קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

על השתיקה
haaretz
דויד גרוסמן
03.08.2012
http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1792169



הנה תרחיש אפשרי: ישראל תתקוף את איראן גם בניגוד גמור לעמדתו של הנשיא ברק אובמה, שכמעט מתחנן להשאיר את המלאכה לארצות הברית. מדוע? מפני שלבנימין נתניהו יש חשיבה היסטורית ותפישה היסטורית, ועל פיהן - אם לתמצת זאת בקווים כלליים - ישראל היא `עם הנצח`, וארצות הברית, עם כל הכבוד, היא מעין אשור או בבל, יוון או רומי של ימינו. משמע: אנחנו נצחיים, אנחנו עם עולם, והם, על אף עוצמתם, זמניים, בני חלוף. להם - שיקולים פוליטיים, כלכליים, צרים ומיידיים: הם מוטרדים מההשפעה שתהיה לתקיפה על מחירי הנפט ועל תוצאות הבחירות, ואנו מתרחשים, תמיד, בספרה של `נצח ישראל`, ונושאים בחובנו זיכרון היסטורי שיש בו הבהובים של נסים ושל תשועות שמעבר להיגיון ולמגבלות המציאות. הנשיא שלהם הוא `יפה נפש`, המאמין שאויביו חושבים באופן רציונלי כמוהו, ואילו אנו כבר 4,000 שנה נמצאים במגע חריף עם הכוחות הסטיכיים והאפלים ביותר של ההיסטוריה ושל יצר-לב-האדם, ויודעים היטב איך יש לפעול כדי לשרוד באזורי הדמדומים האלה.

יש כאלה שהצגת הדברים הזאת תגרום להם חרדה, אבל ייתכן שראש הממשלה יראה בה תיאור הולם ואף סוג של מחמאה. ראש הממשלה נהנה, כידוע, מתמיכתה של קואליציה רחבה, ואין מולו אופוזיציה חזקה. במובנים מסוימים, הוא מתפקד היום כשליט יחיד - `ביבי קינג`, כינה זאת המגזין `טיים` - ומשמעות הדברים היא שבעת קבלת ההחלטה הגורלית, עתידו וגזר דינו של הציבור הישראלי יהיו נתונים, יותר מכל, לשיפוטה של השקפת עולמו הקיצונית, הנוקשה והמקובעת של נתניהו.

במלים אחרות, גם אזרחי ישראל הרבים, מכל רחבי המפה הפוליטית, שאינם רוצים שישראל תתקוף את איראן, וגם חלק מראשי זרועות הביטחון שמתנגדים לפעולה, כלואים כיום, באופן שאין גורלי ממנו, בתוך השקפת עולמו ההרמטית של ראש הממשלה.
לנתניהו יש שותפים נאמנים בממשלה, שותפים להשקפה ולהחלטה. היתרון שלהם על פני האזרח שמפקיד בידיהם את ההחלטה על גורלו הוא בכך שהם, לכאורה, `יודעים`, ולפניהם מונחים `כל העובדות והשיקולים`. נכון שכך מתנהל שלטון דמוקרטי, אבל אזרחי ישראל כבר למדו על בשרם, שמנהיגיהם אינם חסינים מפני טעויות קשות, ושהם מועדים, ככל האדם, ואולי טיפה יותר, להכשלה-עצמית ולהיסחפות באופוריה כוחנית.

ועל כן, כיוון שמדובר בעניין כל כך קיומי, אנו זכאים וחייבים לשאול שוב ושוב, או לפחות לתבוע מהמחליטים לשאול את עצמם, ולהשיב ביושר: האם היודעים אכן יודעים? האם הם מסוגלים - האם מישהו בכלל מסוגל - לדעת ולכלכל את `כל העובדות והשיקולים`, שמעשה כזה כרוך בהם? האם הם משוכנעים מעל לכל ספק שהם אינם מפריזים בהערכת יכולתו של צה`ל לפתור באופן מוחלט את בעיית הגרעין האיראני, והאם אין הם ממעיטים בהערכת כוחם של האיראנים? האם הם בטוחים לחלוטין שאם ישראל תפציץ, לא תהיה לאיראנים פצצה, ושאם תהיה להם פצצה הם אכן ישתמשו בה נגד ישראל?

במלים אחרות, האם `ידיעתם` מבוססת אך ורק על עובדות, או שהיא מוטה ומותססת על ידי חרדות, ומשאלות לב והדים של טראומות העבר, שאין כראש הממשלה מומחה להעצמתם? וחשוב מכל: האם הם מבינים, שההחלטה לתקוף מעצמה כאיראן - ועוד לעשות זאת בניגוד לעמדת ארצות הברית - עלולה להתברר כשגיאה הגדולה ביותר שעשתה ממשלה ישראלית אי פעם?
אלה שמצדדים בתקיפה נעים לאורך ציר אחד ויחיד שקצותיו הם `פצצה או הפצצה`, ומעליו תלוי השלט: `לנצח תאכל חרב`. כל כך שבויים מנהיגי ישראל בחשיבה האוטומטית הזאת, עד שכבר נדמה שגזירה משמים או חוק טבע הם שדנים את ישראל, כמעט תמיד, בכל דילמה, בכל צומת של קבלת החלטה ביטחונית, לנוע אך ורק בין `פצצה` ל`הפצצה`. בין לתקוף או להיות מותקף.

ודאי שאיראן החמושה בנשק גרעיני מהווה סכנה מוחשית, ואין מדובר בפרנויה של ממשלת ישראל; אך גם במצב הנוכחי קיימים צירי תנועה אחרים, אפשרויות פעולה - או אי פעולה - אחרות, וכמובן קיימת ההבטחה האמריקאית החד-משמעית שאיראן לא תהיה גרעינית. אבל נדמה שישראל כבר נמצאת בעיצומו של מהלך שבו פועלים עליה כוחות מוכרים וחזקים ממנה, כמעט קמאיים, שניזונים מאותה תפישה היסטורית שהזכרתי, זו המגשימה בדרך כלל את חרדותיה, וכמו מתמגנטת אל מצבים של איום קיומי.

ועל כן, ביתר תוקף נשאלת השאלה מדוע שרים ובעלי תפקידים בכירים בזרועות הביטחון - בהווה, לא רק כאלה שסיימו את תפקידם - אינם קמים ואומרים את דברם? אלה המתנגדים בשיחות סגורות למהלך של תקיפה; הסבורים שתקיפה ישראלית רק תדחה לזמן מועט את התגרענות איראן, והחוששים מהתוצאות מרחיקות הלכת שיהיו לתקיפה כזאת על מצבה של ישראל, ואפילו על עצם קיומה. מדוע אין הם קמים כעת, כשעדיין אפשר, ואומרים - אנחנו לא נשתף פעולה עם ההזיה המגלומנית הזאת, ועם השקפת העולם המשיחית-אסונית הזאת? האם הנאמנות ל`מערכת` חשובה יותר מהנאמנות לדברים שלמענם הם הקדישו את חייהם - ביטחון ישראל ועתיד ישראל? אקט מהדהד כזה יהיה המעשה המשמעותי ביותר שהם יוכלו לעשות כיום למען ישראל, לביטחונה ולעתידה.

וגם אנחנו, הציבור הישראלי, הדוממים לפתע לנוכח מה שהולך ומתקדר מעלינו, אנו הקופאים בהשלמה-מראש ובעיניים-עצומות-לרווחה מול מה שנראה מאיים יותר מיום ליום, וזועק בנמהרותו: איך נעמוד אחר כך מול עצמנו ומול ילדינו, כשנישאל מדוע שתקנו? מדוע לא יצאנו בהמונינו לרחובות להפגין נגד האפשרות של עוד מלחמה יזומה? מדוע לא הקמנו אפילו אוהל מחאה אחד, סמלי, מול בית ראש הממשלה, להתריע מפני האפשרות של האסון המתגלגל לעברנו? הלוא אנחנו - כמאמר ח.נ. ביאליק בהקשר אחר - בחלבנו ובדמנו את הבערה נשלם.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד