מספר פעילים נסעו אמש להביא אוכל לעשרים מבקשי המקלט הלכודים בין הגדרות של גבול מצרים-ישראל. הם תקועים שם ללא אוכל ועם מעט מים בלבד, כבר שישה ימים, במה שמרגיש כשחזור אילם של מחזה של חנוך לוין:
נוסע א`: כל חיי לא ידעתי כמה אני אוהב סלעים צחיחים. סלע, לדרוך על פיסת סלע מוצק, לא אבקש יותר דבר בחיי.
נוסע ב`: כשתעמוד יציב על הסלע תתחיל לרצות גם קרן שמש. מכירים בני אדם.
רב חובל: איפה פקידי ההגירה והמכס? פה אנשים תשושים וכבויים. מוכרחים לעלות לחוף בדחיפות.
חייל: תצטרכו לחכות. פקיד ההגירה מגיע בשמונה. הוא מתחיל לקבל בשמונה ורבע.
נוסע: שמונה ורבע! ציפיות גדולות ועצומות הרות עולם של חיינו! הציפייה שפקיד יבוא, הציפייה שפקיד לא יחלה, הציפייה שעיכול של פקיד התנהל הבוקר כשורה, הציפייה להבעה המסתמנת על פני פקיד בשבתו לשולחן, הציפייה שחותמת ביד פקיד תונף למעלה, שחותמת ביד פקיד לא תתמהמה באוויר, הציפייה שחותמת ביד פקיד תוטבע בנייר, שנייר לא יאבד, שנייר לא יעוף ברוח, שלא תהיה רוח. הציפייה שנייר יימסר מידו הבוטחת של פקיד לידך שלך, הרועדת. לו נשאלתי הבוקר איך נראית תקוות האדם אומר: פקיד בשמונה ורבע!!
***
עשרים שנה עברו מאז כתב חנוך לוין את `הילד חולם`, המחזה המצמרר ובו סצינת הפליטים הבלתי נשכחת בה מתחננים הפליטים על חייהם בפני הפקיד, התושבים והמושל של אי נידח, ולבסוף נשלחים חזרה אל מותם. אז לא הייתה ישראל מדינת האי שהיא היום. אז לא התמודדה המדינה עם גלי פליטים הנשטפים לחופיה. אז לא היינו אנחנו אלה השולחים אחרים למותם, או לחיים של רעב, מחלות ואלימות.
עשרים שנה חלפו, ועכשיו זה כאן. עשרים מבקשי מקלט לכודים כבר שישה ימים על שטח מדינת ישראל בין הגדר המצרית לגדר הישראלית החדשה. החיילים קיבלו הוראות לתת להם מים, אבל כמה שפחות, ובדים להגנה מהשמש, אבל לא אוכל. שתי נשים הגיעו בהיריון. לפי הדיווחים אחת מהן הפילה בזמן הציפייה בין הגדרות. החיילים, ככל הידוע, ממלאים אחר ההוראות שניתנו להם.
***
פקיד: מה אתם צועקים? תמיד ידיים מושטות. שיהיה כבר יום אחד בלי ידיים מושטות, יום אחד רגיל, עם אנשים עם ידיים בצדי הגוף, בתנוחה טבעית. אני רואה יד מושטת לעברי עם נייר, אני מיד מתמלא עייפות כזאת וחושב על פיג`מה. כולם לפה! ארבעים שנה לא באה לפה אפילו ציפור לחרבן. עכשיו, כשהורגים אותם, הם נזכרים לבוא. חותכים למישהו את הגרון – מיד מעדיף צרעת. אלוהים, שמונה ועשרים בבוקר ואני כבר רוצה למיטה.
נוסע: אנחנו נשלם בשביל לעלות.
פקיד: יש מי שמשלם יותר כדי שלא תעלו. צאו מן הנמל. הייתם, ואינכם. אלוהים ירחם.
***
קומץ פעילים, שטח צבאי סגור, חיילים, ופליטים בלי אוכל
אתמול בלילה נסעו מספר פעילים ישראלים מתל אביב לגבול. הם קנו כמויות גדולות של אוכל בכוונה להעביר אותו לקבוצת מבקשי המקלט. כשסיירו לאורך הגבול הצליחו להחליף מספר מלים עם חיילים מצרים, שאישרו שהקבוצה לכודה במקום כבר כמה ימים.
כשנתקלו בחיילים ישראלים אישרו להם אלה שמותר להם להעביר רק מים, לא אוכל. המג`ד האחראי על האזור אסר על הפעילים להתקרב לאזור בו נמצאים מבקשי המקלט, ומנע מהם ליצור קשר איתם, בטענה שמדובר בשטח צבאי סגור לשלושת השבועות הקרובים. הפעילים השאירו את האוכל עם החיילים, שאמרו שיבררו אם הם יכולים להעביר אותו למבקשי המקלט שבין הגדרות, ושילחו את הפעילים לדרכם. הבוקר פנו ארגוני הסיוע בבקשת עזרה מהצלב האדום.
נוסע: אדוני המושל, כאן פליטים, מבקשים אדמה מוצקה לדרוך עליה. לא לחיות, אדוני המושל, רק לא למות. בצד, בירכתי האי, במחנה פליטים, צפופים, דבוקים, לא נתפוס מקום. קרום לחם, לא צריך אפילו למרוח. בלי משהו למרוח, אדוני המושל!
מושל: הייתי רוצה להיות רועה עזים, אני. הייתי אומר אז כן לכל העולם. מה היה עולה לי אז להיות אנושי? הייתי בעד לחלק הכל לכולם. כלום לא היה על חשבוני. אבל אני אומר: לא! אינני רועה עזים. אני מושל האי. מישהו רוצה להתחלף איתי?
נוסעת: איך להעביר לך, אדוני המושל, את הפחד שלי למות? איך להעביר, באיזה חוט? איך להעביר מאדם לאדם את הפחד למות?
מושל: כן, הפחד למות. הפחד. מי לא מכיר את הפחד למות? נתפלל למענכם.
נוסע: בלי משהו למרוח, אדוני המושל!
מושל: נתפלל למענכם. נתפלל למען כל יושבי האדמה הזאת, שבנופלם למטה אל הבור מוכנים לוותר על משהו למרוח. כמה משפיל להיות אדם! (בוכה. אל העיתונאים:) צלמו, צלמו! הראו מקרוב את בכי התינוק חסר הישע שלי! אדרבא! יראה העולם הנאור כולו את אוצר הטבע היחיד שלנו – הדמעה!
***
האם נוכל באמת לדמיין את הזוועה? את הרעב, את החום, את הפחד למות, את מות העובר? ומה נעשה עם עצמנו, אנחנו, כולנו, כשהמדינה בוחרת לשחק בחייהם של אנשים, להתעלל ולהרעיב פליטים הנסים על נפשם ומנסים להיאחז בחיים במחיר של סכנת מוות, עינויים, אונס וקציר איברים בסיני, כל זאת רק כדי להרתיע אחרים מלבוא?
קראו מה אמר איסיאס טקלברהן מאריתריאה
רק ביום שישי האחרון מחוץ למחנה הכליאה ההולך ונבנה בנגב: `…לא עברנו את כל זה כדי למצוא ג`וב בתל אביב. נטלנו עלינו את הסבל והחרדה כדי למצוא כבוד וחיים. תקווה. כי כאשר התקווה מתה, אתה מת יחד איתה כבן אדם. חיינו תחת הדיקטטורה הברוטאלית ביותר באפריקה. החזיקו אותנו כמו עבדים. הפכנו חסרי קול. הוחזקנו במחנות צבאיים במשך יותר מעשור. הענישו אותנו, וכלאו אותנו, ועינו אותנו. ורבים מאיתנו סבלו רעב. תחת השלטון הדיקטטורה, התקווה שלנו כמעט מתה. זמן רב כבר לא חיינו, כל מה שעשינו זה לשרוד.
`אבל כשהתקווה כמעט מתה, והחיים קרובים להיהפך חסרי משמעות, אינסטינקט ההישרדות מתפרץ. אתה מוכן לעמוד מול סכנת המוות, תמורת הסיכוי הקטן ביותר לתקווה. ידענו מה הסכנות שיצפו לנו בדרך, ובכל זאת התמודדנו איתן, רק בשל הסיכוי שנהיה מסוגלים לחיות חיים של חירות. [...] אנו מתחננים לרחמים. אנו מתחננים להגנה. אנו מתחננים לביטחון. אנו פונים אליכם כבני אדם לבני אדם – לכבוד`. (הטקסט המלא והמרגש הזה נמצא כאן)
ומה נענה להם?
***
תגובת דו`צ טרם התקבלה. עדכון, 20:20: מדובר צה`ל נמסר בתגובה: `בהתאם להנחיית הדרג המדיני ולהחלטת ממשלת ישראל, פועלים כוחות צה`ל למניעת כניסה בלתי חוקית לשטח מדינת ישראל בגבול המערבי. במסגרת זו, נשלמת בימים אלו הקמת גדר לאורך הגבול. בצידה המערבי של הגדר, הפונה לשטח מצרים, מצויה בימים האחרונים קבוצת זרים אשר כניסתם לישראל נמנעת הודות לגדר זו. משיקולים הומניטאריים כוחות צה`ל מעבירים לזרים מים מבעד לגדר`. גורם צבאי אף הוסיף וציין שמטעמים הומניטאריים הוחלט היום גם להעביר למבקשי המקלט מזון.
***
משורר: אני משורר. אני כותב עליכם, הבאים מתוך הערפל וחוזרים ונעלמים בו. אני בוכה על גורלכם ומשרטט אותו. עיניכם המתקרבות מספרות את סיפור האשליה, אך כל הכישלון האנושי טבוע בעורפכם המתרחק. שם האמת על האדם…. ראיתי הרבה אנשים ויש לי הרבה שירים.
כל הציטוטים מתוך `הילד חולם` של חנוך לוין, מהסצינה בה הספינה מגיעה לאי. אפשר לראות את הקטעים בשני הסרטונים שלמעלה – מדקה שבע בסרטון הימני וכל הסרטון משמאל.
הפוסט פורסם באתר MySay
ד נ |
