כיצד ראוי לנהוג לנוכח איום הגרעין האיראני ומה הקשר לפירוז אזורי מנשק להשמדה המונית וסרבנות השלום הישראלית. יובל אילון על סבירות ורציונליות
יש מקרים בהם לא סביר כלל לעשות את מה שנראה רציונאלי, במובן הצר של התאמת אמצעים למטרות נתונות. בפרט, התעלמות מערכים שונים או נאמנות יתר לערכים אחרים עלולה לגרור אדם לחוסר סבירות קיצוני. למשל, אדם סביר אפילו לא תשקול לחטוף עובר אורח ברחוב כדי לקצור את איבריו למען האנשים היקרים לה. במקרים אחרים, ההתמסרות למטרה באופן לא-ביקורתי יכולה לגרום לעיוורון: חישבו על החייל הנאמן והרציונאלי שממשיך להסתתר בג`ונגל ולארוב לאויב שנים לאחר שהמלחמה נגמרה. האדם הסביר הוא בין השאר מי שערכיו קובעים את מרחב האפשרויות שלו, ואשר יכול ומוכן לבחון מחדש את דרכי הפעולה הניצבות בפניו.
לעומת זאת, ישנם מצבים בהם הדבר הסביר והנכון לעשות אינו אלא הדבר הרציונלי. חשוב שאם נמצא עצמנו במצב כזה אכן נזהה אותו ככזה, וניטיב לעשות אם נתפשט מערכינו השונים ונתמקד בבחינת התאמתם של אמצעים למטרה. על פניו, נראה שהשאלה כיצד ראוי לנהוג לנוכח איום הגרעין האיראני היא מקרה מובהק שכזה: המטרה הביטחונית – הגנה על אינטרס קיומי לנוכח איום משמעותי תוך מניעת או לפחות צמצום הסיכון לחיי אדם – נתונה ומקובלת על הכל, והעמדות האידיאולוגיות השונות שרווחות בציבור בנושאים שונים אינן רלוונטיות להערכת דרכי הפעולה העומדות בפנינו. מה שעלינו לעשות הוא להשוות את התוחלות של דרכי הפעולה הניצבות בפנינו באמצעות פרמטרים כגון הרוגים לאורך זמן (ובאיזה הסתברויות) או ההשלכות הכלכלית של דרכי פעולה שונות, ולבחור באפשרות היעילה ביותר.
אמנם זו משימה מורכבת ומסובכת – צריך להתחשב בגורמים רבים שחלקם לא ידוע, וקיימת אי-וודאות רבה באשר לחלק מהתוצאות, אבל בעקרון המשימה אינה שונה מבחירה בין שני נתיבים שונים ליעד. השאלה בה אדון בקצרה היא האם באמת ניתן לסלק את האדם הסביר ואת ערכיו מהדיון בשאלה האיראנית לטובת האדם הרציונאלי, או שמא ההצעה לעשות כן היא תולדה של הכרעה ערכית מפוקפקת – בין אם מודעת ובין אם לא מודעת.
1. רציונאליות וערכים
את ההצעה לסלק את האדם הסביר או הערכי כדי שלא יפריע מנסח פרופ` אייל וינטר במאמר תגובה למאמרו של דוד גרוסמן, המתנגד לתקיפה באיראן. וינטר מניח במפורש ששאלת התקיפה באיראן היא שאלה שצריך ואפשר לנתק מהסוגיות המסורתיות המעסיקות את הציבור הישראלי. כך הוא מסכם את מאמרו:
(…) גם אני כגרוסמן סבור שממשלת ישראל אינה עושה די לקידום הסדר עם הפלסטינים. אך בסוגיה אדירה כסוגיית איראן אסור לנו להניח לעמדותינו המסורתיות להכתיב את דעתנו. אנו חייבים לעשות שימוש באינטלקט הלאומי באופן שהוא נטול אידיאולוגיה, ממש כשם שאנו מנסים לפתור בעיות קשות בחיינו האישיים. אני אישן הרבה יותר טוב אם אשמע את אביגדור ליברמן טוען נגד תקיפה בעוד שזהבה גלאון טוענת בעד.
וינטר מבקש מאיתנו להשתמש `באינטלקט הלאומי באופן שהוא נטול אידיאולוגיה`. כלומר, לבחון את דרכי הפעולה הניצבות בפנינו באופן רציונאלי. בפרט, הוא מתריע בפנינו שלא לערב ערכים. אולם מדוע צריך לסלק את האדם הסביר – הערכי – מהדיון? גם אם נקבל שערכים אינם רלוונטיים להכרעה בשאלה שלפנינו, מהו הנזק שהם עלולים לגרום? לפי וינטר, המכשלה האורבת לנו היא גלישה לעמדות `בעד` ו`נגד` תקיפה שנגרמות על-ידי המחויבויות הערכיות שלנו, הנאמנויות הפוליטיות השגורות שלנו והרגלי המחשבה שלנו: מתוך הרגל הימין יתמוך בתקיפה והשמאל יתנגד לה (בעצם רק השמאל הרדיקלי יתנגד, השמאל הממסדי מן הסתם יתמוך בתקיפה בהתחלה, אבל ישקול את עמדתו מחדש אחרי שבועיים).
על פניו דומה שוינטר צודק. בעקרון, ומבלי להיכנס להערכת מאמרו של גרוסמן, אכן נראה השאלה האיראנית היא מקרה קלאסי של הכרעה רציונאלית – המטרה נתונה, ומה שצריך לעשות הוא להשוות בין אמצעים שונים להשגתה. ערכים אחרים – ערכים שאינם נגזרים ישירות מערך הביטחון או השרידות – אינם רלוונטיים לדיון, אין להם מקום בדיון, ובעיקר אין זה סביר לערב אותם בדיון.
2. מרחב האפשרויות
וינטר מתריע שהטיות אידיאולוגיות מאיימות להסיח את דעתנו מהברירה הכפויה עלינו. אבל האמנם זוהי הסכנה החמורה ביותר שהטיה אידיאולוגית יכולה לגרום בהקשר האיראני? הנחת היסוד בדיון שלו היא שבפני ישראל שתי אפשרויות ואין בלתן: תקיפת מתקני הגרעין של איראן – על סיכויי אי-ההצלחה של מתקפה כזו לאורך זמן וסכנת המלחמה, או לחלופין – ישיבה באפס מעשה שעלולה להביא לתסריט הבלהות של מאזן אימה גרעיני מול איראן. וינטר מתריע מפני הטיה פסיכולוגית: בעוד שסכנות הפעולה גלויות, הסכנות של חוסר-מעש עשויות לחמוק מאיתנו. האם זהו תיאור נכון של הסיטואציה בה אנו נמצאים, או שמא עצם הצגת הבעיה במונחים הללו מבטאת הכרעה ערכית, נורמטיבית ולא מודעת?
לפני שנפנה לשאלה זו, חשוב שלראות שייתכן כי וינטר מתעלם מהטיה חמורה יותר בכיוון ההפוך – ההטיה הכרוכה בחרדה מפני `שואה גרעינית`, קרי מפני נזק אינסופי. האיום בנזק אינסופי מחסל למעשה את האפשרות לקיים דיון רציונלי בכלל, זאת משום שהוא מבטיח שהתוחלת של כל דרך פעולה שהסתברותה למנוע את הנזק גבוהה מאפס אינסופית גם היא. אבל אז, `כל דרכי הפעולה שוות`, וכלל אין זה משנה כיצד נפעל. הדרך הפסיכולוגית להתמודד עם הקושי (למעשה, לחמוק ממנו) היא להניח מראש שיש רק דרך פעולה אחת שניתן לבחור בה. ואכן, לפחות חלק מההתבטאויות בזכות תקיפה, בעיקר לנוכח ההתנגדות שאולי תקיפה לא תצליח, מסתכמות ב`אז מה אתה מציע?` או `כבר ראינו במינכן מה קורה אם מוותרים על תקיפה` או כפי שאמר נתניהו: `כל האיומים על העורף מתגמדים מול איום אחר – אסור שלאיראן יהיה נשק גרעיני` .
תגובות אלו מבטאות ויתור על הדיון הרציונאלי באמצעות ההנחות שגרעין איראני משמעו שואה, הדרך היחידה למנוע שואה היא תקיפה, והמסקנה היא שלכן אין מנוס אלא לתקוף. ודוק: תחת ההנחות הללו כלל לא משנה מה סיכויי ההצלחה של תקיפה והסיכונים שבה – זה מה יש. ככל שניתן להעריך את שכיחותן של הטיות לא-רציונאליות ואת נזקן, דומני שההטיה שנגרמת באמצעות האיום בשואה נפוץ ומסוכן מההטיה לטובת חוסר מעש.
נשוב לשאלה – האם הצגת הבעיה כהכרעה רציונאלית בין תקיפה לאפס מעשה מוטה אידיאולוגית? וינטר קובע שהאלטרנטיבה לתקיפה היא חוסר מעש. אבל הרי ישנה אפשרות נוספת, שעל-פניו סיכוייה לנטרל לאורך זמן את הגרעין האיראני גבוהים משל תקיפה, ושאינה כרוכה בסכנות הנלוות לתקיפה ולמלחמה: חתירה לפירוז אזורי אפקטיבי של האזור מנשק להשמדה המונית (וועידת הלסינקי הקרבה לפירוז המזה`ת מנשק גרעיני היא כמובן הזדמנות מתאימה להשיק מהלך כזה).
חשוב להדגיש: ראשית, לא מדובר בפתרון שברור מאליו שהוא נטול מחיר. רבים יירתעו מוויתור על הגרעין הישראלי והסתמכות על הרתעה קונוונציונלית ואולי על מטרייה גרעינית אמריקנית בלבד. שנית, גם לא מדובר בפתרון קסם שדי ברצון להגיע אליו כדי להגשימו – אין כל ערובה שניתן להגיע להסדרים מספקים ושיוזמה כזו אכן תצלח. אולם לפני שפוטרים את הרעיון במשיכת כתפיים מזלזלת, כדאי לזכור שגם לתקיפה יש מחיר – סכנת המלחמה. כמו כן, כלל וכלל לא ברור שתקיפה או סדרת תקיפות תצלחנה או שאיראן לא תשקם ביתר-שאת את יכולתה הגרעינית תוך שנים ספורות. וכמובן, גם לחוסר מעש יש מחיר – גרעין איראני (שיתווסף לפקיסטאני, ומי יודע מי הבא בתור?). דומני שגלוי לעין שלמרות הקשיים, סביר להניח שדווקא יוזמת פירוז – האפשרות שממנה מתעלמים – עדיפה הן על תקיפה והן על ישיבה באפס מעשה.
3. אי-סבירות קיצונית
אז מדוע ה`אינטלקט הלאומי` שוינטר מזכיר מתעלם לחלוטין מאפשרות קורצת זו? כיצד יתכן שבנושא כה חשוב האפשרות הזו כמעט שלא מוזכרת? ודוק: האפשרות אינה נדונה, נשקלת, ונדחית. במקום זאת, היא מודרת מהדיון כליל.
זוהי הנקודה בה האידיאולוגיה נכנסת לתמונה ומעצבת את מרחב האפשרויות. מאז אמצע שנות ה-90 הלך והתקבע בישראל קונצנזוס שניתן לכנותו `וילה בג`ונגל`, שמשלב שלושה מרכיבים: אין פרטנר פלסטיני, לא ליוזמת השלום של הליגה הערבית, ושמירה על בלעדיות גרעינית. בניגוד לתקיפה או לישיבה באפס מעשה, יוזמה ממשית לפירוז האזור כולו מנשק להשמדה המונית כרוכה כמובן במהלך מדיני ובהתקדמות לקראת סיום הכיבוש. האחד אינו צריך להקדים השני, אולם ברור שאין יוזמה ממשית לפירוז בלי התקדמות מקבילה בנתיב המדיני.
אולם היות שישראל חותרת להנציח את הכיבוש ולא לסיימו, גם היוזמה הערבית וגם פירוז האזור מנשק להשמדה המונית הם בבחינת לא יעלה על הדעת. כך, עוד לפני שהאדם הרציונאלי מתחיל לבחון את דרכי הפעולה השונות, האידיאולוגיה – ה`ערכים` (במקרה הזה ה`אנטי-ערכים`) – מסירים את האפשרות הסבירה ביותר מעל הפרק. למעשה, הרצון לדון בברירה בין תקיפה לבין חוסר מעש באופן שהוא `נטול אידיאולוגיה` מבוסס על הכרעה אידיאולגית: להתעלם מדרך הפעולה המבטיחה ביותר משום שהיא שנויה במחלוקת אידיאולוגית.
הזנחת דרך הפעולה המבטיחה ביותר לא נולדה עם הממשלה הנוכחית. לאמיתו של דבר, מדובר בהפקרות ביטחונית מדהימה ממש, ואך הולם שאדריכלי ה`וילה בג`ונגל` הם גם מי שמבקשים להוביל אותנו למלחמה כעת – נתניהו וברק שהתנגדו להסכמי אוסלו, ביטלו אותם כראשי ממשלה בשנים 96-2000, ועסקו ועוסקים בהרחבת התנחלויות במקום בניסיון נחרץ לעבור דרך `חלון ההזדמנויות` המפורסם של רבין – אותו פרק זמן שבין התפרקות ברה`מ לאיראן גרעינית. ברק, כאותו רוצח הוריו מהבדיחה המבקש את רחמי בית המשפט משום שהוא יתום, עוד הסביר השבוע שאיראן גרעינית היא סכנה גדולה לישראל שתפגע בגורמים המתונים באזור ותגביל מאד את חופש הפעולה של ישראל.
4. שובה של האדם הסביר?
המשמעות של עצתו של וינטר לעסוק בסוגיית איראן באופן שהוא נטול `אידיאולוגיה`, או מתוך מודעות להטיות להן גורם הקונצנזוס הישראלי הנוכחי, היא לכאורה המלצה להתעלם מכל שאלה ערכית אחרת ולהתייחס רק למטרה הביטחונית. לשיטתו שלו, וינטר מחויב לשקול, ואולי אף מחויב לתמוך, בפירוז. אם רק הביטחון לנגד עינינו, עלינו לחתור לפירוז האזור מנשק להשמדה המונית בטרם איראן גרעינית, ועל-כן גם לחתור לסיום הכיבוש ולשלום. אם רק הביטחון לנגד עינינו, אזי עלינו לנהוג כך לא משום שהכיבוש רע, אלא כדי להסיר את איום הגרעין האיראני. סיום הכיבוש הוא רק בונוס.
מתברר אם כן, שקיומה של מטרה משותפת ולכאורה מוסכמת לא מבטל את הרלוונטיות של המחלוקת האידיאולוגית. אפשר, כמו שוינטר עשה במאמרו, להתעלם מכל דרך פעולה ששנויה במחלוקת אידיאולוגית, ובכך לוותר על דרך הפעולה המבטיחה ביותר – כלומר להמשיך להתעלם מאפשרות הפירוז כדי לא לסכן את הכיבוש. זוהי הכרעה אידיאולוגית, אף אם לא מודעת.
לחלופין, אם נתעקש להפוך כל אבן למען בטחון ישראל, אזי עלינו לפחות לשקול לסיים את הכיבוש ולחתור לשלום עם העולם הערבי. גם זו הכרעה ערכית משמעותית – שהציבור הישראלי בחלקו אינו מודע לרלוונטיות שלה בהקשר זה, ובחלקו אינו מוכן לה.
נסכם: נראה שהדבר הסביר, הערכי, והרציונאלי לעשות הוא ליזום פירוז אזורי אפקטיבי מנשק להשמדה המונית. הסיבה שאיננו עושים כן – הסיבה שאפילו איננו שוקלים זאת, והסיבה לכך שעלינו לבחור בין מלחמת ברירה לבין מאזן אימה, היא – כמה נדוש – הכיבוש וסרבנות השלום הישראלית.
ד נ |
