בזמן שהצבא משקיע כל כך הרבה מאמצים בהרתעת החמאס מלירות לישראל, הממשלה פועלת בדיוק בכיוון הפוך ומחלישה את ההרתעה. אנו האזרחים נותרים חסרי מגן מירי מעזה, מניצול ציני על ידי מנהיגינו, ומהחלשה חברתית-כלכלית על ידי ההון החופשי.
מהימים הראשונים של ההסלמה מול עזה, `חיזוק כושר ההרתעה` של ישראל היה המטרה היחידה של הלחימה עליה הסכימו רה`מ נתניהו ושריו. אך למעשה מדובר באשליה.
הרתעה היא מושג חמקמק ומתעתע. קשה להצביע עליה, וקשה עוד-יותר למדוד אותה. הרתעה תלויה במה שיש לכל צד להפסיד ולהרוויח, ובערך שהוא מייחס לכך. היא עשויה לומר דבר אחד לאדם ברחוב, ודבר אחר למקבלי ההחלטות. היא מושפעת מדעת הקהל, מלגיטימציה, מיכולת עמידה פיזית/כלכלית, היסטוריה, מטרות, תזמון… ועוד ועוד. בין היתר, ההרתעה שאנחנו מדמיינים שונה הרבה פעמים מאיך שהצד השני רואה את הדברים – והלא זה כל העניין.
למשל: כשחמאס יורה טיל עד תל-אביב-יפו, האם גובר כושר ההרתעה שלו? מצד אחד כן. כל התל-אביבים יודעים שיכול ליפול עליהם טיל מחר, ושאם ישראל תתנהג לא יפה בעזה הסיכוי גדל. אבל מצד שני, התל-אביביות נזכרו מה זה אזעקה וטילים ויירוטים, ושרדו. המיתיות של האיום נשחקה, כמו שקורה לכל איום שממומש. כלומר, כושר ההרתעה יורד. אז איך מסכמים את העלייה והירידה הבו זמניות? אלפי הטילים על הדרום גרמו לישראליות ולישראלים לפחד. אבל הפחד מוביל לעוד אלימות, ולא לרתיעה מפעולה. זו אינה הרתעה. הדברים האלה נכונים על אחת כמה וכמה לגבי הכיוון השני, מישראל לעזה.
כדי לפענח את אשליית ההרתעה, צריך לשנות מעט את נקודת-המבט. הרתעה ישראלית מול הרתעה פלסטינית הן מאזן-אימה. במאזן-אימה, יש דינמיקה של החרפה. כל צד מאיים קצת יותר, השני מגיב, וכן הלאה. עדיפותה הצבאית של ישראל על שכניה ידועה לכל, וגם נכונותה להפעיל כוח. ישראל תוקפת את עזה באופן רצוף, בלי קשר ישיר ומיידי לירי רקטות משם, כל השנה. חמאס מצדו, יורה על אזרחים ומנסה, למרות העדיפות הישראלית, להחליש את מעמדה המעורער של ישראל בעולם. הנחישות להשגת עצמאות פלסטינית נושאת לגיטימציה עממית ובין-לאומית לפעולה מול הכובש. מלחמת-שחרור כזו אינה מתקפלת מול דימויים של הרתעה. עובדה: ישראל נכנסת ויוצאת מעזה כבר שנים, דיכוי העם הפלסטיני נמשך, וחמאס ממשיך לירות.
בנוסף, בצד מדיניות המלחמה, ממשלת-ישראל ממשיכה להשפיל את בני-השיח האפשריים שלה ולסרב להצעות שלום מהעולם הערבי. מדיניות זו לא רק שאינה מרתיעה התקפות עלינו האזרחים אלא אף מזמינה אותן. היא רומזת שישראל לא רוצה לדבר ושהדרך הפתוחה היחידה לפלסטינים להשפיע עליה היא אלימות. בהיעדר דרך אחרת להשפיע על ישראל אלא באלימות, ההרתעה הצבאית נשחקת. לכן, לא משנה עד כמה הוא מבריק ויוצא-דופן מבחינה צבאית (כפי שגורס גיא בכור), ה`מבצע` הנוכחי משרת מהלך פוליטי ציני וחסר-תועלת. במובן זה, ישראל מבזבזת את מיטב יכולותיה הצבאיות. כשכל מה שיכולות אלה משיגות הוא מחיקת בתים ותשתיות אזרחיות, עשרות הרוגים, אלפי פצועות ופצועים ונפגעי חרדה בשני הצדדים, אנחנו בבעיה גדולה. בינתיים, במקביל ללחימה הרצופה, ממשלת ישראל ממשיכה להגדיל את הפערים החברתיים ואת המצוקה באזורי הלחימה. כך היא מתעללת באזרחיה הסובלים-ממילא והופכת את חייהם לגיהנום ומחלישה את יכולת עמידתם בעת מלחמה. גם זה מזיק להרתעה.
ואכן, השנים חולפות. שני הצדדים יורים יותר ונרתעים פחות. התוצאה היא בישול אלים, איטי, מכוון ומתמיד של האזור. עמוד הענן של ביבי ממשיך לטחון את אשליית ההרתעה. אבל חוץ מקצת נקמה והרבה שנאה, ההישג העיקרי של עמוד הענן הוא התחזקות זמנית בסקרי הבחירות של רה`מ, ברק וליברמן. זהו ההישג היחיד שהשיגה המלחמה הנוכחית. בדומה לחמאס, גם ממשלת ישראל אינה נרתעת מלסכן את חיי אזרחיה למען עוד כמה קולות של פחד בקלפי.
לסיכום, גם אם אנחנו יכולים להבין מהי הרתעה, ספק אם היא בכלל קיימת ביחסי ישראל-עזה. הרתעה בלא אופק חלופי לאלימות ובלא ריסון היא ספין בשירות ממשלות אלימות. ספין שמוסווה בישיבות רבות-רושם ומודלים מתוחכמים-לכאורה. ההתחכמויות האלה הורגות אנשים, ופוגעות בדור שלם. כך פועלת השלישיה המוטרפת שבראשות ממשלת-ישראל. הגיע הזמן שנשתמש, סוף-סוף, בכושר ההרתעה האזרחי-חברתי שלנו – ונעיף אותם מהשלטון על טיל.
ד`ר נעם הופשטטר הוא מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת בן גוריון
|
