קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

מדיניות ישראלית הרת אסון
on-the-left-side
משה יהודאי
20.12.12
http://on-the-left-side.org.il/?p=5706




ההודעה על בנייה חדשה ברמת שלמה היא המשך לתגובות הנזעמות של הממשלה על ההצבעה באו`ם שהכירה בפלסטין כמדינה-לא-חברה. אחד האבסורדים במדיניות החוץ הישראלית הוא המאבק הנואש שהיא ניהלה נגד ההכרה בפלסטין, לעומת הביטול והזלזול המופגן בהצבעה לאחר שהיא נכשלה.

ההצבעה בעד חלוקת הארץ ב-1947 נחשבה – על-ידי שני הצדדים לסכסוך – כאקט פרו-ציוני, כשם שההצבעה להכרה בפלסטין כמדינה-לא-חברה ב-2012 נחשבת על ידם כאקט אנטי-ישראלי, או כזה המנוגד למדיניות ממשלת ישראל.

רווחה אמירה מצד דוברי הממשלה, מאז ההכנות הפלסטיניות להצבעה, שהרוב בעצרת הכללית מובטח בלאו הכי, `גם אם יוצע שכדור הארץ הוא שטוח` (מאחר והוא מורכב מ`הרוב האוטומטי`, מדינות העולם השלישי, כולל מדינות האסלאם), אך המבחן האמתי היה, לדבריהם, בהצבעת המדינות האירופאיות, השייכות לדידם ל`רוב המוסרי`.
מן הראוי, אפוא, לבחון את אופן התפלגות המצביעים בשתי ההצבעות – כיום, ולפני 65 שנה. העולם הפוליטי, ועמו העצרת, השתנו בתקופה זו באופן דרמטי. ב-1947 מנה האו`ם 57 חברות, ואילו היום הוא מונה 193. התהליכים שגרמו לכך, בעיקר – הדה-קולוניזציה מסוף שנות ה-40, וקריסת ברית המועצות ויוגוסלביה בשנות ה-90. בנוסף, מדינות רבות שינו את דפוסי הצבעתן עקב הפחתת תלותן במעצמות, או בגלל מהפיכות שהתחוללו בהן.

השוואת ההצבעה של המדינות החברות בשתי ההחלטות מורה שב-1947 הייתה חלוקה בין ארצות האסלאם שהתנגדו להצעה, לבין ארצות אירופה ואמריקה שתמכו בה ברובן. אך מבין 33 המדינות שתמכו בחלוקה ב-1947, ב-2012 21 תמכו בפלסטין, 6 נמנעו ושתיים לא השתתפו בהצבעה. משרד החוץ הצליח אמנם לשכנע מספר מדינות, בעיקר באוקיאניה ובמזרח אירופה, להצביע נגד ההצעה או להימנע, אך נכשל כישלון חרוץ ביחס לשאר העולם, ובעיקר ביחס לארצות אירופה ולאמריקה.

בקרב המדינות שהצביעו בעד ההכרה בפלסטין ניכרים שלושה גושים גדולים: 53 ארצות ערב והאסלאם, 34 ארצות אסיה ואפריקה (מושבות לשעבר, החשות בוודאי סולידריות עם הפלסטינים הנמצאים תחת כיבוש), ו-43 ארצות מערב אירופה ואמריקה, אותו `רוב מוסרי` שניסתה הממשלה לשכנע להתנגד להצעה. דעת הקהל בארצות ליברליות אלה רגישה לקיפוח זכויות האדם בשטחים הכבושים. חברות אותה קבוצה מבדילות עצמן מהמיעוט הזעיר התומך באו`ם במדיניות ממשלת ישראל. ניתן לומר שבשתי ההצבעות תמכו מדינות אלה (פרט לבריטניה שנמנעה) בעקרון ההגדרה העצמית לכל עם. כמו כן יש לציין, שמבין 138 המדינות שהצביעו בעד ההכרה בפלסטין, 80 – כ-58%! – מקיימות נציגויות בישראל.

הגורם העיקרי המשפיע על אופן ההצבעה באו`ם הוא, כמובן, האינטרסים של כל מדינה. עם זאת, אין להתעלם מגורמים אחרים, כהרגשת סולידאריות או תחושה של צדק. קשה לראות מהו השיקול התועלתי של הצבעה למען הכרה בפלסטינים – עם כבוש, קטן, ללא כל השפעה מעשית בעולם. קל מאד לראות, לעומת זאת, את השיקולים הערכיים שהניעו את רוב המדינות להצביע עבור ההכרה בפלסטין.

אין אפוא שחר לטענות דוברי הממשלה על `רוב אוטומטי`. בזלזול בעצרת האו`ם – אותה עצרת שהחליטה בכ`ט בנובמבר 1947 על החלוקה, ובעצם על הקמת מדינת ישראל – יש התנשאות גזענית על ארצות האסלאם, אפריקה ואסיה, כאילו הן חסרות שיקול דעת עצמאי, וגם חוסר הבנה של הלך הרוח האירופי.

וכאילו לא די היה במאבק חסר הסיכוי והתבונה בהצעת ההכרה, באה הממשלה ומוסיפה שמן למדורת כישלונותיה בהצהרה על תכנון ובניה בשטחים, ובמיוחד בשטחי E1 ורמת שלמה. והגינויים החריפים מארה`ב ומאירופה – הולמים.

מדיניות שגויה והרסנית, אובדן עשתונות, או שמא גם וגם?




משה יהודאי: רב רפורמי, פעיל ב`רבנים למען זכויות האדם`
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

פחות מאשר בנטוסטאנים
היום הכריזה ביביסטאן מלחמה על ישראל
ממשלת מיעוט עשויה להחזיר את מדינת ישראל למסלול של שפיות