קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

שירים על מות ילדים: מחלת ההסברה
hahem
יוסי גורביץ
19.11.12
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=3166




צה`ל השתחץ אתמול (א`) בכך שהוא חיסל את ראש מערך הרקטות של החמאס, אחד יחיא רביא. אחר כך הודה הצבא המוסרי ביותר ביקום שבעצם, רביא הוא לא ראש מערך הרקטות אלא סתם `בכיר` במערך הרקטות, ומאוחר אף יותר הודה צה`ל שבעצם, הוא בכלל לא בטוח שהוא הרג אותו.

אבל צה`ל בכל זאת הרג כמה אנשים בהתקפה הזו. הוא הרג 12 אזרחים, ביניהם ארבעה ילדים. 12 עולמות שנכבו בבת אחת, נשים, זקנים וטף, שמתו כי למישהו לא היה אכפת מספיק לברר מה בדיוק הוא מפציץ. אני חושב שברור לכולנו שאם חיל האוויר היה יודע שהוא מסתכן בכך שהוא יפגע במבנה שיש בו 12 אזרחים יהודים, הוא היה מגלה הרבה, הרבה יותר זהירות. מותר אפילו להעז ולחשוב שבמקרה כזה, הוא היה ממליץ לוותר על התקיפה נגד `בכיר מערך רקטות` כלשהו.

אבל הם לא היו יהודים, והם מתו. ואיך התייחס לכך `ידיעות אחרונות`? בעמ` 12 היום, הכותרת שלו היתה `פגיעה קטלנית: התמונות שמהן חששו בצה`ל.` איך כתבה אלונה קמחי? `הם לא איש, לא אשה/ הם רק חפץ, רק צל.` ללמוד להרוג, זה עניין של הרגל – וצה`ל רכש אותו מזמן. אבל הבעיה כאן היא לא צה`ל. לא רק צה`ל.

כדי להגיע למצב שבו אפשר, בלי יותר מדי בלגאנים, להוריד פצצה על בניין שמכיל 12 אזרחים, צריך להפוך את האנשים שבו ללא-אנשים. כל הליך הגיוס מיועד להפשיט מעל החייל הטרי את המעצורים האנושיים שלו, להפוך את תהליך החיברות שלו, לומר לו שיש אנשים שמותר וצריך להרוג.

הרג הוא פעולה לא אנושית. הוא רודף את האדם שמבצע אותו, אם לבו לא נאטם ועינו לא התעוורה. לא במקרה, פסיכופטים נמשכים לשירות הצבאי – וגם, אם לשפוט מהמקרה של רוני דניאל, גם לתפקיד של פרשנים צבאיים – אבל אנשים שפויים נרתעים ממנו. רש`י כתב על מה שאומר התנ`ך על יעקב, ערב מפגשו עם עשו, ש`ויירא וייצר` – יירא היה שמא ייהרג, וצר לו אם יהרוג הוא את האחרים.
מקובל, במצב מלחמה, להפשיט מעל הצד האחר את אנושיותו. כמובן, מי שבא להפשיט את אנושיותו של אדם מעליו, מקלף קודם כל את זו שלו. אבל זה טיבה של מלחמה. היא משחררת את החיה שבאדם.
מה שמעניין בכותרת של `ידיעות,` שדומות לה אפשר למצוא במאמץ מועט בכל כלי התקשורת – ראש וראשון, כמובן, הוא בן דרור ימיני – היא ההיפוך של המציאות. בדרך כלל, כשגברים צעירים וחמושים – כמעט תמיד אלה גברים צעירים – הורגים אזרחים, מגיעות שורה של רציונליזציות שמסבירות למה בעצם לא היתה ברירה אלא. יש כמה תירוצים קבועים: ההרוגים לא היו צריכים להיות איפה שהיו (לא יעבוד בסיפור הזה, הם היו בביתם); הלוחמים לא היו מוכנים לקחת סיכונים מיותרים (לא רלוונטי, פלוגות המוות המעופפות של צה`ל לא היו בשום סכנה); הקורבנות היו בעצם סייענים של האויב (כאן מגיע בדרך כלל צ`יזבט הל`ה והרועה; גם זה לא יעבוד); לא התכוונו אבל זה יצא וככה זה במלחמה. התירוץ האחרון הוא התירוץ הקבוע של צה`ל: נכון שאנחנו הורגים מספרים גבוהים מאד של אזרחים לא מעורבים, אבל מה שחשוב זו לא התוצאה, אלא הכוונה. ואיכשהו, הכוונות של צה`ל, כשזה מגיע לירי באזור מאוכלס אזרחים, לא מאופסות דרך קבע.
ומה עושים כשיש יותר מדי `טעויות בזיהוי`? כשהמוח האנושי – כלומר, זה שעוד לא הושחת על ידי הלאומנות היהודית – מסרב לקבל את מותה של משפחה שלמה? או. כאן אנחנו מגיעים לתירוץ ה-Hasbara: במותם, ההרוגים הפכו לנכס של התעמולה הפלסטינית. כך שמצד אחד, אנחנו צריכים להצטער – אינסטרומנטלית בלבד; אין לנו עניין בהם אלא כפוסטרים – על מותם, מכיוון שהוא מוריד לנו ניקוד במלחמת התעמולה, אבל מצד שני, מה לעשות. מדובר בנכסי תעמולה עוינים, כך שאל תהיו לי יפי נפש ואל תצטערו יותר מדי. אין כאן חוסר רגישות לחיי אדם; יש כאן לכל היותר תגרת רחוב שהיא חלק מקרב התעמולה הגדול.

לישראלים יש אובססיה עם hasbara, עם התפיסה שהכל בסדר וכל הביקורת על המדינה שלהם נובעת מכך שהיא לא מצליחה להסביר את עצמה כמו שצריך. אם רק נאמר את המילים הנכונות (ובעשור האחרון, אם רק נפיץ את התמונות הנכונות), כולם יבינו אותנו והכל יהיה טוב. זו לא תפיסה חדשה: היא מופיעה בעיתונות הישראלית כבר בשנות השישים. החל משנות השמונים, כל ישראלי שני כבר למד לדקלם ש`הבעיה שלנו היא ההסברה.` הטקסט המכונן של אנשי ההסברה לדורותיהם הוא `אז אמר השטן` של אלתרמן:
אז אמר השטן:
הנצור הזה איך אוכל לו [...]
ואמר: לא אטול את כוחו
ולא רסן אשים ומתג
ולא מורך אביא בתוכו,
ולא ידיו ארפה כמקדם,
רק זאת אעשה: אכהה מוחו
ושכח שאיתו הצדק
השיר הזה, שנחשב לאחרון שכתב אלתרמן – ובלי ספק אחד הגרועים שבהם – נכתב על ידיו כשכבר היה איש ישראל השלמה, והיה צריך להצדיק השכם והערב את מה שאי אפשר להצדיק: את שליטתה של ישראל בשטחים הכבושים, על מיליוני תושביהם. מאז זרמו דמים רבים בין הים לירדן, והשיר הזה הפך להמנון אנשי ההסברה.
הוא מאפשר להם לעשות מהלך כפול: לחשוב, תמיד, שהם צודקים, ושהם תחת התקפה מצד `השטן`. הגרסה המעודנת יותר של המהלך הזה היא האמירה שישראל עושה טעויות, כמובן, אבל מי שעוסק בהן לפני שתיקן את כל עוולות העולם והפסיק את המלחמה בקונגו הוא נציג ערמומי במיוחד של השטן. (וכאן צריך לתהות אם העליה המטאורית בהתייחסות לאנשי שמאל כאל `ערב רב`, כלומר משרתי השטן שחושבים שהם יהודים ונחשבים לכאלה, לא נובעת בין השאר גם מן השיר הזה.)

המהלך השני מסוכן יותר: הוא מבצע היפוך בין מציאות ובין השתקפותה. בתנועה חדה, שהיתה גורמת לפילוספים פוסטמודרניסטים להכניס לפיהם הפעור את הגולואז מהצד הבוער, המציאות נדחקת למקום השני אחרי התדמית שלה. מותם של 12 בני משפחה; דריסתה של אקטיביסטית על ידי דחפור; ריסוסה של לבנון, בימים האחרונים של המלחמה, באלפי מוקשים שעדיין הורגים ילדים מדי שנה; ירי לעבר נשים הנושאות דגל לבן; ירי שמונע מצוותי הצלה להגיע לפצועים, שגורם לילדים לסבול ימים ארוכים בזרועות אמותיהם המתות; ההתבהמות של קצין שחושב שהוראה לחייל שלו לירות בעציר היא בדיחה מוצלחת; צמד חיילים שמאלצים ילד בן תשע לשמש כמגלה מוקשים חי; חיילים שיורים בקשיש במיטתו כשכלי התקשורת מדווחים על כך כ`השבת אש` – כל אלה, ועוד תקריות רבות אחרות, חדלים באחת להיות אירועים אמיתיים, שמתרחשים במציאות מתועדת. הם הופכים לחלק ממערכת צללים של תדמיות.

כחלק מהמהלך החד הזה, הצד המקרבן, הצד הבריוני, הצד החזק, הצד שמחזיק (על פי מקורות זרים) בנשק גרעיני, הצד שמחזיק מיליונים תחת כיבוש כבר 45 שנים, הופך לצד המקורבן, לילד המפוחד מהתמונה ההיא בגטו. זה סוג של ג`וג`יטסו יהודי: כל פגיעה בצד השני היא לא רק מוצדקת, עצם האזכור שלה נתפס כחיזוק של הצד השני, ומיד אנחנו מתחילים לדבר – או, כמקובל בקרב הסבריסטאס, לצווח – לא על האירוע, לא על החיילים שביצעו זוועה כלשהי, אלא על האנשים שהצביעו עליה. פתאום הם הופכים לנושא שבו דנים.
כחלק מתפיסת העולם הזו, אסור אף פעם להניח שמישהו בצד השני פועל ממניעים טהורים, או שקורבנות הצד השני הם אכן כאלה. איך אמר אתמול רוני דניאל? `אני לא יודע מי האזרחים האלה, ואם אלה אכן אזרחים חפים מפשע.` כי בעולם המקביל של ההסברה, הודאה בכך שצה`ל עשוי להרוג אזרחים חפים מפשע יכולה לגרום לספקות, וספקות יכולים למוטט את המבנה כולו.

זו לא הפעם הראשונה שהגניוס היהודי מתבטא בהפיכת המציאות. הגרסה הקודמת היתה הקבלה: היהודי שדמו הותר לכל קוזאק משוטט, יכול היה לפחות לדמיין אחרי הפוגרום שהוא מחזיק בכוח גדול יותר מאלה של רודפיו. שריכה נכונה של נעליו יכולה לקומם את העולם, תפילת `לכה דודי` שלו יכולה להביא להשלמת הזיווג השמיימי, ואפילו אם ייכשל ויפלוט זרע שכבר מונטי פייתון ידעו שכולו קדוש, יהיו לכך תוצאות איומות – הוא יוליד ליליות ושדים – אבל לפחות אלו תהיה בכך הוכחה לאונו הנסתר.

הזבל הרוחני הזה ניתן להבנה, ולו מבחינה פסיכולוגית: הוא נכתב אחרי השבר הנורא של גירוש יהדות ספרד. הוא שימש לאנשים שעולמם חרב עליהם, שלימדו אותם שהם אדוני העולם אבל בכל מקום היו מבוזים, עוגן. המעט ממנו שהמקובלים הוציאו החוצה שימש לחיזוק הקהילה שלהם מול עולם עוין מאד, בימים שבהם כל הארץ היתה לה גרדום.
אבל ההיפוך הנוכחי של המציאות מבקש מאיתנו לעמוד לא לצידם של הקורבנות, אלא של רודפיהם. וכשניתוק מן המציאות, המאמץ המודע להפוך אותה, הופך לכלי מרכזי של משטר, ולא פחות מכך לתפיסת עולם של אזרחיו, הסיכונים הם עצומים. אפשר לצחוק על ההסברה – העוסקים בה גרועים כל כך שזה מתבקש – אבל צריך להיות מודעים שהיא כנראה זרם המחשבה המוביל בישראל, ושהיא אסון למבקשים להסתכל נכוחה.



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב