קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

זה לא פשוט להיות חוקי
friendsofwalaja
ידידי אל-ולאג`ה
09.01.13
http://.wordpress.com/2013/01/09/residency-1/




ב-1967, כשישראל הרחיבה את הגבול המוניציפאלי של ירושלים וסיפחה לשטחה חלק מהכפר אל-ולאג`ה, היא לא העניקה מעמד תושבות לאנשי הכפר שחיו בחלק שסופח. זו היתה כנראה טעות של הפוקדים הישראלים אשר לא ידעו שהגבול המוניציפאלי חוצה את הכפר ולכן רשמו את כל תושביו כתושבי השטחים. למעט מספר מקרים יוצאי דופן מרבית הפלסטינים בירושלים המזרחית כן זכו למעמד תושבות בישראל. להעמקה בסוגיית מעמד התושבות והבעייתיות שלו קיראו את הדוח של עיר עמים בנושא.

גם הפוקדים אשר הגיעו לכפר בשנת 1968 ו-1972 אמרו לתושבים שהם מתגוררים מחוץ לירושלים ועליהם לקבל תעודת זהות מהמנהל האזרחי בבית לחם (כל הפרטים הללו ואלו שיבואו בהמשך לקוחים מתוך העתירה שתתואר להלן. את העתירה במלואה אפשר לקרוא כאן).
במהלך האינתיפאדה השניה גילו תושבי עין ג`ואיזה – זה שם השכונה של החלק הירושלמי של הכפר – שהם בעצם שוהים בלתי חוקיים בבתיהם שלהם: כלי הרכב שלהם הוחרמו בתוך הכפר בשל `כניסה ללא היתר` לישראל והם עצמם נעצרו באישון ליל בבתיהם באותה אשמה.
בג`ץ הורה על הפסקת התנהלות זו ובהוראתו הותר לתושבים להמשיך לחיות בכפר שלהם. אחרי
שכמעט גורשו מבתיהם עמדו כעת תושבי עין ג`ואיזה בפני דילמה לא פשוטה: מצד אחד ללא מעמד תושבות אין ביטחון שלא יגורשו בעתיד. מצד שני, אם יגישו בקשות תושבות תהיה בכך אמירה שהם לא רק מכירים בשלטון הישראלי אלא אפילו רוצים בתעודת זהות ישראלית. זו דוגמא כואבת –וטיפוסית – לדילמה שבפניה ניצבים פלסטינים רבים: `להכיר במציאות`, להשלים עם הנחיתות המובנית שלהם מול השלטון הישראלי ולשחק על פי הכללים שהוא מכתיב. או, לדבוק בערכים ובזהות שלהם תוך תשלום מחיר אישי כבד. למרות התנגדות חריפה של אנשים רבים בכפר למהלך שכזה, החליטו לא מעט משפחות להגיש בקשת תושבות למשרד הפנים. חוסר ההסכמה על נושא טעון כל כך שבו מתנגשות הישרדות אישית מול הזהות הלאומית יצר מן הסתם משקעים והביא להחלשה נוספת של הרשת החברתית בכפר.

עורך הדין אהרן גבע מייצג מעל 200 בוגרים (מעל גיל 18) אשר הגישו בקשה לתעודת זהות ישראלית במעמד של תושבות. מדובר בצאצאים של כ-10 משפחות אשר חיו בעין ג`ואיזה ב-1967. לפני כחודש, נידון בבית המשפט בירושלים עניינה של אחת המשפחות המורחבות הללו אשר מונה כמה עשרות אנשים שכולם חיים בחוסר ודאות. גורל כולם – גם של הילדים שללא ספק חיו כל חייהם בחלק הירושלמי ובכל זאת אין להם מעמד של תושבות – תלוי ביכולת של ההורים הקשישים של השבט הקטן הזה להוכיח שהם שהו ברציפות בעין ג`ואיזה מאז 1967.

מקריאת כתב העתירה אפשר להתרשם איך משרד הפנים עושה כל שביכולתו על מנת להתיש ולתסכל את הפונים אליו: המשפחה הגישה את בקשתה למשרד הפנים באמצעות עורך הדין אהרון גבע באוגוסט 2005 ולאחר שבמשך 10 חודשים לא הגיעה תשובה ממשרד הפנים התבצעה העתירה הראשונה לבית המשפט במאי 2006. ביוני, התחייב משרד הפנים להחליט בעניין המשפחה תוך חודשיים. חלפו עוד 10 חודשים, שבמהלכם התקשר עורך הדין מספר פעמים למשרד הפנים, ותשובה אין. באפריל 2007 עתרה המשפחה בשנית ובפברואר 2008 הגיעה סופסוף תשובת המשרד: בקשת התושבות נדחתה למרות שלל המסמכים שהמשפחה הביאה להוכיח שהיא מתגוררת בעין ג`ואיזה מאז 1967. על מנת לערער על הדחיה, שנראית כהחלטה שהתקבלה מראש וללא קשר לעדויות שהביאה המשפחה, פנתה המשפחה שוב לבית המשפט.

משרד הפנים מבקש הוכחות לכך שמבקשי התושבות נמצאים בירושלים מאז 1967. חישבו אתם, כיצד הייתם מוכיחים איפה הייתם לפני 45 שנה? לכם זה פשוט. הייתם פונים למשרד הפנים ומשיגים רישום של כתובת המגורים מאותו זמן. אבל את כל אנשי אל-ולאג`ה ללא יוצא מהכלל רשמו הפוקדים כמתגוררים בולאג`ה (ללא ציון שם רחוב, אין בולאג`ה שמות לרחובות) ומבחינת משרד הפנים זה אינו מוכיח דבר שכן ולאג`ה חלקו סופח וחלקו לא ומי יבטיח שהמשפחות אכן חיו לפני 45 בחלק הירושלמי. דרך אגב, בולאג`ה, כמו בכל הכפרים הפלסטינים, אנשים בונים את בתיהם על אדמות המשפחה. כך שאפשר לדעת בוודאות גבוהה מי גר איפה ב-67`. אבל את משרד הפנים זה לא מעניין. למזלה של המשפחה, בנובמבר 67 נעשה צילום אוויר של שטח הכפר. זה צילום האוויר המוקדם ביותר שהמשפחה הצליחה להשיג. ובתצלום אפשר לזהות את ביתה של המשפחה שנמצא, כאמור, בשטח שסופח לישראל. גם הבתים שנבנו לבני המשפחה כשנישאו, נבנו כולם בשטח המסופח לירושלים.

אבל למשרד הפנים לא די בכך. הוא רוצה גם הוכחה שבני המשפחה חיו במקום ברציפות מאז 67`. אם עברו זמנית לשכם לצורך עבודה, לאנגליה בשביל לימודים או סתם יצאו לטרק בהודו אזי איבדו את זכותם לתושבות שתסדיר את מעמדם, תאפשר להם לחיות בקרב הקהילה שלהם ועל האדמה של אבותיהם. משרד הפנים מצפה לקבל קבלות על תשלומי ארנונה, תשלומי חשמל וכו` אשר יוכיחו את השהות הרציפה במקום. וזו בכלל לא בעיה כי הרי, כולנו מתייקים ושומרים היטב את הקבלות הללו עשרות שנים לאחור. אלא שהעיריה כלל לא גבתה ארנונה בכפר כי כמו הפוקדים של 67` גם היא לא ידעה שהשטח נמצא בתחומה. חשבונות חשמל הם לעג לרש שכן עד 82` הכפר לא היה מחובר למערכת החשמל. דרך אגב, היעדר גביית ארנונה מצד העירייה הוא עוד הוכחה לכך, שבישראל פשוט לא ידעו שעין ג`ואיזה נמצאת בתחומי ירושלים וזו הסיבה שתושביה לא קיבלו מעמד תושב. עכשיו, על הטעות של ישראל מי שצריך לשלם הם התושבים.

במקום זאת, אבי המשפחה סיפק למשרד הפנים את שלל ההוכחות הבאות לכך שחי בכפר במשך 45 השנים האחרונות:
• תלושי מזון של סוכנות הסעד לפליטים של האו`ם
• היתר לרעיית צאן שבו מופיעה כתובת מגוריהם.
• תעודות מבית הספר של הכפר השייכות לילדי המשפחה בשנים 1968-1977
• מסמכים מלפני 67` שבהם מופיע מען המשפחה כולאג`ה
• כרטיס `דורש עבודה` משנת 1971 עם המען ולאג`ה
• כמובן כל מפקדי האוכלוסין לאורך השנים שבהם רשומים אנשי המשפחה כגרים בכפר
• אפילו שני אירועים שבהם נעצרו כל הגברים בכפר ב-1972 ו-1992 מובאים כהוכחה לרציפות השהיה של המשפחה בישראל.

למשרד הפנים כל זה לא משנה. הוא דחה את הבקשות של כל אנשי המשפחה בלי להתייחס למידע השונה שכל אחד מהם סיפק. פשוט, תשובת דחייה אחידה (כאמור, מדובר בעשרות בוגרים שלכל אחד מהם היסטוריה משלו ומאז עזב או עזבה את בית ההורים גם בית משלו).
למזלה של המשפחה, השופט בדיון עשה את מלאכתו נאמנה, גילה אכפתיות והיה בקיא בפרטי הסיפור. הוא כלל לא אהב את הפסילה האחידה והלא מנומקת שפקידי משרד הפנים הרשו לעצמם. השופט גם לא אהב את הטיעון הבא של משרד הפנים: בבעלות של אחת משתי האמהות של המשפחה (אבי המשפחה היה נשוי ב-67` לשתי נשים) היה בית בבית לחם. מסקנה: המשפחה חיה בבית לחם ולא בולאג`ה. משרד הפנים הגיע למסקנה הזו בלי לבדוק בכלל מי גר בבית ואיפה גרה המשפחה. ובכן, מסתבר שבבית בבית לחם גר דייר מוגן בשכירות נמוכה והמשפחה אינה יכולה לפנותו אפילו אם היתה רוצה.

השופט פסק שעל משרד הפנים לבחון שוב את בקשת המשפחה, להתייחס אליה ברצינות ולנמק כל מקרה בגופו האם יוכר או לא. הוא גם איפשר למשפחה להגיש הוכחות לכך שהם לא גרו בבית לחם.

אם משרד הפנים לא ימרח את העניינים אזי תוך מספר חודשים נדע את תשובתו. כשאנחנו נדע נדווח גם לכם…



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב