קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

איש השב"כ כגיבור טראגי
haokets
דינה ברדיצ`בסקי ואלי אושרוב
24.01.13
http://www.haokets.org/2013/01/24/%D7%90%D7%99%D7%A9-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%9B-%D7%9B%D7%92%D7%99%D7%91%D7%95%D7%A8-%D7%98%D7%A8%D7%90%D7%92%D7%99/




הסרט `שומרי הסף` מציג תמונת מציאות עגומה. הוא מציג קלקול, עוון וחטא. אבל לרגע הוא אינו מסמן את מקורם אלא דוחק את צופיו לחיקו של האוהב ולחיבוקו העוטף של הגיבור המיוסר, איש השב`כ. ביקורת

סרטו עטור השבחים המועמד לפרס האוסקר של דרור מורה, `שומרי הסף`, כולל ראיונות עם שישה ראשי שב`כ: אברהם שלום, יעקב פרי (מס` 5 ברשימה של יאיר לפיד), כרמי גילון, עמי איילון (יו`ר הועד המנהל של אוניברסיטת חיפה), אבי דיכטר ויובל דיסקין. הראיונות שופכים אור על פרקים ידועים יותר או פחות בהיסטוריה של שירות הביטחון הכללי. `שומרי הסף`, כתב אורי קליין בהארץ לפני כשלושה שבועות, `הוא אחד הסרטים התיעודיים האינטליגנטיים, הממושמעים והבוגרים ביותר שהופקו כאן בעת האחרונה. הוא נושא את חותמו של הרגע הנוכחי במקום הזה. ואם אין זה הרגע הנכון, פחות מחודש לפני הבחירות, לצפות בו ולהיחשף לאמירותיו הישירות והעקלקלות, הרי אינני יודע מהו הרגע הזה`. קליין ראה ב`שומרי הסף` סרט מכונן המעצב השקפת עולם `לפני הבחירות`.

אכן, נדיר להתוודע לשורה של אנשים שכיהנו בדרג רם כמו זה של המרואיינים המדברים בגילוי לב כל כך עמוק על נושאים כל כך חשובים. מעניין גם להתחקות אחרי ההבדלים ביניהם ברמה האישיותית (בוק ועמוס קלישאות: כרמי גילון. מעניין, מתעתע וכריזמטי: אברהם שלום. רהוט וחסר מודעות עצמית: אבי דיכטר). חשוב גם להתוודע להשקפת עולמם ולניתוח ההיסטורי הביקורתי שהם מגישים. אבל יש ב`שומרי הסף` גם יסוד מתעתע. האם הוא אכן סרט מחולל תודעה וחתרני כפי שרומז קליין?

לאחר הצפייה בסרט הזה מתרחש דבר מה מוזר. נדמה שרושמו ממש מתפוגג מן התודעה מיד בצאתך מאולם ההקרנה. הצופים יוצאים נינוחים, אולי אפילו מפויסים, אם אפשר לומר כך. הצופים מפויסים, וזאת חשוב להדגיש, למרות המסרים הקשים העולים מדברי המרואיינים בסרט המסתיים במילותיו של עמי איילון, ראש השב`כ בשנים 1996-2000, האומר בערך כך: ניצחנו בכל הקרבות, אבל במלחמה הפסדנו. איילון מתכוון בדבריו לפספוס ההיסטורי האדיר מצד מנהיגי ישראל להוביל לנורמליזציה עם הפלסטינים. על שום מה, אם כן, פג רושמו של הסרט עטור השבחים בקלות שכזאת?

הצופים יוצאים נינוחים, אולי אפילו מפויסים. שומרי הסף
קתרזיס הוא מונח שטבע אריסטו במאה הרביעית לפני הספירה בספרו `פואטיקה` כדי לתאר את ההשפעה של הטרגדיה על הצופים. משמעותו היא טיהור בעזרת רגשי פחד וחמלה. בפרק השמיני ב`פוליטיקה` אריסטו מדבר על יכולת המוזיקה להביא לקתרזיס כשהיא מעצימה את הרגשות המצויים אצל אנשים מסוימים במידה כזו, שגורמת לסילוקם של רגשות אלה, ובכללם חמלה, פחד והתלהבות, ומותירה את המאזינים בתחושת הקלה גדולה. ההסברים התיאורטיים לאותו תהליך של הזדככות שעובר על הצופה או על המאזין הם רבים. נביא רק אחד מהם, לפיו הקתרזיס מציין את עיבודו של חומר נפשי בעזרת מרכיבים מבניים של המחזה ובראשם זיהוי הגיבור הטראגי על ידי נמעני היצירה, כדמות שביצעה מעשה נורא, אך אינה טמאה כי ביצעה אותו בלי כוונת זדון. כך יכולים הנמענים להרגיש חמלה כלפי דמות הגיבור הטראגי ולהזדהות עמו. ברגע זה הם יכולים לסמן את מקור הרוע מחוץ לעולם התופעות ובני האדם המוכרים להם והעומדים מנגד, על במת המחזה. כזה הוא הסרט `שומרי הסף`. הסרט מציג תמונת מציאות עגומה. הוא מציג קלקול, עוון וחטא אבל לרגע הוא אינו מסמן את מקורם אלא דוחק את צופיו לחיקו של האוהב ולחיבוקו העוטף של הגיבור המיוסר, איש השב`כ.

הסרט מחולק לפרקים. הפרק הראשון והאחרון עוסקים במנהיגות. הראשון נקרא: `אין אסטרטגיה, יש רק טקטיקה`. בפרק זה הצופים מתוודעים לאברהם שלום, ראש השב`כ בראשית שנות השמונים, שמלין על ראשי הממשלה תחתיהם עבד על כך ש`מעולם לא התעניינו בפלסטינים` ואומר כי לדרג המדיני `אין אסטרטגיה, יש רק טקטיקה`. הסרט מסתיים בפרק `הזקן בקצה המסדרון`. הזקן הוא בן גוריון. הדימוי הוא של עמי איילון, שמספר שכשהיה ילד בקיבוץ סיפרו לו הוריו על זקן שיושב בירושלים, בתוך בניין, בחדר בקצה מסדרון, מאחורי דלת ו`מקבל החלטות` עבור כולנו. כאשר בגר הילד עמי והגיע לאותו בניין בירושלים, גילה לתדהמתו ש`אין דלת` וש`אין אף אחד בחדר`.

הבחירה העריכתית, להתחיל ולסיים בסוגיית המנהיגות, מדגישה שתי טענות. נתחיל בטענה הראשונה ולפיה `אין מדיניות`. אבל הסרט עצמו מגלה, מבלי להתכוון לכך, שדווקא יש. האם הכשרת התנחלויות תמיד בדיעבד עליה מדברים ראשי השב`כ אינה `מדיניות`? האם שחרורם מהכלא של חברי `המחתרת היהודית` אינה חלק ממדיניות? יעקב פרי מספר שאנשיה נתפסו בעודם מנסים להניח מטען מתחת לאוטובוסים פלסטינים בירושלים. להערכתו פעולה זו הייתה אמורה לרצוח כ-250 איש. האם ההתנקשויות הסיטוניות של מנהיגים פלסטינים על ידי מדינת ישראל אינן `מדיניות`? האם הכנסת עם שלם לשגרת חיים של חקירות, עינויים, משת`פיות, ומאסרי עולם אינה `מדיניות`?

החלק המשלים את הטענה שאין מדיניות היא הטענה ש`אין דלת בקצה המסדרון ואין זקן שמקבל החלטות`. לראות את עמי איילון, כמי שפיקד על חיל הים ותפס את עצמו כמועמד לראש ממשלה, מדמה את עצמו בתפקיד ראש השב`כ לילד המחפש דמות אב הוא כשלעצמו דבר מקומם. שתי הטענות הללו משלימות זו את זו והן חלק אינטגראלי מטקס הכפרה על שורת העוונות שראשי השב`כ העלו במו פיהם.

יבוא מי שיגיד שאחרי הכל, הסרט מציג ראשי שב`כ שחושפים מידע חשוב באופן ביקורתי. אכן, ואי אפשר גם להתעלם מכוונותיו הטובות של הבמאי. מורה עוסק בשאלות של מוסר ומדבר על סבל הנתינים של המשטר שהונהג על ידי השב`כ בשטחים. כבמאי, הוא מעמת את מרואייניו עם שאלות קשות ואף בוחר לסיים את הסרט בציטוט מדבריו של ישעיהו לייבוביץ` בשנת 68` שחזו את ההתרוששות המוסרית והחברתית של חברה שהתמסרה כל כולה לתחזוק משטר של כיבוש. ובכל זאת ולמרות כל אלה, הסרט מותיר אותנו שלווים, מפויסים, מזוככים. כמו בטרגדיה במיטבה רגשות של פחד נמהלים ברגשות חמלה כלפי הגיבור, ראש השב`כ. רגשות אלה מוצאים את פורקנם ומאשרים שהערכים שהאמנו בהם כילדים, שהדברים שרצינו להאמין בהם על אודות אותו זקן חכם היושב לו בקצה המסדרון, היו, בסופו של חשבון, דברי אמת וכי הטוב דינו תמיד לגבור על הרע.

המרואיינים מוארים בתאורה מחמיאה, אין אף זווית צילום שמערערת את תדמיתם המאוזנת, השלווה והבוטחת. הסרט לא מציין נתונים אובייקטיביים, לא מתייחס למספרי אסורים או לכמות התנקשויות. יותר מכל, האנימציה התלת-ממדית שמלווה את הסרט מייצרת הזדהות עם ה`אקשן` שבסיפור השב`כי. הניגוד בין השפה הוויזואלית לבין הדיאלוג הביקורתי שמקיים דרור מורה עם מרואייניו ניכר במיוחד בתיאור הרציחות הפוליטיות. כאשר אבי דיכטר מדבר על ניסיון התנקשות בצמרת החמאס בעזה ועל ההתנקשות ביחיא עיאש, מורה מפקפק בחכמה שבצעד כמו התנקשות בתקופת רגיעה ומביא דברים של ראשי שב`כ אחרים (אברהם שלום באמירה חדה באופן מפתיע), שפוסלים את המוסריות שבהרג חפים מפשע גם בעת חיסול `ממוקד` בעזה הצפופה. אבל האנימציה שברקע מתמסרת לסיפורי ההתנקשות וסוחפת את הצופה להתפעלות מההישג הצבאי טקטי. זוהי אמביוולנטיות ישראלית, או שמא אנושית, מוכרת. מצד אחד שאט נפש, מצד שני התרגשות מהאקשן.

הנה עוד תמונה: הסרט נפתח בקטע מתוך ראיון עם יובל דיסקין (ראש השב`כ בשנים 2005-2011) המספר על שגרה של התנקשויות. הוא אומר בערך כך: `גם אחרי המבצעים המוסריים ביותר, הנקיים ביותר, מגיעה אותה הרגשה. היא תוקפת אותך פתאום לפעמים כמה ימים אחרי, לפעמים במיטה, לפעמים בזמן הגילוח… ואתה שואל את עצמך באיזו זכות אני…`. מנקודה זו, נקודת הפתיחה בסרט, אנו מובלים שלב אחרי שלב, דרך רגש הפחד מעתיד של פורענות וודאית, דרך הרגשת חמלה כלפי הגיבור הסובל (כמו יובל דיסקין באפיזודה המתוארת, האדם הסובל הוא תמיד התליין, לרגע לא הקורבן הממשי, האנושי שלו), אל ההשלמה עם המצב ועם הטעות הטראגית, שלא הוא האחראי לה ושהובילה לאסון. שלא כמו הסרט `שלטון החוק` של רענן אלכסנדרוביץ` שמראיין שופטים במערכת המשפט הצבאית, `שומרי הסף` אינו תובע אחריות מהמרואיינים. לכן כאן גם אין שום מקום למסר החריף של שמשתמע מ`שלטון החוק`: למעלה מדרג מסוים אתה לא יכול יותר לטעון כי אתה רק בורג; אתה עצמך הופך להיות המפעיל של המכונה. או שאתה הוא המכונה.

ההיסטוריה של ישראל רצופה בווידויים על פשעי מלחמה. מ`חרבת חזעה` ועד `שוברים שתיקה`. בדרך כלל הם מעוררים זעזוע אבל כמעט לעולם המתוודה לא יבוא על עונשו. לעתים מזומנות החייל מצויר כקורבן של הנסיבות, של `היעדר האסטרטגיה`. מהי, אם כן, האסטרטגיה? האם לא נכון יהיה לומר שחלק מרכזי מהטקטיקה לצורך יישומה של האסטרטגיה `אפופת המסתורין` הוא לטעון שהאסטרטגיה אינה קיימת? ככל שהבמה מכובדת יותר והטוען בכיר יותר, כיאה לגיבור טראגי, הטענה השקרית הזו מקבלת משנה תוקף של אמת. עצם הדיון בשאלת האסטרטגיה הנעלמה משכיח שמי שעומד בראש השב`כ הוא אחד מהמנועים שמייצרים וגם קובעים את המדיניות. בהסכמותיו, בצייתנותו או בסרבנותו, אם אי פעם הייתה כזו. לכן יצירה קולנועית, גם זו המוסרת את המידע החשוב ביותר, שתטשטש את הקשר שבין המדיניות ההרסנית של ישראל לבין אחריותם של פקידים בכירים, לא רק שלא תחולל שינוי תודעתי ביחס למציאות הפוליטית, אלא תתרום בדרך מתוחכמת מאוד לתובנה הכללית ש`אנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים`. אבל במציאות אנחנו כל הזמן הולכים לשם.

במפגש המרגש והמזכך עם ראשי השב`כ האמונים על ההתנקשויות, החיסולים, החקירות, הטלטולים, שמתגלים לנו מבעד למעטה המסתורין אנושיים כל כך, מיוסרים כל כך, מהורהרים ומחושבים, דווקא במפגש הזה, אנו מגלים שיש לנו, אחרי הכול, מדינה טובה שבה מתקיימים הרחק מעינינו דברי הזקן `תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך`. שם למעלה בפנתיאון שוכנים האלים של הטרגדיה שלנו, אלה הם המדינאים הגדולים שמניעיהם נותרים (כמה מעניין) מסתוריים וחידתיים לאורך כל הסרט, מהם נפחד ואותם לא נבין. אבל כאן, על פני האדמה אנחנו מובלים בידי מי שמבטיחים לתת לנו מחסה מפני האלים הגדולים ההם, מי שדואג לנו, מי שמאיר בזרקור של אור תבונה ומוסר את עולמנו; אור הזר כל כך למרתפים, לחדרי החקירות והעינויים שעל הכוחות המולידים אותם ועל המנגנונים המפעילים אותם אין הסרט מגלה דבר.

הכותבים הם סטודנטים ומורים




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד