כדאי שמקבלי ההחלטות יזכרו שבפני מבקשי המקלט עומדת בחירה בין מוות לחציית הגבול. ואז, במסגרת הניסיון למצוא פתרון הומאני, אולי יבינו שהגירה איננה בהכרח נטל, בטח לא כזה שישראל לא תעמוד בו.
בתעלה בצד הישראלי של גבול ישראל-מצרים, בין שתי גדרות, נמצאים כבר כמעט שבוע 20 מבקשות ומבקשי מקלט. מבקשות ומבקשי המקלט האלה מעדיפים להישאר בתעלה, ללא מזון, עם צלון קטן ו`כמה שפחות` מים שמספק להם הצבא, מאשר לחזור למצרים. הם מעדיפים לשהות שנים (בהתאם לחוק החדש) בכלא הישראלי, מאשר לחזור למצרים. הם מעדיפים לשהות ללא קורת גג ועבודה בגינת לוינסקי (אם יזכו לחצות את הגבול, להיכלא ולהשתחרר) מאשר לחזור למצרים. איזו עוד הוכחה דרושה כדי להבין שהבחירה שלהם היא בין מוות לחציית הגבול?
במצרים פליטים אריתראים חשופים למעצר שרירותי וגירוש חזרה לאריתראה, שם השלטון הצבאי יכלא ויענה אותם. גם בסודן הם עלולים ליפול קורבן למדיניות דומה. בסיני הם עלולים להיחטף על ידי כנופיות שכדי לקבל כופר מוכנות לכלוא, לענות, לאנוס, לרצוח וכנראה גם לקצור איברים. וכל זה לפני שדיברנו על עוני ועל רעב.
אבל האם מדינת ישראל יכולה לעמוד בנטל? מדינת ישראל קלטה כמיליון מהגרות ומהגרים מבריה`מ לשעבר במהלך שנות התשעים. הקליטה הזו היתה מורכבת ובעייתית, אבל בסופו של דבר המדינה רק הרוויחה ממנה (אם כי לא ברור עד כמה הרוויחו המהגרות והמהגרים עצמם). באופן כללי, המחקר מראה שהגירה איננה בהכרח נטל, שאין קשר הכרחי בינה לבין אבטלה (מכיוון שאוכלוסייה חדשה לא רק לוקחת, אלא גם מייצרת מקומות עבודה) ושהיא יכולה לשמש מנוע לצמיחה. הכול תלוי, כמובן, במדיניות של המדינה הקולטת.
כמובן שבעוד שמדינת ישראל יכולה לעמוד בנטל, מדינת דרום תל אביב, בה אני גר, לא יכולה לעשות זאת. הפתרון הנוכחי של העברת מבקשות ומבקשי מקלט על ידי המדינה באוטובוסים לגינת לוינסקי ללא כל תמיכה או סיוע, הוא פשע נגד מבקשות ומבקשי המקלט ונגד תושבות ותושבי השכונה כאחד.
לכודים. איזו עוד הוכחה דרושה כדי להבין שהבחירה שלהם היא בין מוות לחציית הגבול?
ובאמת מה עם שוויון ב`נטל`? במירב הנטל האריתראי נושאת סודן, שיש בה מעל ל 100,000 מבקשי מקלט אריתראים (נתוני סוף 2010 של UNHCR). במקום השני נמצאת אתיופיה,שבסוף 2010 אירחה יותר מבקשי מקלט אריתראים מאשר נמצאים בישראל היום. באיטליה, באנגליה ובשווייץ מספר האריתראים בסוף 2010 היה קרוב לזה שבישראל (אבל היו שם גם מבקשות ומבקשי מקלט רבים מארצות נוספות). בכל הארצות האלה הוא גדל מאז באופן משמעותי.
באשר ל`נטל` של פליטי סודן – ברובו, מעל 260,000 בסוף 2010, נושאת צ`אד. בקניה, באוגנדה ובאתיופיה היו בסוף 2010 יותר מבקשי מקלט סודנים מאשר נמצאים בישראל היום. כל המדינות האלה נמצאות מתחת למקום ה 130 ברשימת התל`ג לנפש העולמית. ישראל נמצאת במקום ה 26 (ואיטליה, דרך אגב, במקום ה 29). המדינות העניות ביותר, אלה שבאמת בקושי מצליחות להאכיל את תושביהן, הן גם אלה שבהם נמצאים רוב פליטי אריתראה וסודן.
בניגוד לרושם שמבקשים לעתים ליצור, זרם מבקשי המקלט איננו בלתי מוגבל. פליטים מגיעים לישראל מאריתראה ומסודן, ולא מעשרות המדינות האחרות ביבשת, מכיוון שבאריתראה ובסודן המצב כל כך מסוכן, שעבור חלקים מסוימים באוכלוסייה תלאות הדרך, שכוללות סכנת שוד, רעב, אונס ורצח, עדיפות על הישארות במדינה.
מה אפשר לעשות? עלה בדעתי לקחת אוהל, לנסוע לגבול, ולפתוח בשביתת רעב עד שישוחררו מכלא התעלה שלהם. אבל אני אוהב את החיים הנוחים שלי יותר מדי בשביל לקום ולעשות מעשה, ואני חושש שאגווע ואמות לפני ששומרי הסף יפתחו את השערים (עד אז אני מסתפק בפעילות בדרום תל אביב במסגרת ההתארגנות `כוח לקהילה`, ביחד עם תושבים ותיקים וחדשים לטובת כל הקהילות שנדחסו לשם). אני מקווה שיום אחד, אם או כאשר אני עצמי אהיה פליט, אנשים טובים ממני יצאו לעזרתי.
ד נ |
