קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

קללת כהני יהוה
friendsofgeorge
יוסי גורביץ
30.07.12
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=3037





(פוסט מאוחר לתשעה באב)
יהודים אורתודוקסים ברחבי העולם ציינו אתמול (א`) את תשעה באב, היום שבו על פי המסורת חרב המנגל הקדוש הגדול ביותר במזרח התיכון. כמה גדול? מספיק גדול שכותבי התלמוד טענו שאירע נס, ואשה מעולם לא הפילה מריח בשר הקודש. ונשים, כידוע, לא יכלו להתקרב יותר מדי לבית המקדש עצמו. המדינה היהודית – שגרירנו בארה`ב שטען שלישראל אין דת מדינה מתבקש לשים לב – כפתה על אזרחיה שורה של מנהגי אבלות שהיו זרים לרובם. דווח אפילו על סגירתם של מרכולים. רצית אוכל בתיאוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון? תצטרך להתאמץ.

חובשי כיפות שמנסים לשווק את תשעה באב, אולי היום עם יחסי הציבור הגרועים ביותר בלוח השנה היהודי – הוא דורש ממך צום ביולי-אוגוסט והוא מציין אירועים שאין לך סיבה טובה לזכור – נוהגים לטעון שהוא לא מציין את חורבן הבית בפני עצמו, אלא את חורבן העצמאות המדינית ואת הטבח שביצעו הרומאים. כהרגלם, הם מייפים את האמת. הנטבחים על ידי רומא לא מוזכרים בתפילות אלא ברמז, ואשר לחורבן המדיני – נו. עצמאותה של יהודה באה לקיצה כאשר כבש פומפיוס את ירושלים ב-63 לפני הספירה. מאז היא הפכה לממלכת חסות של רומא. משנת ארבע לספירה, היא מנוהלת ישירות על ידי נציבים רומאיים, עם הפסקה קצרה של מלך-חסות, אגריפס הראשון. עם פרוץ המרד, בשנת 66, עצמאות מדינית – לא שהמורדים חשבו במונחים האלה – היתה זכרון רחוק, מעומעם ובמידה רבה שנוא. רוב נתיניו של הורדוס תיעבו אותו, ורוב זמנה של הממלכה החשמונאית הוצא על מלחמות אזרחים, כאשר העם הפרושי דוחה בזעם את המלך הצדוקי. הרמוניה קצרת מועד בין האליטות הגיעה בימיה של שלומציון, אבל בעלה אלכסנדר ינאי – שהוריש לנו את המשפט בן האלמוות `אל תתייראי לא מן הצדוקים ולא מן הפרושים אלא מן הצבועים` – עשה במורדים הפרושים מעשה ולאד טֵפֵּש, וסעד למרגלות הצלבים עליהם היו תלויים. את מה שחשב העם על האוליגרכיה של הכהנים הגדולים בסוף ימי המקדש אפשר להבין מהפזמון התקופתי:

אוי לי מבית בייתוס/אוי לי מאלתן!
אוי לי מבית חנן/אוי לי מלחישתן!
אוי לי מבית קתרוס/ אוי לי מקולמוסן!
אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי/אוי לי מאגרופן,
שהם כהנים גדולים, ובניהם גזברין, וחתניהם אמרכלין,
ועבדיהן חובטין את העם במקלות.
תשעה באב הוא קינה על חורבן הנדל`ן האלוהי, ושאיפה להחזרתו. ידוע הסיפור על ברל כצנלסון, מהחשובים שבאנשי מפא`י (איך כתב דורון רוזנבלום? `בני הדור ההוא ודאי היו כגמדים, שכן המפא`יניקים נחשבו בעיניהם לענקים`) שנזף באנשי תנועת נוער כלשהי שעשו את הדבר הטבעי וארגנו יום פעילות כלשהו בתשעה באב.

כצנלסון טעה. תשעה באב הוא מטען חבלה מתחת לכל נסיון להקים מדינה יהודית נורמלית, כלומר מתחת לכל המפעל הציוני עצמו. ראשיתה של הבעיה בסטיה שקיבלה היהדות – או, ליתר דיוק, הפרוטו-יהדות – עם חורבן הבית הראשון. ניטשה, ב`אנטיכריסט` שלו, כתב יפה שכל דת אחרת, עם כיבושה על ידי עם אחר, היתה נכחדת. האויב היה נושא את פסלי האלים הכבושים חזרה הביתה, והאלים – מתוקף הוכחת הכדורגל ההפוכה, של `אין אלוהים` – ננטשו על ידי הנתינים המובסים. אחרי הכל, הם לא הצליחו לעשות את הג`וב הבסיסי שלהם, שהוא הגנה על מאמיניהם. לאל האחר היה יותר גדול. (דוגמא לזה אפשר לראות עוד בימינו בסיציליה, כאשר המאמינים מפצירים בקדוש ומעלים לו מנחות כדי שיציל אותם מצרה כלשהי – ואם הוא נכשל, הם משליכים אותו לים לכמה זמן, כדי שיהרהר שוב במעשיו הרעים.)

זה לא מה שקרה עם כהני יהוה. קאסטה פעילה וחובבת כתב, שכבר זייפה את כתבי הקודש של עצמה כששתלה את ספר דברים בבית המקדש בימי יאשיהו ושכנעה אותו שהוא תמיד היה שם ואף אחד לא שם אליו לב (ראו מלכים 22:8 והלאה – `ויאמר חלקיהו הכהן הגדול על שפן הסופר: ספר התורה מצאתי בבית יהוה`), היא הבינה שזמנה מתקצר במהירות. העם הירושלמי שגלה קיבל את עקרון הוכחת הכדורגל: הגולים למצרים אומרים לירמיהו (44:15 והלאה) `הדבר אשר דיברת אלינו בשם יהוה, איננו שומעים אליך. כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו: לקטר למלכת השמים והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים – ונשבע לחם, והיינו טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים ולהסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו.`

למעשה, כפי שאפשר לראות מהתגובה הזועמת של הגולים, מצבה של כת יהוה בסביבות שנת 586 לפנה`ס גרוע מזה של כת אליל מן המניין: היא זה עתה השלימה השתלטות עוינת על המדינה והוציאה את הכתות האחרות אל מחוץ לחוק. וטראח, היא לא הספיקה לעשות את זה וכבר הגיע צבא זר ושם קץ לשליטתה הקצרה. לגולים היתה סיבה טובה להאשים את יהוה וכהניו בכך שהם הביאו עליהם את האסון.

זו נקודת משבר שרוב הכתות לא היו שורדות. כאן, ציין ניטשה, הגיעה גאונותם של היהוויסטים: לאחר שהם חשבו על זה קצת, הם טענו שחורבן ירושלים לא היה הוכחה לקוצר ידיו של יהוה. להיפך – הוא העיד על חוזק ידו. האל החריב את העיר של מאמיניו משום שעשו את הרע בעיניו.

זו היתה תפיסה מהפכנית. היא שינתה את כל כובד האחריות: אם פעם העסקה היתה קורבן תמורת חסד אלוהי, עכשיו העסקה היתה אחרת לגמרי. היא דרשה מהמאמין לא רק הוצאה כספית, אלא גם לעשות את הטוב בעיני אלוהיו. כלומר, היא העבירה את משקל ההוכחה מהישות העל טבעית אל המאמין. אם קורה לו משהו רע, זו איננה אשמת החבר הבלתי נראה: זו אשמת המאמין עצמו. מצד אחד, המהפכה הזו – שקשה להגזים בחשיבותה להתפתחות הדת במערב – מעודדת את האדם להסתכל פנימה ולחפש את חטאיו, קיימים או מדומיינים; מצד שני, היא מעניקה לממסד הדתי כוח עצום, כוח שלא היה בידיו קודם לכן.

למה אני שולף עכשיו את הזיוף הגדול ביותר בהיסטוריה – זה של ספר התורה האבוד – ואת המהלך של כמה כהנים נואשים במסופוטמיה? כי משמעותו היא שהיהדות לא יכולה לקבל אחריות על מעשיה.

בית המקדש השני נחרב לא בגלל שנאת חינם, אלא בגלל השנאה שהיהודים הצליחו להעמיד על עצמם. המהלך השגוי ביותר בהתקוממות מול הרומאים היה הטבח של חיילים רומאיים שנכנעו בירושלים וכבר יצאו ממנה, אחרי שמסרו את כל כלי נשקם; אחרי זה, גורלה של ירושלים נחרץ. העניין הוא שבשל המיתולוגיזציה שיצרו כותבי התלמוד לכל התקופה, העובדה הקריטית הזו נדחקה ונעלמה. המרד הגדול לווה בשורה של פוגרומים בערים היווניות של פלסטינה. היחסים בין יהודים ויוונים היו תקינים לחלוטין עד המרד החשמונאי, במאה השניה לפני הספירה. יהודים השתתפו במועצות הערים; יהודי אנטיוכיה דרשו – וקיבלו – הקצאה של שמן סיכה טהור כדי להשתמש בו במרחצאות. ההגיון היה פשוט: כל אזרח קיבל הקצאה של שמן על חשבון הציבור, והם לא יכלו להשתמש בשמן רגיל.
בעקבות ההצלחה של מרד החשמונאים, נקטו המתקוממים בשורה של צעדים שהרחיקו מעליהם לצמיתות את שאר תושבי האזור: הם גיירו בכוח את האדומים (אלפי שנים לפני האינקוויזיציה של ספרד – ודעת כותבי התלמוד היתה כה לא נוחה מהמהלך, שהם תיארו את הורדוס, צאצא האדומים, כעונש על המעשה הזה) ואת היטורים; הם החריבו כל מקדש זר בכל מקום שהם תפסו. והם היו קרובים מאד לדומיננטיות באזור: אלכסנדר ינאי וקודמיו קרעו נתחים מסוריה, שקרסה עקב התמוטטות בית סלבקוס, והגעת הכוחות הרומאיים לאזור – שמעבר להפסקת הכאוס, בלמה את התפשטות בית חשמונאי – התקבלה באנחת רווחה מצד היוונים. מלומד גרמני מהמאה ה-19 כינה את החשמונאים `ברונים שודדים.`

אם בוחנים את ההיסטוריה מצורת המבט הזו, ואם מתעלמים מהעובדה שלא היתה גלות, האמירה התלמודית של `מפני חטאינו גלינו מארצנו` מדויקת למדי. אבל המשמעות שנתנו לה כותבי התלמוד היתה אחרת: הם חזרו לתפיסה של כהני יהוה שהאחריות היתה על המאמינים, לא על האל – שיום אחד ישוב ויכנס את בניו ויבנה את ביתו. ספק אם אפשר היה אחרת לעמוד אחרת בתפיסה הנוראה של אל שמייבב `אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגלתי את בני בין העכו`ם.` החולשה של יהוה נבעה מחולשת מאמיניו; כבול בגזירה דמוית המוירה היוונית, העובדה שלא הלכו בדרכו כבלה את ידיו, ומאז יושב המשיח, מחופש לקבצן, בשערי רומא, ומחכה לשעתו.

ליהדות אין תפיסה מדינית. לא היתה מחשבה מדינית יהודית. המבנה המדיני שמכירה ההלכה – מלך עם מועצה – הוא מבנה הלניסטי שאול. `סנהדרין` היא מילה יוונית. המדינה היהודית נדחתה עד ימות המשיח, והמחשבה ההלכתית קפאה בהתאם – כפי שקפא העיסוק בדיני קורבנות. כשהחלו הציונים להחיות את הגוויה המוקפאת בסוף המאה ה-19, הם העירו איתה גם את החידק המשיחי. עצם הדיבור על הקמת מדינה יהודית גרר מיד גם דיבורים על משיח – ועל הקמת בית המקדש. ההכרעה על הכיוון של התנועה הציונית התקבלה בפולמוס אוגנדה: ברגע שהוחלט שהרעיון של הקמת מדינה יהודית, ולו כ`מקלט לילה`, מחוץ ל`ארץ ישראל` הוא מינות, החלטה שדחקה מן הזרם הציוני המרכזי תנועות שחשבו על הקמת מולדת יהודית במקום אחר.

ומשהתקלפו, לאורך השנים, הרציונליזציות האחרות של הציונות, נשאר המקדש והכמיהה אליו. רוב האוכלוסיה עדיין איננה רוצה בכך, אבל יש קאדר מהפכני שכבר פועל להקמתו.
רוב היהודים הישראלים, אם יישאלו בנושא, יאמרו שמדובר בקיצונים שמגזימים מאד; חלק ניכר מהם אף יאמרו שמדובר במשוגעים מסוכנים, משום שפיצוץ מסגדי הר הבית הוא הזמנת ג`יהאד עולמי. אבל אלה אינן הסתייגויות עקרוניות; אלה הסתייגויות פרקטיות. זו איננה דחיה נחרצת של מסדר כהנים ששב ותופס את מקומו ואת השיבה לפולחן נוסח המאה הראשונה לספירה. אם תהיה הזדמנות להקמת מקדש, רוב היהודים הישראלים – מסורתיים ודתיים – יהססו לפעול נגד הרעיון. אחרי הכל, בשביל זה באנו לפה, לא? גרשום שלום, במכתב לפרנץ רוזנצווייג, זיהה את הסכנה כבר בשנת 1926: `סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית, שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי. אבל זו איננה האמת… אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבה השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו.` המקדש קורא. הדמון הישן שוב רוצה עוד דם. והכוחות שעומדים מולו חלשים – רעיונית, על כל פנים. שיעור הישראלים שמגדירים את עצמם כאתאיסטים הוא אפסי.

הפרדוקס הזה קיים גם אצל אוכל הנבלות הגדול, הרמב`ם. הוא מסביר, במורה נבוכים, שבית המקדש החומרי מאד היה מיועד לקרב את היהודים אל אלוהים – ושבתי כנסת, תפילה ומדרש הן צורה הרבה יותר מעודנת של מגע עם האל, הרבה יותר מוצלחת. מהבחינה הזו, חורבן בית המקדש היה יתרון ולא חסרון; הוא הסיר מחסומים להתקרבות רבה יותר אל האל. אבל הרמב`ם כותב ללא פקפוק שעם הגעת המשיח, יוחזר גם בית המקדש ויחזרו הקורבנות. וההתקרבות לאל, מה יהיה עליה? מול המאורע המיסטי של בניית בית המקדש מחדש, הרציונליסט שברמב`ם נסוג לצללים.

הרעיון להקים בית מקדש במאה ה-21 הוא רעיון עוועים. ועדיין, כל מהלכה של ההיסטוריה היהודית מכוון לפעולה כזו. שוב נקים מזבח; שוב נתיז דמים – דם בהמה ודם אדם; ושוב, כשיבוא החורבן, כהני יהוה יאמרו לנו שזה באשמתנו ושהיינו צריכים להשתדל יותר, להתכוון יותר, להחמיר יותר.

אין ספק שיהיה משבר אמוני קשה עם בוא הגלות השלישית; אבל כהני יהוה כבר צלחו שניים כאלה, וסירבו בעקשנות לסיים את תפקידם ההיסטורי. אין סיבה להניח שהם יפסיקו דווקא עכשיו.

ועוד דבר אחד: בראיון רדיו בגל`צ אתמול (א`), אמר שר האוצר שטייניץ ש`אני מצפה שכמו שהיא עושה בענייני בטחון, התקשורת תגלה אחריות בסיקור הכלכלה.` ההדגשה שלי. ספק אם יש כתב אישום מרשיע יותר נגד הכתבים הצבאיים והבטחוניים.




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

Hjejejejej
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו