לקריאת חלק א`
השנה אנו מציינים 65 שנים לתחילת הנכבה הפלסטינית, שנפתחה בהחלטת החלוקה בנובמבר 1947: החלטה בלתי-לגיטימית שגזרה על חיסולו הלאומי של העם הפלסטיני, שוד מולדתו, פירוקו לחלקים והפיכת רוב בניו לפליטים. הרס הערים הפלסטיניות וגירוש תושביהן הם ליבת האסון הזה, הן במה שנוגע למספר המגורשים מהאזורים העירוניים הצפופים והן בהשמדתה של רקמה תרבותית-עירונית תוססת וצומחת, שנעלמה ללא שוב למשך עשרות שנים.
הרקע להחלטת החלוקה הוא הסכמה משותפת של המעצמות שניצחו במלחמת העולם השנייה, בעיקר ארה`ב ובריה`מ, למסור את פלסטין ההיסטורית – תוך התעלמות מתושביה המקוריים – לידי המתיישבים היהודים שהתנחלו בה, בחסות האימפריאליזם הבריטי. המעצמות ייעדו תפקיד רב-חשיבות לנעיצתה של מדינה חדשה וזרה כפגיון בלבו של המזרח הערבי. האסטרטגיה הזאת הבטיחה את מיסוד הפיצול של המזרח הערבי ליחידות מדיניות רבות, מה שהקל על ניצולו תוך טיפוח משטרים ערביים מושחתים, מוחלשים ותלותיים. זוהי המסגרת שבה יש לראות את המדינה היהודית האחראית לנכבה.
באשר להרס עריה של פלסטין – לא רק שהציונים מחקו את הסיפור הזה מן ההיסטוריורגפיה שלהם, גם הפלסטינים עצמם התייחסו לנושא זה במשך שנים רבות בצורה מינורית. כך, הרס הציוויליזציה הפלסטינית בידי הציונות חיסלה גם את הזיכרון האורבני וגם את הבנייתו מחדש. לכן המיקוד בשיח הנכבה היה ונותר שנים רבות הכפר הפלסטיני, אדמתו הגזולה והרומנטיקה של `חיבוק התאנה` או `מכתבים לעץ הלימון`. לעומת זאת, ההרס האורבני נשאר לוט בערפל: יחסה העוין של הציונות לעיר הפלסטינית ומלחמת החורמה שניהלה נגדה, עד למחיקתה מן הטריטוריה ההיסטורית ואף מן הזיכרון הלאומי. גם המאמצים העקביים שמקדיש הממסד הישראלי למניעת צמיחתה של העיר הערבית מחדש מוסווים עדיין בהצלחה ניכרת.
בתקופה שבה החלה ההתנחלות הציונית להתממש בחסות קולוניית האם שלה – האימפריה הבריטית – כבר היה העם הפלסטיני שרוי בעיצומו של תהליך גיבושו כאומה מודרנית במולדתו. החברה הפלסטינית הייתה אמנם ברובה חברה חקלאית, אך ההתפלגות החברתית, שנוצרה עקב חדירת ההון הקולוניאלי האירופי, החלה ליצור סוג של מעמדות חברתיים חדשים על בסיס היחסים הקפיטליסטים המיובאים. מעמדות אלה התרכזו בעיקר בערים הגדולות: יפו, ירושלים וחיפה. כמעמדות ביניים מודרניים הם פיתחו זיקות ותובנות חדשות ותהליך החילון שעברו היה רב-עוצמה – עובדה היסטורית שממנה מתעלמים רוב ההיסטוריונים.
כבר בתחילת המנדט הבריטי, שבחסותו גדלה והתפתחה ההתיישבות הציונית בארץ, הכילו הערים הפלסטיניות כרבע מן האוכלוסייה. שיעור זה גדל לכדי 36% בסיום המנדט ועמד על כחצי מיליון נפש. יחסית למזרח התיכון כולו, היה שיעור העיור של האוכלוסייה הערבית בפלסטין גבוה במיוחד, כאשר גם מבחינה טכנולוגית היא היתה מן המתקדמות באזור. לדוגמה, מספר המכוניות לאלף תושבים היה הגבוה ביותר (מלבד לבנון) ועלה על זה של בולגריה או פולין באותה תקופה. מספר מקלטי הרדיו, מוצר יקר וחדיש, עלה בכמותו באוכלוסייה הפלסטינית פי ארבעה או חמישה על מספרם בסוריה או מצרים יחסית לאוכלוסייתן.
בשנת 46` היו בפלסטין 11 ערים והאוכלוסייה הערבית של רובן מנתה למעלה מעשרת אלפים בני אדם. בכל אחת מבין הערים יפו, חיפה וירושלים, מנתה האוכלוסייה הערבית 70,000 עד 100,000 בני אדם. בערים הגדולות התפתחו לא רק המסחר, הבנקאות, התעשייה הקלה והתעבורה, אלא אף חיי תרבות וחברה ענפים: בתי קולנוע, בתי קפה, מועדונים, ארגוני נוער ונשים, עיתונים יומיים, חוגי ספרות ועוד. מעמד הפועלים הפלסטיני וארגוניו בלטו מאד בערים, אבל חיי התרבות פותחו ברובם על ידי שכבה זעיר-בורגנית רחבה שצמחה בהם. שכבה זו התנגדה לציונות, אך לא אירגנה את החברה הערבית נגדה. לעתים קרובות היא יצאה בביקורת חריפה נגד ההנהגה הפיאודלו-בורגנית הפלסטינית, שהיתה קשורה להון הזר, למשטר הקולוניאלי, לבתי המלוכה הערביים ואף לציונות, אך מעולם לא הצליחה להתנתק מאותה הנהגה באופן ממשי ולכן לא פיתחה פוליטיקה עצמאית. למרות זאת, סיפק המעמד הזה את האליטה התרבותית והמנהיגות האידיאולוגית של התנועה הלאומית, ולכן אין פלא כי בית גידולו – `העיר` – זכה לשנאתה הבלתי מוסתרת של התנועה הציונית.
שנאה זו לבשה ביטוי אופרטיבי במלחמת החלוקה המכונה `מלחמת העצמאות` או `מלחמת השחרור`. הטרור שהפעילו הציונים מסביב לשלושת הערים הגדולות כבר בדצמבר 1947, מצביע על ארגון יעיל ואסטרטגיה אחידה: בשלב הראשון פגיעה בפריפריה החקלאית של הערים במטרה ליצור מחסור במזון בתוכן. בשלב השני: פגיעה בנקודות אסטרטגיות בתוך הערים, כמו פצצה של האצ`ל על פועלים ערביים של בתי הזיקוק בחיפה, הפותחת מעגל דמים של מעשי טבח ונקם; פיצוץ בניין הסראיה בכיכר השעון ביפו על ידי הלח`י ב-4 בינואר 1948, שגרם לעשרות הרוגים וחיסול הארכיון העירוני; פיצוץ מלון סמירמיס בקטמון בירושלים ב-5 בינואר 1948 בידי ההגנה, ופיצוץ בתים החולשים על סביבתם בשלושת הערים הראשיות. בשלב השלישי, האוכלוסייה המפוחדת והלא-מאורגנת נדחקה, אוימה וסולקה נוכח עיניו העצומות לרווחה של הצבא הבריטי.
טבח דיר יאסין, שבוצע על ידי אנשי אצ`ל ולח`י בסיוע ריתוק וירי של ההגנה ב-9 באפריל 48`, הביא למנוסה המונית של פלסטינים. העיר הערבית הראשונה שבה הושלם הטיהור האתני באופן מלא היתה טבריה: ב-16 באפריל יצאו הבריטים מהעיר וההגנה תקפה את הישוב הסמוך נאסר א-דין – התקפה שבה נרצחו כל הפצועים והשבויים. לאחר מכן מתחילה הפגזה על החלק הערבי והבריטים, במקום להגן על המותקפים, מציעים לפנות את כל האוכלוסייה הערבית. ב-18 באפריל יוצאת שיירת המסולקים את העיר. בירושלים, ממשיך הלחץ לסילוק שארית האוכלוסייה הערבית מן השכונות טלביה, בקעה, אבו טור, רוממה, המושבה הגרמנית, קטמון, מוסררה ועוד, שרובן היו המפוארות בשכונות העיר.
הערים הערביות נכבשו ו`טוהרו` ברובן לפני ה-15 במאי 1948, התאריך בו פרצה באופן רשמי `מלחמת העצמאות`. האוכלוסייה הערבית העירונית בחיפה, טבריה, צפת והשכונות הערביות בדרום ירושלים ובמערבה, סולקה ברובה בחודשים מרץ-אפריל מתחת לאפו ואף בסיועו של השלטון המנדטורי הבריטי. עם תום הקרבות נותרו בכל הערים הערביות פחות מ-5% של האוכלוסייה, ואף אלה היו בחלקם פליטים מכפרי הסביבה. העיר הפלסטינית, כגורם מתסיס, מעורר ומקדם מבחינה לאומית וחברתית, חוסלה וחדלה מלהתקיים. היעדרה איפשר קיום ממשל צבאי זול ונוח, השולט על חברה נטולת הנהגה ומפוררת שהוסגה אחורה דורות רבים. רק בנצרת חששו הציונים לערוך טיהור אתני בשל חשיבותה לעולם הנוצרי, אך כדי להחיל גם עליה את מגמת הדה-אורבניזציה דחסו לתוכה השלטונות פליטים מן הסביבה.
הרס הערים הפלסטיניות ומניעת התפתחותן מחדש היו למטרה המרכזית של הממונים לענייני ערבים מטעם ממשלות ישראל, שהבינו היטב את תפקידה של העיר כמוקד להתפתחות חברתית ולגיבוש תודעה לאומית. התהליך הסינתטי והחפוז של יצירת אומה יהודית ישראלית היה מסוגל להתמודד עם קיום אוכלוסיית ילידים חקלאית, נומדית ופרימיטיבית; אולם קיומה של פלסטין העירונית, בעבר כמו בהווה, מחריד שוב ושוב את ההוויה הקולוניאלית הציונית, מקעקע את הנארטיב שלה, מזעזע את המיתוסים שיצרה והורס את כל הצדקותיה.
על הרקע הזה יש להבין את המאמצים, השיטות והתחבולות שממשיכה ישראל הרשמית להקדיש כדי למנוע בכל מחיר תהליך אורבניזציה של החברה הפלסטינית. מזה 65 שנה מתבטא הדבר לא רק בשוד אדמות מאורגן אלא במניעת השקעות לתיעוש ופיתוח, השקעות מינימום בחינוך וניחשול מכוון של האוכלוסיה; טיפוח מנהיגות חמולתית ופטריארכלית של משתפי פעולה. מדיניות של הפרדה, הפרטה ופיצול האוכלוסייה הפלסטינית לעדות ועוד. ברור לחלוטין, כי הצלחת שיטות אלו בקרב הפלסטינים אזרחי ישראל עודדה את יישומן בכל חלקי פלסטין.
תהליך הדה-אורבניזציה של החברה הפלסטינית ממשיך להיות עמוד התווך של אסטרטגיית השליטה של הציונות בחברה הפלסטינית. המנגנונים שלה ממשיכים לעסוק במניעת עיור תוך מתן הכינוי `עיר` לכפרים שתפחו במסגרות מסורתיות, ומקיימת מלחמת חורמה עיקשת בכל ניסיון לתמורה תוך הפרדה והפרטה של החברה הפלסטינית, דרך עיצוב מערכת החינוך בפיקוח השב`כ, טיפוח וחיזוק יסודות מסורתיים, בידול יסודות דינמיים, סלקציה וקואופטציה של מנהיגות ובעיקר סיכול והפרעה לתהליכים אורבניים הצופנים בתוכם שינויים חברתיים.
תהליכים נוספים מופעלים גם בשטחים שנכבשו במלחמת 67`, אלא ששם מתלווה לכך הרס חברתי עמוק, הרג מתמשך של פעילים ואזרחים והוצאות להורג של פעילים פוליטיים ללא משפט, המכונות בלשון מכובסת `חיסולים ממוקדים`. ההתפרשות העקבית של תהליך הדה-אורבניזציה על פני 65 שנה, בהם הפכה החברה הפלסטינית מאומה מתגבשת על אדמת מולדתה לעם של פליטים, חייבת להבהיר לכל כי בתוכנית הציונית אין שום מקום בפלסטין ההיסטורית לעם הפלסטיני ואף לא לחלקו. החלום הציוני להעלים את הפלסטינים מעל פני האדמה הולך ומתממש לנגד עינינו.
ד נ |
