קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מי סרבן שלום
עמוס גבירץ
04.10.12


פרופ` בני מוריס, וכותבים נוספים מתווכחים על הצהרות של מדינאים, ועל הכוונות שמאחוריהן. מעבר להצהרות, הם מזכירים גם מעשים – מפעל ההתנחלות –אך זאת באופן חלקי ומשני, צריך לנתח את המעשים ניתוח מעמיק, שיכלול גם את הכוונות מאחוריהם.

אחד הוויכוחים בין המרכז-שמאל בציונות לבין הרויזיוניסטים היה בדבר הצהרות הכוונות של הציונות שהרוויזיוניסטים הרבו להשמיע. המרכז-שמאל טען שהכרזות אלה רק מקוממות את הערבים כנגד המפעל הציוני. הם טענו שצריך לבנות את המדינה שבדרך מבלי להכריז הכרזות. הסיסמה היתה: `עוד דונם ועוד עז`.

אני מניח שלא נעלם מעיניו של פרופ` בני מוריס כי ישראל לא ראתה בגבולות הפסקת האש מ-1949 את גבולות הקבע שלה. לאחר מלחמת 67 הועלמו הגבולות ממפותיה. נוצר מצב מגוחך, בו כל המדינות המכירות בישראל מכירות בה לפי גבולות 49 בו-בזמן שישראל עצמה אינה מכירה בהם. בעצם ישראל שייכת לאותן מדינות שאינן מכירות בישראל! התעלמות זו מגבולות 49 אינה תמימה ואינה מקרית. היא מבטאת את העובדה שהזרם המרכזי בציונות מעולם לא השלים עם חלוקת הארץ. יוצא דופן היה הויתור על סיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים. הוא התרחש רק כאשר עלה איום על היחסים המיוחדים עם ארה`ב, לאחר שבקונטקסט של המלחמה הקרה, מצרים שינתה אוריינטציה מסובייטית לאמריקאית. חלק מהמחיר היה שישראל נדרשה לוותר על סיני.

המצרים כמו הפלסטינים, מתנגדים לציונות, ואינם רוצים בקיומה של ישראל. אבל הם השלימו עם קיום ישראל משום שהכרה זו שירתה ומשרתת את האינטרס שלהם.

אחרי מלחמת 67 פרץ ויכוח גדול בחברה הישראלית בדבר גורלם של השטחים הכבושים. ממשלת העבודה החלה בהקמת התנחלויות (לפי תוכנית אלון), תוך שימוש בתירוץ ביטחוני. רק ממשלת הליכוד החלה בהצהרות כוונות, כמו לפני קום המדינה, והחלה בהקמה מתוכננת של התנחלויות גם באזורים מיושבים. היא גם הפכה את ההתנחלויות לאזורי העדפה גבוהים מאזורי הפריפריה שבתוך ישראל. והנה גם ממשלות רבין, ברק ואולמרט, שכולן – ברמה ההצהרתית - ניסו ללכת בדרך השלום, לא הפסיקו את העדפת ההתנחלויות. רבין אף טרפד ניסיון חקיקה לעידוד חזרת המתנחלים לישראל.

יתר על-כן, בזמן תהליך `השלום` של אוסלו גדלה אוכלוסיית המתנחלים בגדה, ללא מזרח ירושלים, מ-110,000 מתנחלים ב-1993 ליותר מ-200,000 ב-2000, כאשר פרצה האינתיפאדה. באותן 7 שנים הרסה ישראל כ-1000 בתי פלסטינים בשטחים הכבושים, ביצעה שני גירושי אוכלוסייה, ולפי אחת ההערכות הפקיעה כ-160,000 דונם אדמות בגדה המערבית. במילים אחרות, כאשר רובנו האמנו שהולכים לשלום, בעצם ניצלה ישראל את המצב להעמקת הכיבוש, בדרך ליצירת מצב בלתי הפיך.

כאשר כפו על נתניהו את הקפאת ההתנחלויות, התפאר אולמרט בכך שהוא לא הפסיק ולא נדרש להפסיק את הבנייה בהתנחלויות. הוא גם התפאר בכך שביצע עבודות תשתית באזור E-1, אשר בו ארה`ב מתנגדת לבנייה ישראלית. הוא הרי נשמע לנשיא בוש, ערך שיחות עם אבו מאזן, וקיים שיחות עם הסורים בתיווך טורקי. המעניין הוא שהמתנחלים לא יצאו לשום מחאה נגדו. הם ידעו טוב מאוד שזה לא רציני ואין שום סכנה למפעלם. אבו-מאזן הבין את המשחק הישראלי, לפיו תמיד הישראלים מוכנים לשיחות שלום, אך בחסותן הם ממשיכים ליצור עובדות בלתי הפיכות בשטח. אבו-מאזן לא מוכן להשתתף בתרגילי ההונאה האלה. שיחות שלום יתקיימו רק כאשר מתכוונים אליהן באמת!

אני ממליץ לפרופ` מוריס לצאת לשטח ולראות את הניגוד הנורא בין ההצהרות למעשה בשטח. הוא יראה שהסכם אוסלו יצר את מפת הסיפוחים העתידיים של ישראל. הוא יראה את המאמצים לגירוש האוכלוסייה הפלסטינית באזורי C בצורת הריסת בתים, השתלטות על אדמות בדרכים שונות (שטחי אש, אדמות מדינה, הפקעות, שמורות טבע, אתרים ארכיאולוגיים, גירוש פלסטינים מאדמותיהם באלימות מתנחלים וכו`), וכשאלה אינם מספיקים הוא יראה גירושים ממש! הוא יראה את הקמת ההתנחלויות והרחבתן המתמדת, על חשבון השכנים. הוא יראה את גזל המים (כ-80% ממימי הגדה). הוא יראה את הבנטוסטנים הפלסטינים באזורי A ו-B, שמשחררים את ישראל מהאחריות לאוכלוסייה הכבושה, תוך שלילת שליטתם של הפלסטינים על המים ומרשם האוכלוסין (מעניין למה).

בהופעה בתל אביב נשאל סופיאן אבו זיידה, ממנהיגי הפת`ח, מה ההבדל בין פתח לחמאס? תשובתו: `40 שנה לקח לנו בפת`ח להבין שאיננו יכולים לסלק אתכם מכאן, ולכן אין ברירה, צריך להתפשר. אין לנו, הפלסטינים, זמן ל-40 שנה נוספות עד שהחמאס יגיע לאותה תובנה`.

רובנו מתקשים בהבחנה בין שלום לפיוס. אני חושש שאין סיכוי בזמן הקרוב לפיוס בין ישראל לערבים. אף ערבי לא יכול להבין ולהסכים עם כך שהערבים צריכים לשלם על פשעי העולם הנוצרי-אירופאי כלפי היהודים. אני מאמין שכן אפשר להגיע לשלום המבוסס על אינטרסים. כמי שהגשימו את זכות השיבה אחרי קרוב ל-2000 שנה, עלינו להבין את הדרישה הפלסטינית לזכות דומה. זה לא אומר שדרישה זו תתורגם לחזרת כל הפליטים. אפשר גם לפצות ולהחזיר מספר סמלי של פליטים.

צריך לזכור שמאז 2002 קוראת הליגה הערבית לישראל לעשות שלום עם כל העולם הערבי ובלבד שנחדל מהכיבוש. ישראל מתעלמת. הכיבוש והגדלת הטריטוריה חשובים יותר מהביטחון הקיומי שלנו. כל זה בזמן שהאיום הגדול ביותר היום על הקיום היהודי הוא בישראל ומכאן הוא מקרין על מקומות נוספים בעולם. באף מקום אחר בעולם לא נעשים מאמצים כה גדולים לפגוע בנו ואף להשמידנו, בגלל היותנו יהודים, כמו כאן. והיכן ממשלת ישראל בעניין?!

עמוס גבירץ
`Amos Gvirtz`




ד נ

קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב