נורמות הן ישויות בלתי נראות אך בעלות עוצמה. הן קיימות בכל קבוצת השתייכות חברתית ומהוות את הבסיס להתנהגותם של רוב בני האדם; גם אם לא באופן מודע, הן מאלצות אותנו לפעול בדרכים צפויות. הן מורות לנו להחזיר ארנק אבוד לבעליו; לקום בפני זקן; לא להידחף בתור. נורמות הן הקול השקט בתוכנו שדורש מאיתנו להיות טובים, הגונים ומכובדים.
מסיבה זו, נורמות הן הגביע הקדוש של הסוציולוגים. אחת השאלות המסקרנות ביותר שעליהן מנסה הסוציולוגיה לענות היא: מדוע אנשים שונים מתנהגים באופן דומה וצפוי, אפילו כשאף אחד, על פניו, אינו מכריח אותם? התשובה פשוטה: באמצעות הנורמות הם לומדים וסופגים מסביבתם. יתרה מכך, באמצעות היכולת להבחין בנורמות, אנשים מתאימים את עצמם לתנאי החברות בקבוצה. כשאנו מפנימים נורמה של קבוצה, אנחנו רוכשים מעין חיישנים מובנים המסייעים לנו להבין ללא מאמץ מה מותר ומה אסור, מה מוסרי ומה לא מוסרי. מסיבה זו, השינוי הנורמטיבי מעניין כל כך: מה גורם לנורמות מסוימות לאבד רלוונטיות ולנורמות אחרות להפציע ולהתחזק?
לדוגמה, במחקריו רבי ההשפעה הראה הסוציולוג נורברט אליאס כי בימי הביניים המאוחרים ותקופת הרנסנס המוקדמת “הומצאו” נורמות חדשות, ובהן האיסור (החדש) לאכול בידיים; ליטול אוכל מצלחת משותפת באותן אצבעות שמחטו אף מנוזל; להפליץ או לגהק בפומבי; להטיל צרכים בקרבת אחרים וכיוצא באלה. מה שנחשב לנורמות חדשות במאה ה–15 נתפס היום כטבעי כל כך, עד שכלל איננו רואים את ההתנהגות הזאת כנובעת מנורמות. נורמות חזקות הופכות לחלק מהשגרה עד שכלל איננו מבחינים בהן. הן משמשות מעין מסגרת שבתוכה אנו מארגנים את התנהגותנו ורגשותינו: איננו רואים את המסגרת, אך היא מגבילה את מעשינו ומעצבת את מה שאנחנו רואים “באופן אינסטינקטיבי” כמותר, ראוי וכמקור לגאווה (או בושה). נורמות גורמות לנו לרצות לפנות את מקומנו לזקנים ובו בזמן גם לרגשות האשם או הבושה שאנו חשים אם כשלנו בהגשת עזרה. נורמה לאו דווקא מעצבת את התנהגותנו, אך היא מעצבת את תגובתנו לכישלון שלנו לקיים אותה.
הנורמות - ולא עצם המעשה - הן שגורמות לנו לחוש לא בנוח להשליך מסטיק ברחובות שווייץ או נוח מאוד להשליך בקבוקים ריקים בחוף ציבורי בתל אביב. זו הסיבה ש”נורמה” ו”נורמלי” הן אותה מילה. “נורמלי” אינו אלא השם שאנו נותנים למה שהנורמות מכתיבות לנו בדממה.
איך נוצרות או נאכפות נורמות? אין לכך תשובה חד משמעית. לפעמים די באדם חזק אחד כדי לקבוע נורמה: כך למשל, כשרפיק וסלי, אלבני מוסלמי בן 17, החליט להציל את בני משפחת מנדיל היהודית שנמלטה לאלבניה במלחמת העולם השנייה, הוא הפך למודל לחיקוי בכפרו ותושבים רבים אחרים החלו להחביא יהודים גם כן. אבל בדרך כלל, נורמות קשורות למוסדות חזקים. לדוגמה, מוסד הפטריארכיה - הקשור למוסד הנישואים - התיר לגברים לקיים יחסי מין מחוץ לנישואים, אך אסר זאת על הנשים. יתרה מזאת, מוסד הנישואים, שבעצמו קשור למוסד הקניין הפרטי, הופך לנורמה שבמסגרתה מתויגות נשים לא נשואות כ”רווקות זקנות”.
