קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - נושאים קשורים עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר יום הנכבה בשירה העברית מאת איתן קלינסקי, משורר ומורה לתנ`ך על צד שמאל 13.11.2012 http://on-the-left-side.org.il/?p=4929 `כָּל הָעֵת עִרְפְּלוּ אֶת עֵינַי בְּעִרְבּוּבְיָה חֶרְדוֹת הַמְּצִיאוּת וְזַוְעוֹת הַזִּכָּרוֹן, מַרְאוֹת טֶאטִיעֶב שֶׁלִּי, הַפּוֹגְרוֹמִים, פִּגְרֵי סָבִי וְסָבָתִי, דּוֹדִי וּבְנוֹתֵיהֶם`. שורות אלו, על הפוגרום בעירה טאטיעב באוקראינה בשנת 1905, כתב המשורר יעקב אורלנד, בעקבות מפגש מצמרר עם העיר לוד במדינת ישראל בשנת 1948. אני מצפה שמערכת החינוך בישראל תגלה פתיחות. כאשר לומדים בשיעורי ההיסטוריה על `מבצע דני`, תאזור המערכת אומץ וּתְפַתֵּחַ דיון המקשיב גם לקולו של משורר ישראלי הכותב על חווית הפוגרום שחווה בצעירותו באוקראינה, דרך מראות הזוועה שראה בלוד וברמלה מיד אחרי `מבצע דני`. יעקב אורלנד הגיע לסיור באותן ערים בהזמנתו של האלוף יצחק שדה, יחד עם המשורר נתן אלתרמן. אורלנד, שהרטיט את נעורינו בשיר `עֵץ הָרִימוֹן נָּתַן רֵיחוֹ בין יַּם הַמֶּלַח וְיְרִיחוֹ`, לא יכול היה להחריש לנוכח עוול בלתי נסלח שנעשה לתושבי העיר לוד, בין ה-11 ל-13 ביולי 1948, שגורשו מעירם, נשים זקנים וטף. אורלנד לא יכול להישאר אדיש לנוכח `כְּרֵסוֹת נְפוּחוֹת שֶׁל יְלָדִים, שַׁלְמֵי הַשָּׁוְא הַנִּצְחִיִּים`. ארבעה חודשים לאחר מכן, כתב גם נתן אלתרמן, ב`טור השביעי` ב-19.11.1948, על איש ואישה שנלחצו אל הקיר כי נער-חייל `חִיֵּךְ בְּשִׁנֵּי חָלָב, אֲנַסֶּה הַמִּקְלַע, וְנִסָּה`. והתוצאה: `הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו וְדָמוֹ אֶל הַכּתֶל כִּסָּה`. חוץ מנגיעות ספרותיות זעירות, השירה העברית ברחה מהתייחסות למה שחשו מאות אלפי בני אדם שחיו בארץ הזו, ותוך ימים מצאו עצמם ללא בית. אורלנד נחרד מהמפגש עם `חֲלָלִים שֶׁטֶּרֶם נִקְבְּרוּ, עֵינַיִם קְפוּאוֹת`, תוצאה של פקודת גירוש של משפחות מבתיהם. קשה היה לו להשתחרר `מִפִּצְעֵי הַקְּרָב שֶׁהָיוּ עֲדַיִן פְּעוּרִים בְּכָל פֶּה`. הפצעים מדממים יותר משישים שנה, בקרב דור שני ושלישי של אנשים שנעקרו מהבית ומהבוסתן. אני כואב את הלך הרוח בחברה הישראלית, שלא אימצה את התחושה הכואבת שביטא אורלנד, שלא שמעה את זעקתו של הקצין בחטיבת גבעתי, המשורר אבא קובנר – `גרניקה על כל גבעה`, המתייחס לשריפת שני כפרים פלסטינים. קובנר חש אחריות לשריפה מרושעת בְּכָרְתִיָּה וּבְחָתָה: `מִי צִוָּה עַל הָאֵשׁ בְּכָרְתִיָּה וְחָתָה, אֲשֶׁר שָׁלְחוּ אֶת הָאֵשׁ בְּכָרְתִיָּה וּבְחָתָה?`. אך היו עוד כארבע מאות כפרים פלסטינים כדוגמתם, ואנחנו נמנעים מלשאול מי שלח את האש בכולם. עלינו ליטול אחריות גם לתוצאה זו של המלחמה. אינני בא לדרוש תיקון עוול על ידי יצירת עוול חדש, אך במשא ומתן חייבת מדינת ישראל להכיר באחריותה לתוצאות ההרס והחורבן של עם אחר במלחמה. קבלת אותה אחריות אני מפנה גם להנהגת העמים הערבים, על כך שנקלענו למלחמה שבה קיפחו חייהם ששת אלפים יהודים, אחוז אחד מכלל האוכלוסייה היהודית באותם הימים. בסיומה של כל מלחמה נשמרת הזכות למנוצח לחזור לביתו, שממנו הוא נס או גורש. בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת, חלק מהפליטים מצאו את מותם בדרך החזרה הביתה, כי ישראל הכריזה עליהם מסתננים. חלק זעיר הצליח לפרוץ את חומות ההסגר ושב לביתו, הודות לפעולה משפטית אמיצה של עורך דין חיפאי בשם חנא נקרא, חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית. מדינת ישראל חייבת להשתחרר מהכוחנות כמנווטת היחידה של המדיניות. עליה לומר כן למדינה הפלסטינית. חשוב מאוד שתעלה אותנו על האוטובוס בקו 67`, כי זה הקו היחיד העשוי לחלץ אותנו ממעגלי האיבה. בנסיעתנו זו נעלה איתנו את המטען המכיר באחריותנו כלפי תושבים שנעקרו מביתם. כדי לא לפתור עוול על ידי יצירת עוול לאחר, יש להיכנס למשא ומתן, ומיד, ללא כל תנאים מוקדמים. יכ קישורים למאמרים האחרונים בנושא מחר (שישי) משמרת מחאה על הקטל הנמשך של עובדי הבניין‎ עצרו את האש – לא למתקפה על עזה! הפגנת חרום הערב (ד`) מול משרד הביטחון ‎‎ קפלן פינת השלום: הערב וובינר מהצד השמאלי של הפגנות השבת