קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

בגיל 13 היא לא יכולה לשתוק
haokets
חן משגב
01.01.13
http://www.haokets.org/2013/01/01/%D7%91%D7%92%D7%99%D7%9C-13-%D7%94%D7%99%D7%90-%D7%9C%D7%90-%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%9C%D7%A9%D7%AA%D7%95%D7%A7/





ילדים לא צריכים להיפצע, לנשום גז מדמיע, לסכן את חייהם במשחק בחצר. הם גם לא אמורים להיות `סמל` ולא לצעוק על חיילים, ולא לאכול ארוחות בוקר עם ראשי ממשלה.

הידיעה שהתפרסמה שלשום באתרי החדשות הישראליים דיווחה על מפגש לארוחת בוקר בין `הילדה הפלסטינית שקיללה חיילים` וראש ממשלת טורקיה ארדואן. עבור מי שלא מעורים בנושא, אספר בקצרה כי מדובר בעאהד תמימי בת ה-13, בתם של נרימן ובסאם תמימי מהכפר נבי סאלח הסמוך לרמאללה. היא התפרסמה ברשתות החברתיות לפני כמה שבועות, לאחר שצולמה בהפגנה השבועית בכפר הולדתה כשהיא `מתעמתת` עם חיילי צה`ל. תמונותיה הופצו והפכו אותה לגיבורת פלסטין על ידי חלק מהגולשים, ולאיום ביטחוני חמור וסכנה לקיומה של מדינת ישראל על ידי אחרים. מעיון במאות הטוקבקים שפורסמו כתגובה לידיעה, ובניכוי הגזענות, הלאומנות, המיליטריזם והרוע הצרוף שהכילו מרביתם, ניתן לומר כי הטענה המרכזית שהועלתה בהם נכונה: לילדים אין מקום במאבקים לאומיים `של מבוגרים`.

אבל למרות הטענה הנכונה, ויש לומר אף המתבקשת, כי ילדים אינם כלי משחק במאבקים ובמלחמות של המבוגרים וכי עליהם להישאר בבית, הרחק מאור הזרקורים, מהמצלמות ומהפוליטיקה, דווקא שמחתי שאותה ילדה, כמעט נערה צעירה, זכתה לכבוד הרם ולכמה רגעים של נחת הכרוכים במפגש עם ראש ממשלה זר, בבירה רחוקה. אינני רוצה להקדיש את הטור הזה לסיפור של משפחה מסוימת וילדה אחת, כי כמוה יש רבות ורבים, ילדות וילדים שחייהם כרוכים במלחמה ובמאבק, בסבל ובטראומה, באופן יומיומי. אבל הסיפור הזה יכול לשמש נקודת פתיחה לדיון קצר במקומם של ילדים בתוך המציאות הזו.

כבר כתבתי כאן בעבר על ההפגנה הראשונה בה השתתפתי בנבי סאלח לפני כשנתיים, הפגנה שבמהלכה נפצע אחיה הצעיר של אותה ילדה. הוא דווקא לא `התעמת` עם חיילים ואף אחד גם לא הפיץ את תמונתו ברשתות החברתיות, הוא הלך, כך סתם, עם ילדים אחרים ברחוב הראשי של הכפר ונפגע מקניסטר מתכת צה`לי תקני אשר פגע בבטנו וגרם לו לאיבוד הכרה ולפגיעה חמורה בכבד ובכליות – פגיעה שהצריכה אשפוז ממושך.

אז איזו ברירה יש לילד או לילדה שנולדו דווקא בכפר פלסטיני שחיילי צה`ל משתלטים עליו מדי שבוע? איזו ברירה ואיזו בחירה נותרו לילדים שאביהם יושב בכלא חודשים ושנים כאסיר פוליטי בעוון `ארגון הפגנות`? איזו ברירה יש למי שגם אם הוריו ישאירו אותו בבית ויאסרו עליו לצאת, הרי שחיילי הצבא המוסרי בתבל יחדרו לביתו באישון ליל. טוקבקיסט אשר כינה עצמו `יהודי גאה` כתב: `איזה הורים שולחים את ילדיהם להפגנה אלימה, צריך לאסור את ההורים ולתת את הילדים לאימוץ`. האמנם? כלום להורה יש אפשרות בכלל להרחיק את ילדיו מהאלימות? כלל לא בטוח, בוודאי כשמדובר בהורה פלסטיני. הסיפור והתמונה הבאים אולי ימחישו זאת.

בהפגנה שהתקיימה בעיר המסוכסכת והאלימה חברון בתחילת 2011, צילמתי את התמונה הזאת. התמונה צולמה במרחק רב ממוקד ההפגנה – רחוב השוהדא הנטוש/סגור בצו כוחות הכיבוש. רואים בה את אחת הסמטאות המובילות מהרחוב בה ניטשה הפגנה אלימה וקשה לכיוון סמטאות הקסבה של העיר, בואכה חלקה החדש והמודרני בצד הנתון לשליטה פלסטינית (אשר לא מונעת פלישות חוזרות ונשנות של צה`ל והפעלת אלימות וכוח). חיילי צה`ל אשר ניסו לדכא את ההפגנה הגדולה והסוערת, פלשו לתוככי החלק שבשליטה פלסטינית, החלו לירות גז מדמיע וכדורי גומי מגגות הבתים ועוררו אימה ובהלה בקרב אוכלוסייה אזרחית שברובה הגדול כלל לא הייתה חלק מן ההפגנה. במהלך המנוסה עצרתי, הבטתי אחורה וצילמתי במהירות את האנשים הנסים מפחד. מה שלא ניתן לראות בתמונה זה את הצעקות, הריח של הגז המדמיע והבהלה; אבל ניתן לחוש מעט מכך כשמתבוננים באב האוחז בחוזקה בילד וילדה מבוהלים, כמעט מניף אותם באוויר בניסיון להרחיקם במהירות מאזור הסכנה.

תמונה זו מחברון, שבזמנו העליתי לעמוד הפייסבוק שלי שם זכתה לעשרות תגובות מזועזעות, ממחישה, כמו גם הסיפור של עאהד בת ה-13, עד כמה רחוקים חברון או נבי סאלח מהסלון והמחשב של הישראלי-יהודי המצוי המגיב בטוקבק עצבני באתר חדשות. חשבו רגע עד כמה קל להורים כאלה לשבת בביתם הבטוח ולצקצק בלשונם עד כמה ההורים הפלסטינים אינם אחראים ומסכנים את ילדיהם. כמה אטימות נדרשת כדי לא להבין שהמציאות בחברון, בנבי סאלח או במקומות אחרים רחוקה שנות אור ממה שהם מוכנים להודות. טוקבקיסטית אחרת, שכינתה עצמה אורית מתל אביב, כותבת כי ילדיה ראו את התמונה של הילדה מנבי סאלח ושאלו אותה למה הערבים כל הזמן צועקים וכועסים, והיא הייתה צריכה להסביר להם שזה בגלל שהם ערבים.

כמובן שלא צריך להרחיב כי הדברים מדברים בעד עצמם, אבל גם מגיבים גזענים פחות לא הצליחו להבין שתחת כיבוש ודיכוי אין להורים ולא לילדיהם בחירה. כך או אחרת הם חלק מהמציאות, כך או אחרת הם בסכנה – אם כשישחקו ברחוב ואם כשישנו במיטתם הלא בטוחה שבתוך הבית. בשום מקום אין ביטחון כשמישהו שולט על חייך, כשחיילים חמושים מכף רגל ועד ראש יכולים בכל רגע לפלוש לביתך, לאסור את הוריך לזמן ממושך ובלי סיבה ממשית או לירות למרחב הפרטי שלך תחמושת שונה ומשונה.

ילדים לא צריכים להיות חלק ממאבקים של `מבוגרים`, הם לא צריכים להיפצע, לנשום גז מדמיע, לסכן את חייהם במשחק בחצר. כן, הם גם לא אמורים להיות `סמל` ולא לצעוק על חיילים, ולא לאכול ארוחות בוקר עם ראשי ממשלה. אבל האם הם יכולים לשתוק? האם יש להם או להוריהם איזושהי ברירה? יאמרו לי שגם במקומות אחרים בעולם ילדים נמצאים בסכנה, ואולי אף חמורה מזו שתיארתי כאן. נכון, ובכל זאת האחריות שלנו כישראלים, כאזרחים, למחות קודם כל כנגד העוולות שאנו אחראים להן, עוולות שרובנו, כפי שעולה חד-משמעית מהטוקבקים, לא מוכנים להודות בהן. אולי הסיבה היא שאנחנו, ילדינו, קרובינו, כולל החייל שיורה עכשיו בנבי סאלח או בחברון ומפחיד ילדים קטנים, פוצע אותם ומותיר אותם בטראומה לכל החיים, אחראים לכך. הילדה מנבי סאלח צועקת על החיילים לא בגלל שהיא ערבייה, אלא בגלל שבגיל 13 היא לא יכולה לשתוק.




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב