השוויון, ההיסטורי כמו גם הנוכחי, בנגישות הדיפרנציאלית למשאבים, ובמשמעויות וברגישויות שנגזרות מכך. המצב של העדר השוויון מאתגר דווקא מתוך מחוייבות לשוויון הפוליטי, ולא רק כאידיאל אלא הלכה למעשה. במלים אחרות, פעולה פוליטית בתוך הקהילה הפוליטית דורשת הכרה בחברי הקהילה כ`אחים`. זו דרישה שהיא בה בעת צנועה יותר ומחייבת יותר מהפעולה הפוליטית חוצת-הגבולות. היא אינה מחייבת בהכרח תחושת סולידריות, אך היא דורשת מחוייבות לשותפות-גורל
ד נ |