מוסדות יכולים להקפיד על מנגנונים נאותים לקיומה של נורמה; החל במנגנונים רשמיים (בתי כלא, קנסות וכדומה) וכלה בעונשים לא רשמיים (לעג, תיוג, השפלה, נידוי). בסופו של דבר, הנורמה משוחזרת במגוון נרחב של הקשרים חברתיים ותרבותיים. החזרה הזאת היא שמעניקה לה כוח, הופכת אותה לתכונה בלתי נראית ורבת השפעה על דרך חשיבתנו. לדוגמה, ספרי הבלשים והסרטים חוזרים אינספור פעמים על הנורמות הנהוגות במערכת המשפט, במערכת החינוך ובמוסד המשטרה, כלומר שפשעים ועבירות ראויים לגינוי, הם יתגלו והמבצעים יבואו על עונשם.
מדוע מדינות או ארגונים שונים זה מזה בצורה כה דרסטית במבנה הנורמטיבי? מדוע יש מדינות שבהן נהוג לתת שוחד, ומדינות אחרות שבהן שוחד נחשב להפרה מתועבת של אמון הציבור? מדוע במדינות מסוימות, כשפוליטיקאי נתפס בשקר הוא מתפטר, ואילו באחרות (כמו שלנו) שקר נתפס כחלק שגרתי מההתנהלות הציבורית? התשובה לשתי השאלות האלה היא לא שלמדינה אחת יש נורמות ולאחרות לא, אלא שבשני ההקשרים מדובר במוסדות שונים המעצבים כל אחד את הנורמות של המדינות.
מריה זקוטסקי היא רופאה ממוצא רוסי שעלתה לישראל לפני שנים רבות. היא עובדת כרופאה מרדימה בבית חולים בישראל. לפני כשש שנים, היא פגשה גבר - שמעון קופר - שהיה בעברו, כך סיפר לה, סוכן מוסד, שירות הביון היוקרתי של ישראל. הוא טען, שכרבים מחברי הארגון, הופקד בידיו מידע סודי ביותר והוטלו עליו משימות רבות, קשות ורגישות, שבחלקן היה מעורב בחיסול אויבי המדינה. יום אחד הוא ביקש ממריה לעזור לו להשלים משימה מסובכת. עליו לחסל את אחד מאויבי המדינה. הוא ביקש ממריה את עזרתה, כי המוסד הורה לו להשלים משימה זו לבדו: עליו להשיג רעל שיכול להרוג מבלי להשאיר עקבות. בהיותה רופאה מרדימה, מספקת לו ד”ר מריה זקוטסקי את החומר שביקש, בהבינה היטב שהוא יכול להמית אדם, ואכן ימית אדם. כעבור כמה חודשים היא נעצרת על סיוע לבן זוגה במה שהתברר כרצח הזוועתי של אשתו השלישית. בראיון שנערך עמה, הסבירה זקוטסקי: “הקשר שלנו היה נהדר... הוא אמר לי שהיה סוכן מוסד במשך 25 שנה, שעבד ביחידת חיסול מיוחדת. הוא סיפר על משימות באיראן, עיראק וטורקיה, ואני האמנתי לו... כשישה חודשים לפני שג’ני נרצחה הוא התחיל לספר לי על משימת חיסול בארצות הברית והביע עניין בחומרים שיכולים להרוג בלי להשאיר עקבות... אמרתי לו כל מה שאני יודעת. הרגשתי שאני משרתת את המדינה”.
הפרשה הזאת כוללת את כל האלמנטים המרכיבים סרט ליגה ז’: אהבה בין יליד הארץ לאשה רוסייה, האמון שניתן והופר, זיוף המשרה היוקרתית בסוכנות ממשלתית רבת עוצמה, רצח של בת זוג, האיום מצד אויבי המדינה, השירות החשאי. מתברר ששתי נשותיו הקודמות של הגבר הזה מתו בנסיבות דומות, אך הוא הצליח להתל במשטרה על אף קווי הדמיון המוזרים בין מותן בטרם עת של הנשים, והצליח להתחזות במשך שש שנים לחברה המסור של מריה בעודו נשוי לאשה אחרת, בזמן שהוא מגלם סוכן סודי של המוסד. הסיפור מערבב ז’אנרים שונים - דרמה מינית זולה, רצח בדם קר, סיפורו של נוכל, דרמה לאומית בהילוך גבוה. אבל מה שמעניין ואפילו מרתק בסיפור הוא הדרך שבה הוא משקף תחושה מוצקה של נורמליות בחברה הישראלית.
לסיפור יש שתי רמות: הבדויה (מה שהגבר התחזה אליו), והאמיתית (מה שהוא היה באמת). המשטרה והציבור מעוניינים ברובד האמיתי - מי הוא היה באמת, מה באמת עשה או לא עשה, העובדות האמיתיות של סיפור הרצח. הסוציולוגים מתעניינים בממד הבדוי של הסיפור - כלומר, כיצד נוצרת מראית העין של הנורמליות, הן עבור ד”ר זקוטסקי והן עבור הקורא הפשוט של הסיפור.
איך יכולה אשה שנראית נורמלית על פי כל קנה מידה שבעולם, אזרחית נאמנה, להפוך בלא ידיעתה לשותפה לרצח נתעב? כי האיש הזה, שמעון קופר, פנה לאיזושהי תפיסה רווחת של נורמליות.
מריה זקוטסקי היא רופאה מרדימה המחויבת למקצוע שלה. מקצועות הרפואה הם המוסדרים ביותר מכל המקצועות. בהגדרתו, מקצוע הרפואה דורש מידה מקסימלית של דאגה מוסרית לחייהם של בני אדם. רופא הוא אדם שהתחייב להוקיר חיי אדם ולהצילם, והוכשר לכך. מעטים הם תחומי ההתמחות הרפואיים הדורשים אמון כמו תחום ההרדמה. הרופא המרדים צריך להביא את המטופל למצב של חוסר הכרה כדי למנוע ממנו לחוש כאב, וגם מחזיר אותו אל החיים לאחר תרדמת שנראית כמו מוות. כיצד יכלה אותה רופאה, שחונכה על ערך החיים, להפוך (ללא ידיעתה) לשותפה לפשע? כמובן, הקורא שיתעצל ויעדיף את קיצורי הדרך, יחשוב שהתשובה לכך פשוטה וכי מקורה בפגם נפשי של אותה אשה. עיתונאי ערוץ 2 שאלו את ד”ר זקוטסקי ללא רחמים: “אז מה, את נאיבית או שאת טיפשה?”
אבל סוציולוגים מתייחסים לזה אחרת: הם מניחים שכחברה בקבוצת השיוך שלה, ד”ר זקוטסקי היא חברה כשירה בהחלט. היא החליטה לעזור לשמעון קופר משום שבקשתו היתה בטווח מסוים של מה שהיה מקובל עליה מבחינה נורמטיבית. מעט מאוד אנשים - למעשה רק פושעים - פועלים מחוץ למסגרת זו, של טווח ההתנהגות המותרת. אינני אומרת שכל אשה היתה נענית לבקשתו של קופר. אני פשוט מעלה את האפשרות שמשהו בטווח ההתנהגויות הנורמטיביות האפשריות בחברה הישראלית גרם לבקשה הזאת להישמע הגיונית באוזניה של אשה שהיא חברה כשירה בקבוצתה - ואת טווח הסבירות הזה עלינו לחקור. עלינו לשאול מה בבקשתו נראה לה אמין דיו כדי לשתף איתו פעולה, מה גרם למשטרה לקבל זאת כעדות לחפותה ולקורא להבין, אני מניחה, למה כוונתה ב”חשבתי שאני עוזרת למדינה”. בקיצור, מה גרם למריה זקוטסקי לחוש שהיא אזרחית נאמנה כשעזרה לסוכן מוסד מתחזה להרוג אדם שלא הכירה ברעל קטלני שאינו ניתן לאיתור?
בנם של זוג חברים קרובים, שאיתם יצא לי לשבת הרבה בארוחות ערב שבת באחרונה, התחיל קורס אינטנסיבי ביחידת עילית של המודיעין בצבא. באחת מארוחות שישי אלה נדהמתי ונבהלתי לגלות ששאלותיה הסקרניות של אמו על פעילויותיו האחרונות נתקלו בחומה של שתיקה. היא ניסתה להבין מה טיב החומר שהוא לומד, מי הם המורים שלו, לאיזה תפקיד הוא מיועד, בקיצור, איך נראים הימים הארוכים האלה שמתחילים ב–07:00 ומסתיימים בחצות. אבל שאלותיה נענו לעתים קרובות ב”זה סוד. אני לא יכול להגיד”. עם הזמן למדה חברתי להיזהר בשאלות מסוג זה ולימדה את עצמה לא לשאול אותן. היא למדה לקבל שסודיות היא טקס שבו גברים (וחלק מהנשים) לומדים לבדל את עצמם מחיי המשפחה הרגילים, מאבות, אמהות, נשים, ילדים וזקנים.
כפי שהתחוור לי עצמי לאט־לאט, לסודיות יש כוח רב בבניית החברה הזאת באופן שהנו ייחודי לחלוטין לישראל. הסודיות מפרידה בין בעלים לנשותיהם, בין אמהות לבניהן, ומסמלת את נוכחותה המסיבית של המדינה, שם, בין המרק ללחם. מעטה הסודיות כובל (בעיקר) את הגברים לארצם, יוצר חיץ בינם לבין המשפחה ומלמד את הנשים לא לשאול שאלות. סודיותם של הגברים היא משהו שנשים צריכות ללמוד לקבל, והן מקבלות את הקשר החזק, הבלתי ניתן להתרה הזה, את הסולידריות של גברים עם המדינה ועם גברים אחרים שמתעסקים בעניינים סודיים.
המוסד הוא סוכנות הביון הישראלית. סוכנות ביון פועלת תחת מסווה ומסתירה את פעילויותיה. בכך, מטרתו של המוסד דומה לזו של סוכנויות ביון אחרות בעולם (איסוף מידע על אויבי מדינה פוטנציאליים בגבולות ישראל ומחוצה להם).
אבל למוסד יש מומחיות שאין לסוכנויות דומות אחרות: מופקדת בידיו המשימה להגן על העם היהודי בכל העולם. וזה כולל הבאת יהודים שחייהם בסכנה לישראל או ענישה של אויבי העם היהודי, והכוונה היא לפזורות היהודים בכל העולם. לדוגמה, המוסד הוא שחטף והביא את אייכמן למשפט ב–61’ או רדף את מבצעי הפיגוע במומבסה ב–2002 שבו נהרגו שלושה ישראלים ו–13 קנייתים. טווח הפעולה של המוסד חוצה אם כן גבולות טריטוריאליים, ויש לו מעין משימה רוחנית של הגנה על העם היהודי כולו בכל מקום שבו יימצא בסכנה. במובן הזה, באמצעות המוסד, ישראל היא מדינה ללא גבולות, משום שהקשר שלה ליהודים יגיע לכל מקום בו יימצאו. פירוש הדבר גם שפעולותיו של השירות החשאי הישראלי מגובות בכוח מוסרי עצום ורב (ואכן, מה יכול לקבל לגיטימיות גדולה יותר מאשר הגנה להלכה ולמעשה על הישות הרוחנית שנקראת “העם היהודי”?).
המוסד ממלא תפקיד חשוב ברגולציה של מה שהוא תופס ככישלון או כסירובן של מדינות להילחם ביעילות באלה המסכנים את ביטחונה של מדינת ישראל ושל היהודים ברחבי העולם. זו הסיבה לכך שאחת המשימות המרכזיות של הסוכנות היא לאתר ולחסל את אלה המסתתרים במדינות ערביות (מעריכים כי המוסד הוא האחראי, למשל, לחיסולם של המדען האיראני ב–2012, של מנהיג ג’יהאד האיסלאמי הפלסטיני פתחי שקאקי ב–95’ ושל ג’רלד בול, המשקיע הקנדי ב”תותח העל” של סדאם, ב–90’). מבצעיו המוצלחים של המוסד מתקבלים בכלי התקשורת הארצית בגאווה, הקלה, ובתחושת חוזק משונה, מכך שהעם היהודי הקטן תובע נקמה מהעולם הגדול והעוין של לא יהודים. באותם רגעי גאווה, הקלה והעצמה, אנו יודעים שהמוסד הפך למקור לנורמטיביות - הוא מעצב את מה שאנו מעריכים. טענה כזאת אין פירושה הבעת דעה על איכותם של ראשי המוסד. היא נועדה להצביע על כך שארגונים מסוימים הם כה חזקים עד שהם מסוגלים ליצור נורמות, ללא קשר לאיכותם או לכוונותיהם של העומדים בראשם.
המוסד אינו הסוכנות היחידה מסוגה. היא מהדהדת בסוכנויות רבות אחרות דומות לה. בסרטו המרשים של דרור מורה שעלה באחרונה, “שומרי הסף”, שישה ראשי שב”כ לשעבר - יובל דיסקין, אברהם שלום, כרמי גילון, יעקב פרי, אבי דיכטר ועמי אילון - מתראיינים על פעילויות השב”כ. מבלי משים, אותם ראשי שב”כ דיברו כמו סוציולוגים, ושיחזרו את עלייתן של נורמות חדשות שעוצבו על ידי הארגון שבראשו עמדו, נורמות שלא היו לגמרי מודעים אליהן אפילו כשיישמו אותן. מהן אותן נורמות? כך אני מתרגמת את מה שהם אמרו.
1. להרוג ללא משפט. ראשי השב”כ לשעבר דנים בפוליטיקה של סיכול ממוקד שיישומה הוחל בשטחים הכבושים בשנות ה–80 אך בעיקר בשנות ה–90. בסרט, הסיכולים הממוקדים קשורים לפרשת קו 300, שבה שניים מהפלסטינים שחטפו אוטובוס נלכדו על ידי כוחות שב”כ שהצליחו להשתלט עליהם, אך במקום להביאם למשפט, הם חוסלו. בזמנה, חשפה הפרשה את הכוח היחסי של הכבוד הישראלי לשלטון החוק, מפני שהדבר הפך לשערורייה (למרות שהמעורבים שיקרו בעדותם והסתירו פרטים). אך מה שנחשב אז לסקנדל הלך אט־אט והפך למדיניות שיטתית של סיכולים ממוקדים (לדעתי, ישנו הבדל אנליטי בין חיסול ממוקד לבין פרשה זאת, אבל אפשר לתהות אם אין תוצאות דומות בשני המקרים). חיסול של בני אדם - אפילו אויבי המדינה - מבלי להביאם למשפט, מעביר מסרים חזקים לחברה. אחד מהם הוא שלמדינה יש זכות, ריבונות וכוח לעשות כרצונה, להפר את החוק הבינלאומי ולפרוץ גבולות בינלאומיים, במטרה לנקום באויבי מדינה ממשיים ופוטנציאליים. כך המדינה מגינה על גרסה פרימיטיבית של צדק שעוקפת את החוק ואת בתי המשפט. בעשותה כן, המדינה מציבה עצמה מעל החברה האזרחית, המוגדרת כאזור שבתוכו אזרחים מוגנים מפני כוח שרירותי ואלימות; במובן זה, ובניגוד לתיאוריה בסיסית של דמוקרטיה, היא אינה משקפת את ריבונות האזרחים, אלא דווקא את ההפך: אלה הם האזרחים שצריכים לבצע את דרישות המדינה. המסר השני הוא שהאלימות מציגה עצמה כשגרה, דרך פעולה מקובלת המשמשת את המדינה לפתרון בעיותיה. האלימות עוברת נורמליזציה, הופכת לבלתי נראית כאלימות, משום שהיא הנורמה.
2. דיסקין מעלה בסרט הבחנה טובה, ולפיה עבודתה של סוכנות השב”כ - לאתר ולמצוא אויבים - מכתיבה תפיסת עולם שהופכת שגורה בדרכי חשיבה ספציפיות, המוגדרות כחשיבה בינארית. לכך יש לפחות שתי תוצאות. הראשונה היא קוגניטיבית: כשמחלקים את העולם בצורה חדה לחברים ולאויבים, אופן החשיבה נעשה פשטני, שחור ולבן. כפי שדיסקין עצמו אומר: מקבלי ההחלטות לא אהבו לחשוב על כמה אופציות בו זמנית, וכשהיה צורך לקבל החלטה, היה צריך לצמצם אותה לשתי אופציות, לצורת חשיבה של או־או. ברור שחשיבה כזאת אינה מעודדת יצירתיות ומורכבות, אבל בנוסף לכך, היא גם מחלישה את היכולת השכלית והרגשית לראות את העולם במונחים נייטרליים, כמערכת של תהליכים שיש להבינם בלי קשר לשאלה אם הם בעד או נגד היהודים. שנית, חלוקה דיכוטומית כזאת של העולם, מעודדת צורת חשיבה פרנואידית, שמטרתה העיקרית היא לזהות ולהשמיד אויבים. המנטליות הזאת של “אנחנו והם”, “אויבים וחברים”, מחלחלת עמוק לתוך החברה האזרחית. ואיך היא משפיעה על החברה האזרחית? היא מבססת את הסולידריות החברתית על פחד מאויב משותף. מה שנחסם בתהליך הזה הוא סולידריות חיובית, שמתפתחת ממודעות אוניברסליסטית והרצון להגן על זכויות אדם וצדק לכל, ללא קשר לדת או קבוצה אתנית.
3. כתוצאה מכך, המוסריות הופכת ללא רלוונטית ליחסים שבין אדם לחברו. חלוקת העולם לחברים ולאויבים היא הצידוק לכך שכל מי שאינו חבר הוא בהכרח אויב. ואם יש לך כל כך הרבה אויבים, היא גם מצדיקה התעלמות משאלות מוסריות. כמו שאברהם שלום אומר בסרט, בחיוך סרקסטי: למוסר אין שום קשר ללחימה בטרור. כשאתה נלחם, אתה רק רוצה לנצח. ואכן, מדינה שנלחמת במה שהיא מגדירה “טרור” מרשה לעצמה, בהגדרה, לעקוף את המוסר, מפני שהיא יכולה לראות את האחר, בהגדרה, רק כאיום קיומי ומשום שהיא עצמה מרגישה כנתונה תחת איום קיומי. זו גם הסיבה לכך שעינויים והתעללות הפכו לדרכים שגרתיות להתייחס אל האויב: אלה רק האמצעים שנועדו להחליש את האויב. הרעיון שלפיו אפשר, ולמעשה צריך, לפגוע בגופם ובכבודם של אויבינו כדי להשיג את מטרתנו - ביטחון מרבי - הופך לדרך מחשבה שגורה, הופך אותנו לאדישים לאחר ולפגיעותו של הזולת.
4. ולסיום, השב”כ, כמו המוסד, פועל תחת מעטה סודיות. סודיות נראית כמו תכונה זוהרת של ארגונים ואנשים. המוסד, השב”כ, אמ”ן, יחידות מודיעין רבות בצבא, שירותי האבטחה הרבים והמגוונים שמספקות המדינה וחברות פרטיות, כל אלה ממלאים חלק נרחב בחברה הישראלית וחלק אף גדול יותר בחברה הגברית הישראלית. אעז אפילו לתת הערכה גסה, שאחד מכל חמישה גברים שהיה או הנו בשירות פעיל, לומד בשלב זה או אחר בחייו את חובת הסודיות, בצורה זו או אחרת. בעוד מדיניות CIA מוגבלת לפלח קטן מאוד באוכלוסיית ארצות הברית, נוהג ה”סודיות” בישראל רווח בקרב חלקים נרחבים מהאוכלוסייה ומתפשט בהתאם לכך. הסודיות ממלאת חלק גדול כל כך בעיצוב המנטליות של גברים וקבוצות אלה, עד כי אנו שוכחים לשאול מהן ההשלכות שלה. בהגדרתה, סודיות אינה ניתנת לבדיקה, איזון, בחינה או ביקורת ציבורית. היא נוטה לפעול הרחק מעין הציבור. לכן היא גם סותרת את הנחות היסוד של משטר דמוקרטי המבוסס על שקיפות. יותר מזה: סודיות מלמדת לבוז לנטילת אחריות ציבורית. זהו לב־לבה של המנטליות האנטי־דמוקרטית. היא גורמת לאנשים להסכים לא לשאול שאלות (“אני לא יכול להגיד לך מה שיטות העבודה שלנו”, אומר לי תמיד קצין הביטחון של אל־על בגסות).
הרשו לי אם כן להציע הצעה צנועה לפתרון התעלומה הסוציולוגית שאיתה פתחתי: המבנה הנורמטיבי הזה הוא שמסביר את התנהגותה של ד”ר זקוטסקי. שיתוף הפעולה של זקוטסקי עם קופר מבוסס על כמה נורמות:
א. הסודיות שלו - האיש הזה לא יכול היה לספר לה מה היתה משימתו, ממד מקובל ואפילו נערץ בחברה הישראלית.
ב. היא לא שאלה שאלות, כי כמו חברתי מארוחות ערב שבת, היא יודעת שזה מה שנשים עושות: הן לא שואלות את הגברים שיוצאים למשימות מסוכנות במה הם עובדים.
ג. מטרידה עוד יותר היא ההשלמה הנאיבית עם כך שמדינת ישראל יכולה ולמעשה חייבת לרצוח אדם ממדינה זרה, אם אותו אדם מוגדר כאויב. קופר פרט על נימיה של תפיסת עולם פשטנית מאוד, המבוססת על חברים ואויבים.
ד. השעיית שלטון החוק היא פשוט הממד שבו ישראל מנהלת את ענייניה באופן שגרתי. וכך ניתן לדעתי לפתור את התעלומה הסוציולוגית שממנה התחלנו. זו המערכת הנורמטיבית שמסבירה את הפיכתה של זקוטסקי לשותפה לפשע של קופר (אפשר לתהות - רק לתהות - אם המבנה הנורמטיבי הזה אינו דומה במשהו לאופיה הפרנואידי והברוטלי של המדינה הסובייטית, שאותו הכירה זקוטסקי לפני שהיגרה לישראל).
מרבית ראשי השב”כ אמרו אותו דבר: המחנה הדתי לאומי, שחלק מחבריו הביעו את שמחתם על רצח רבין, הוא תוצאה של המדיניות העיוורת של רבות מממשלות ישראל, מימין ומשמאל, ושל הדרכים שבהן יישם השב”כ מדיניות קשוחה של מעקב, הפחדות, עינויים וחיסולי פלסטינים בשטחים. תנועת ההתנחלות צמחה באין מפריע מפני שהמדינה היהודית שירתה בשקט את האינטרסים שלה. שיהיה ברור: תנועת ההתנחלות הדתית מייצגת את הכוחות האפלים ביותר שיכולים לצמוח בחברה דמוקרטית - לראות את העולם כאויב מסוכן, להצדיק את חוסר המוסריות הבוטה, לשלוט ולשעבד אחרים באלימות, להפוך את הברוטליות והאלימות להלכי נפש שגרתיים, והחמור מכל, לעטוף את הכל בטלית של תכלת, של ערכים יהודיים ופטריוטיים. כל אלו דנים את ישראל להפוך לאחת מאותן מדינות שאינן יכולות לראות את אלימותן שלהן. לישראלים רבים, האלימות שהם מפעילים נראית, מסיבה מסתורית כלשהי, מוצדקת ואפילו מוסרית (דוגמה אחת מני רבות: דני דנון, שהציע בצדקנות כי על כל טיל שישוגר על ישראל, צה”ל ימחק שכונה אחת בעזה).
אכן, כפי שמבהיר הסרט “שומרי הסף”, תופעת ההתנחלויות - שכללה השתלטות לא חוקית על שטח פלסטיני, הטרדה חוזרת ונשנית של פלסטינים על ידי הצבא והתושבים, יחסים קולוניאליים עם מעמד האדונים והשימוש השגרתי באלימות - קמה תחת השפעתה האטית של מדיניות שיטתית של כמה מממשלות ישראל ושל הנורמות שנכפו אט־אט על ידי סוכנויות ביטחון ועל ידי הצבא. נפתלי בנט ובוחריו יכולים להתעטף בטלית הרוחניות היהודית, אך הטלית הזאת אינה גדולה מספיק כדי להסתיר את הפרימיטיביות של תפיסת עולמם. הערכים היהודיים שמקדמת תנועת ההתנחלות בגאווה רבה כל כך מבוססים למעשה על נורמות של אלימות והיעדר חוק (ראו רצח רבין, שזכה לתמיכה רחבה; או קריאתו של פייגלין לאי ציות אזרחי). ד”ר מריה זקוטסקי, שותפה לרצח שלא מרצונה, היא רק חוליה אחת המחברת את החברה הישראלית להתנחלויות, בשרשרת ארוכה של נורמות שהפכו לנורמליות עגומה
ד נ |
