קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

אין שום שמאל בשמאל ציוני
haokets
מוחמד ג`באלי
20.12.11
http://www.haokets.org/2011/12/20/%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%A9%D7%95%D7%9D-%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%A9%D7%9E%D7%90%D7%9C-%D7%94%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%99/



ישראל היא לא אי בלב ים, `הילידים` לא נעלמו מהמרחב, והתהליך הקולוניאלי הוא לא נחלת העבר. מוחמד ג`באלי על הבעייתיות בשיח הליברלי-דמוקרטי לגבי זכויות מיעוטים
הבקשה מהפלסטינים לקבל את המדינה היהודית בשנות ה-40 של המאה הקודמת היתה לא הוגנת, פוגעת ואפשר לומר אפילו לא-אנושית. המשמעות מאחוריה היתה לדרוש מכמעט 40 אחוזים מהאוכלוסייה של המדינה היהודית להשלים לנצח עם היותם מקופחים; להסכין לחיות עם פחות זכויות פוליטיות מאלה שניתנות לאוכלוסייה השלטת, דבר שבעידן המודרני משמעו חיים פחות `אנושיים` עם פחות `זכויות אדם`. יותר מכך, בקשה כזאת משמעותה שעל הפלסטינים בשאר חלקי הארץ (שזכו באופן שטחי בזכות למדינה עצמאית משלהם בתוכנית החלוקה) לזנוח כל אפשרות להשפעה פוליטית, תרבותית או כלכלית על המרחב אליו הם ראו עצמם מחוברים ושבו התקיימו עריהם החשובות, שהעולם דרש מהם לוותר עליו למען מדינה יהודית.

למרבה הצער, זהו עדיין השיח השולט במה שנקרא `תהליך השלום`, גם בתודעה הישראלית וגם בזו הבינלאומית. הפלסטינים עדיין מתבקשים להכיר ב`מדינה היהודית`. בשיח הפוליטי הנוכחי, יש זהות מוחלטת בין העם היהודי לבין המדינה היהודית, ואיש אינו יכול לקרוא לשינוי המשטר או להפסקת גלגלי הייהוד מבלי להיות מואשם ברצון למוטט את `העם היהודי`. פלסטינים ופלסטיניות חיים בכל רחבי השטח הנתון לשליטה ישראלית, תחת רמות שונות של נישול מזכויות פוליטיות. כמובן, שרמת הנישול היא הגבוהה ביותר בגדה ובעזה. נתונים סטטיסטיים שפורסמו באחרונה ב`הארץ`, לפיהם שיעור ההרשעות בבתי משפט צבאיים עומד על 99% אחוז – הם רק דוגמה אחת מני רבות.

הגורם העיקרי הנעלם מעיניהם של מי שמתעקשים שישראל היא מדינה דמוקרטית, הוא שיצירתם של המדינה הישראלית ושל העם הישראלי הוביל לתהליך של ייהוד המרחב – שלפני כן לא היה ריק או יהודי. מדובר בפרויקט טריטוריאלי ממשי לניקוי השטח מכל מה שלא מתאים לנרטיב, ומחיקת כל מה שנותר בקצוות מהעין ומהזיכרון. וזה בדיוק מה שהופך את הקמתה של ישראל ואת הדימוי העצמי שלה לאקט אלים כל כך: התמקדות בהומוגניות של המדינה-לאום היהודיים, והטענה שזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית דמוקרטית היא זכותו של הלאום היהודי למשול על עצמו.

אבל המרחב מעולם לא היה ריק. על מנת לתבוע דמוקרטיה וליברליזם, ישראל מנסה למתוח קווים מקבילים בינה לבין ארה`ב הלבנה והליברלית. אבל ההשוואה נכשלת: הניסיון הכפוי לבנות אומה בסגנון אמריקאי הוא אחד הבעיות המודחקות ביותר בקיום הישראלי. כי `הילידים` לא נעלמו מהמרחב, ישראל היא לא אי בלב ים, והתהליך הקולוניאלי הוא לא נחלת העבר. לכן השיח הליברלי דמוקרטי של זכויות מיעוטים נראה מאולץ עד גיחוך לפעמים.

ישראל היא קהילה אחת גדולה ומגודרת. שער כניסה גדול ומובחן עומד בפתחם של ישובים יהודיים, הפזורים בינות לערים ולכפרים ערביים. השיח הליברלי בישראל מצדיק זאת בשם ה`ביטחון`. בשיח הזה, נראה כאילו היישובים הללו היו פה תמיד, והאיום האלים כנגדן פשוט הופיע מתוך שנאה עמוקה בלבם של הפלסטינים.

תהליך ההתנחלות וצבירת הבלעדיות על כוח הפוליטי עומד במרכז ההתפתחות של ישראל ושלטונה. הוא מונע מהפלסטינים להתערב בשיבת היהודים לארץ המובטחת – אפילו אם מצדם, משמעות הדבר היא הידחקות מזרחה במשך מאה שלמה. כל ניסיון להתנגד לצונאמי הזה או אפילו רק לצעוק `היי, זה גם השטח שלנו, אנחנו צריכים להיות חלק מלוקחי ההחלטות` – מוביל לתגובה אלימה. אתם יכולים לקרוא לתגובות הללו תג מחיר. בדרך כלל, הן מוצאות לפועל בידי מנגונים מדינתיים, לא בידי אנשים פרטיים.

חלק גדול מהשנאה, שהגיעה לשיאה ברצח רבין, הוא פרי העובדה שהסכמי אוסלו עברו בכנסת בתמיכת חברי כנסת ערבים. אחרי למעלה מעשור של סכסוך בין ימין לשמאל, הפכו הערבים לרגע קט לאזרחים. ואז רבין נרצח. בלי קשר לוויכוח האם הסכמי אוסלו היו נקודת התחלה משביעת רצון בעבור המו`מ מנקודת ראות פלסטינית – בייחוד לאור העובדה שהם נעדרו אמירה ברורה לגבי הבנייה בהתנחלויות – עלינו לבחון את התגובה של השמאל הישראלי לרצח; הדבר העיקרי שהטריד את השמאל היה שמנהיג יהודי נרצח בידי יהודי, ומהקרע שהדבר פוער בתוך הציבור הישראלי-יהודי.

זה מה שהפך את הדרישה לרוב יהודי בכל החלטה פוליטית מכרעת ללגיטימית, והרס את האפשרות ליצירת מה שכה הכרחי לכל דמוקרטיה: ציבור המאמין בשינוי דרך החלטת הרוב, כזה המבוסס על רעיונות ולא על שיוך אתני לרוב פריווילגי שהושג בכוח.

כך יצא לדרך תהליך מסוכן: הדמוקרטיזציה והפיוס שהציעה ההנהגה הפלסטינית-ישראלית הפכו למטרה לדה-הומניזציה. הפסאודו דמוקרטים ציונים האמינו שביהמ`ש העליון הוא זה שישמר את העליונות והשוויון של המשטר הישראלי, בעוד הם לוקחים חלק בציור הדמוקרטים הפלסטינים כלאומניים ותורמים לכך שהטענה לפיה הפריווילגיה היהודית אינה מוצדקת מיוחסת לפלסטינים קיצוניים. התהליך הזה עזר במיתוג מחדש של הדמוקרטיה הישראלית ככזאת שחייבת לשלוט בשני צדדים קיצוניים: מחד פלסטינים לאומניים, מאידך קיצוניים ישראלים.

ישראל שימרה ופיתחה מערכת חוקים ברוטלית המתייחסת לאדמה, למרחב הציבורי, לאנשים ולרכוש
בעודו נצמד חזק למיתוס על אותה דמוקרטיה יהודית, השמאל הישראלי החזיר לתמונה את הרעיון של `הזזת אוכלוסיות` כפתרון לגיטימי פוליטי. כי אם הנכבה זוכה להכשר כאירוע בלתי נמנע והכרחי בעבור הקיום היהודי, המוצג כאירוע בודד בעבר הרחוק במקרה הטוב שהוא לא מוכחש כליל, ללא כל הכרה בעוול ומהלך לתיקונו, ובאופן שמסווה את העובדה שישראל שימרה את המודל הקולוניאלי של המנדט הבריטי – על כל השליטה על `אחרים` המשתמעת מכך – והמשך יצירת מערכת חוקים אף ברוטלית יותר המתייחסת לאדמה, למרחב הציבורי, לאנשים ולרכוש, כזאת שאין כינוי מתאים יותר מאשר `גניבה` כדי לתארה. פשוט שוד מזוין של אדמות, של רכוש ציבורי, של מרחב ציבורי ושל הון. זה מצדיק את המשך תהליך הגירוש אם הוא חיוני ל`דמוקרטיה יהודית`.

המערכת כולה התפתחה בשלושה שלבים: ראשית, בעזרת המורשת הבריטית הביורוקרטית, אחרי כן בעזרת החוק הצבאי. השלב השלישי החל ב-67` וממשיך עד עצם היום הזה: שכלול אמצעי השליטה על אוכלוסיות בגדה ובעזה. המערכת קיבלה אופי מד`בי, המתוחזק בידי גדרות חשמליות ורכבים מעופפים – ממש כמו משחק מחשב.

ובל נשכח שישראל היא מדינה שבה השב`כ מכריז בגלוי כי הוא רואה בכל מי שפועל נגד טיבה היהודי של המדינה איום – אפילו אם הוא עושה זאת בכלים לגיטימיים ודמוקרטיים. כך, אם עניין בסיסי של שוויון זכויות על שטח וזכויות פוליטיות הוא סיכון בטחוני, הזזת אוכלוסייה הופכת להיות נושא לגיטימי לא רק מעל שולחן המו`מ, אלא גם בצבא עצמו. לפני שנתיים, למשל, כוחות הביטחון תירגלו תרחיש של פינוי כפרים ויצירת מחנות מעצר ענקיים.

על כן, נקיטת עמדה `שמאלנית` כנה בכל דיון על הסכסוך, תחילה בהודאה בשתי עוולות איומות: האחת, העובדה שליהודים יש בלעדיות על הכוח הפוליטי במרחב, והשנייה – שקיימת מערכת המייהדת את המרחב באמצעות משאבים מדיניים כחלק מתהליך קולוניאלי ברוטלי. כל זה יכול לקרות לו רק יופנמו כמה דקויות סמנטיקות: למשל, ההבדל בין הטענה כי ישראל היא ה-בית הלאומי של היהודים לבין הטענה שישראל היא בית לאומי של יהודים; במקום לשאוף לישראל המדינה היהודית, יש לשאוף למשטר דמוקרטי לכל אזרחיה, המשמר את הזכות לחיים יהודיים וקיום תרבות ישראלית; במקום לדבר על תהליך שלום בין שני צדדים סימטריים, לדבר על האופן בו יש ליצור חיי חברה דמוקרטיים, תוך הכרה בעוול ההתחלתי וראיית תהליך השלום כשלב ראשון לעבר פיוסו.

זו הסיבה שבגינה אין שום דבר שמאלני בצירוף שמאל ציוני. ישנו קשר ברור בין הצבעה לציפי לבני או לשלי יחימוביץ`, לבין תמיכה בפעולות תג מחיר. אפשר לתמצת את ההבדל בעמדתך לגבי אירועי אלטלנה: זהו דיון פנימי בין כוחות קולוניאליים; האם קולוניאליזם צריך להשתמש ביותר או פחות כוח, האם צריך להתחשב בחוק הבינלאומי או לא, ומי אמור לבצע את הייהוד המדינה או מליציות חמושות. בכל הבליל הזה, אין דבר שיכול לעזור לך לייצר את זהותך הדמוקרטית במרחב משותף.

הכותב הוא אקטיביסט ומנחה קבוצות פלסטיני-ישראלי. הוא עומד בראשו של פרויקט יפו – אוטוביוביוגרפיה של עיר וכותב באתרים פלסטיניים וישראליים. מפעם לפעם הוא גם די.ג`יי. הפוסט התפרסם בגירסה מעט שונה באנגלית במגזין +972



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

Hjejejejej
גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו