קישור ל-RSS

העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך

מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר רימון פה, רימון שם. שילמדו haokets דור סנדק 26.01.13 http://www.haokets.org/2013/01/26/%D7%A8%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%A4%D7%94-%D7%A8%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%9D-%D7%A9%D7%99%D7%9C%D7%9E%D7%93%D7%95/ סטודנטית פלסטינית בת 21, לובנה חנש, נהרגה ביום רביעי מאש צה`ל ליד מחנה הפליטים אל-ערוב. בקבוק תבערה, זריקות אבנים, הימלטות מהמקום. אשה אחת הרוגה, שתיים פצועות. זה זורק אותי 11 שנה אחורה: אני חייל צעיר בדיוק באותה גזרה – כביש 60 בואכה חברון, אזור מחנה הפליטים אל-ערוב והכפר בית אומר. הכניסה למחנה הפליטים אל-ערוב. אז איך, בעצם, שומרים על הכביש `נקי`? יורים התקופה היא קצת אחרי רצח גנדי, סוף 2001. נשלחנו לשמור על קטע כביש ליד התנחלות כרמי-צור. אמרו לנו שהכביש צריך להיות נקי בשעות הבוקר ובשעות אחר הצהריים בשעות בהן המתנחלים היהודים מכרמי-צור נוסעים בבוקר לעבודה בירושלים וחוזרים לביתם בערב. מז`תומרת נקי? נקי מפלסטינים. טוב, אז מה הבעיה? הבעיה היא שבשני הכפרים הפלסטינים הסמוכים, אל-ערוב ובית אומר, חיים כ-15 אלף בני אדם. לפלסטינים באותה תקופה אין היתר לנסיעה על כביש 60 (מלבד למוניות ורכבים עם אישורים מיוחדים), אבל הם עדיין צריכים לחיות. אז כדי להגיע ממקום למקום – מהבית לבית הספר, לעבודה, לבית חולים – הם נעים ברגל בצד הכביש. חיים, אתם יודעים. אז איך, בעצם, שומרים על הכביש `נקי`? יורים. וכך היה. כל בוקר בשעה קבועה היו יוצאים מספר כוחות, לעתים בג`יפים ולעתים רגליים, על מנת לבצע את משימת `הניקיון` הזו. לכל כוח היה נשק אחד המותאם לירי כדורי גומי (ממולאי פלדה) וכמות יפה של רימוני גז מדמיע ורימוני הלם. היינו רואים אנשים צועדים ליד הכביש, משליכים עליהם רימון תוך כדי נסיעה, וממשיכים. אז היינו מגיעים לאיזו נקודה גבוהה המשקיפה על הכביש ועוצרים שם. `סנדק, תירה במונית שם`. בפעמים הראשונות הייתי עוד שואל את עצמי `מה פתאום?` `למה?`, אבל בכל זאת יורה, כי לא נעים. אחרי הכל, המפקד או הסמל או המ`מ הגבר אמר – אז עושים. וככה שוב ושוב. כל יום. פעמיים ביום. נוסעים, זורקים רימון פה, זורקים רימון שם, איזה כדור גומי בתחת של מישהו, שילמד לא להיות פה כשלא צריך. צריך להבין, ירי כדורי גומי הוא מסורבל, איטי ולא נוח. אז מהר מאוד עברנו לירות אש חיה באוויר. למשל בסיור רגלי, נכנסים לכפר, יורים באיזה חלון או דוד שמש, שילמדו לא להתעסק! וחוצפנים הילדים האלו, אחרי כמה זמן התחילו לזרוק אבנים. טוב, עכשיו לפחות היה לנו קצת אקשן, איזה מטרה ממשית שאפשר להתכוונן עליה. הירי באש חיה הפך להיות מנהג יומיומי. יוצאים בבוקר לסיבוב, מפרקים מחסניות, משתגעים, זורקים רימוני גז (לפעמים הייתי מרגיש שהרוח מענישה אותנו כשהגז היה חוזר אלינו). אם בהתחלה היינו יורים רק בשישים מעלות באוויר, אז כעבור זמן התחלנו לירות אל עבר `חומת מפגע` (קיר בקרבת האדם). והופ, תוך שבועיים נהרגו שני פלסטינים, אחד בזמן הלוויה ועוד אחד בזמן `ניקיון כבישים`. התחקירים היו שטחיים ביותר. חייל אחד קיבל שבועיים `קירור` במטבח וחזר לפעילות, השני פשוט כלום. אני מתאר פה בכמה פסקאות תקופה של חצי שנה. היו עשרות מקרים בהם נפצעו פלסטינים מכדורי גומי שירינו, מאות שאפו גז מדמיע על בסיס יומי. יום יום היינו נכנסים לכפרים, רודפים אחרי ילדים ונערים בתקווה לתפוס איזה `פרס` מפרפר בעודנו יורים בחלונות ודודי שמש. מערב פרוע. בכל אותה תקופה לא ירו עלינו פעם אחת, פעם אחת נזרק בקבוק תבערה אחד שלא פגע באיש. בעשרת הימים האחרונים נהרגו לפחות שישה פלסטינים מאש צה`ל. לא מדובר במחבלים, השבוע היתה זו סטודנטית בת 21, אבל זה לא משנה – פשוט ככה זה עובד. אלו יותר מדי מקרים של אצבע קלה על ההדק. אני מניח שכמוני אז, גם היום החיילים יורים כי זה מה שהסמל אמר להם לעשות, כדי שילמדו, כדי להישאר בשליטה. הכותב הוא חייל בגדוד 50 של הנח`ל לשעבר, פעיל בארגון `שוברים שתיקה`. לצפייה בעדות וידיאו של דור סנדק http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=V95QvU4vYeU#! עדויות נוספות על פתיחה באש לעבר אוכלוסייה לא חמושה בשטחים הכבושים נמצאות במאגר העדויות של שוברים שתיקה. מצבור העדויות, המתעדות באופן שיטתי אירועים מיחידות שונות של צה`ל, מעיד באופן ברור כי פעולות הצבא בעשור האחרון אינן עולות בקנה אחד עם הצהרותיו בבתי המשפט ובכלי התקשורת. הוראות הפתיחה באש, המחייבות חיילים לירות רק כאשר נשקף לחייהם איום ברור ומיידי, ולאחר שניסו להפעיל סידרה של אזהרות מילוליות, אינן מתקיימות בפועל. ירי של כדורי גומי, רימוני גז ואף ירי חי משמש לעתים קרובות כאמצעי להפגנת נוכחות והרתעה של האוכלוסייה הפלסטינית. קישורים למאמרים האחרונים בנושא עצומה: שחררו את אמל נחלה, נער פלסטיני החולה במחלה קשה, וכלוא מזה שנה במעצר מנהלי ללא משפט‎‎ לגנות או לא לגנות, זאת השאלה בתיהם של 44 פלסטינים מתוכם 22 ילדים נהרסו אתמול בגדה המערבית