קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

תאחז בזה: "שומרי הסף"
friendsofgeorge
יוסי גורביץ
13.02.13
http://www.hahem.co.il/friendsofgeorge/?p=3262



צפיתי לפני מספר שבועות בסרט `שומרי הסף`, שבו מרואיינים שישה מראשי השב`כ, מאברהם שלום ועד יובל דיסקין. הסרט מטלטל ומומלץ מאד לצפיה. הבוקר קיבלנו עוד תזכורת לכך שדיסקין, שאומר בסוף הסרט נחרצות שישעיהו ליבוביץ` צדק כשקבע שהכיבוש יהפוך את ישראל למדינת שב`כ, עבר את הטלטלה הגדולה מכולם: עכשיו הוא קורא להקליט את חקירות השב`כ, וההמלצה שלו על כך הפכה להמלצה של ועדת טירקל (עוד על ועדת טירקל, כאן).

דיסקין מצטרף בכך לשורה של אנשי בטחון בכירים שעם שחרורם מתפקידם מגלים לפתע עד כמה היה ההרסני התפקיד שיישמו ועד כמה יצגו עמדות שבעצם מזיקות למדינת ישראל. המופע הגדול הקודם בתחום שייך לגווארדיה שלמה של קציני פיקוד צפון, שקודם ל-2000, עם שחרורם, היו ממהרים לצאת בראיון חושפני – הכרחי לבניה מוצלחת של קריירה שניה, הטייקונים צריכים לדעת שהשתחרר עוד גנרל עם קשרים שמחפש עבודה – שבו היו מסבירים עד כמה רצועת הבטחון בלבנון היא שגיאה. המדובר באותם האנשים שרק שבועות קודם לכן היו מתראיינים ומסבירים בקול בוטח עד כמה רצועת הבטחון הכרחית לבטחונה של ישראל.

מהבחינה הזו, הדובר המעניין ביותר בסרט הוא דווקא אברהם שלום, המבוגר שבמרואיינים. שלום סבור שנעשו טעויות אסטרטגיות, בעיקר על ידי הדרג המדיני, אבל הוא עצמו לא מתחרט על כלום. פרשת קו 300, שהוא היה השחקן העיקרי בה, היא מבחינתו טעות טקטית. כשהוא נשאל על בעיות מוסריות, הוא מגחך. מוסר? הוא שואל את המראיין, מוסר? חפש אותו קודם כל אצל המחבלים. יש להניח שראשי שירות שקדמו לו היו מספקים אמירות דומות, אם בכלל היו טורחים להתראיין. קשה לדמיין, למשל, את איסר הראל, הדבר הקרוב ביותר לג`יי אדגר הובר שגדל פה, מספק למצלמה משהו פרט לחיוך לעגני, לאה מן החיים, שאומר `אתה לעולם לא תבין, אז אל תנסה.`

בין שלום, יליד 1928, ודיסקין, יליד 1956, מבדיל לכאורה רק דור אחד. בפועל, עולם שלם נפער ביניהם. דיסקין גדל בגבעתיים הבטוחה. שלום נולד בווינה. היא לא היתה מקום בטוח ליהודים כבר אז, וב-1938 הגיע האנשלוס, הסיפוח לגרמניה הנאצית, שהווינאים ניצלו לאורגיה של התעללות ביהודים תושבי העיר. שלום היה בר מזל: המשפחה שלו קלטה לאן הדברים הולכים, והיא נמלטה לפלסטינה ב-1939. היא נמלטה בחוסר כל – זו היתה המומחיות של אדולף אייכמן, ככה הוא עלה לגדולה – אבל נמלטה.

לא לכולם היה מזל כזה. אורי בן ארי (לימים מי שיבנה את תורת השריון של צה`ל, אז ילד ברלינאי, היינץ בנר) ראה כילד בן שמונה כיצד מכה כנופיה של חמושי אס.אה. את אביו, שלקינוח גם השתינו עליו. בליל הבדולח, ראו האב והילד בן ה-13 כיצד מוצת בית הכנסת שבו עלה לתורה. זמן קצר לאחר מכן, גורש בטקס משפיל מבית הספר שלו: `היינץ בנר! אתה בן הגזע היהודי אשר ביצע פשעים מחרידים כלפי האנושות וכלפי העם הגרמני! בית הספר מקיא אותך משורותיו ואתה מגורש בזה מבית הספר! צא משערנו והעלם מעינינו לעד. קדימה צעד! הייל היטלר!` בן ארי היגר לפלסטינה לבדו במארס 1939. אביו נשאר מאחור.

מהבחינה הזו, בן ארי היה טיפוסי יותר מאשר שלום. נהוג לתאר את דור הפלמ`ח כדור של צברים, אבל חלק ניכר מהם היו פליטים אירופאיים, לא ילידים; מי שתואר במשך דור כפלמ`חניק בה`א הידיעה, דן בן אמוץ, נולד באוקראינה בשם מוסיה תהיליםזוגער. כמו בן ארי, גם הוא חי בגפו; גם משפחתו הושמדה. שיעור היהודים שחיו אז בפלסטינה ושאיבד את קרובי משפחתו באירופה היה עצום. על כל הצרות האחרות – העוני והפיגור היחסי של פלסטינה, לפחות בהשוואה למרכז אירופה; הסכסוך עם הערבים; הסבל הרב שהיה מנת חלקם של קטינים פליטים מצד הקטינים הילידים ולעתים מצד המבוגרים, שפשוט לא היו מסוגלים להבין מה התרחש שם – צריך להוסיף את אשמת השורד. הפליטים שהגיעו לפלסטינה לפני 1941 האמינו שהם רק חיל החלוץ, שהמשפחה שלהם וידידיהם יצטרפו אליהם תוך זמן מה; רבים מהם אגרו כסף בשקדנות כדי לסייע לקליטה שלהם, לכשיבואו. בסוף 1945, במקרים רבים כבר היה ברור שהם השריד האחרון או כמעט-אחרון למשפחתם. העובדה שהם לא רק שרדו, אלא גם חיו ברווחה יחסית, גם היא ודאי לא תרמה לשלוות נפשם.

בן ארי ושלום הצטרפו לפלמ`מ ב-1946. זו היתה התקופה שבה הארגון הזה החל להכין את עצמו לקראת מאבק השחרור, שיבוא תוך שנה וחצי. זו היתה גם התקופה שבה התעוותה מזרח אירופה בשורה של מאבקים לאומיים מזעזעים בעקבות שינויי הגבולות שכפתה ברה`מ עם נצחונה על גרמניה הנאצית. המאבקים הללו – מדויק יותר לקרוא להם טיהורים אתניים – היו שטופים בדם וככל הנראה נרצחו שם מיליונים: אוקראינים, פולנים והרבה מאד גרמנים. הצ`כים רצחו, בהתפרצות פראית של שנאה של כבושים שהאזיקים הוסרו מעליהם, 20,000 גרמנים – בעיקר נשים, ילדים וקשישים – בימים שמיד לאחר שחרורם. הם לא מדברים על זה היום. גם לא על הגירוש של כמיליון וחצי גרמנים, או על בזיזת הרכוש שלהם. בסיור שערכתי בפראג לפני כחודשיים וחצי, המדריך הגדיר את מה שקרה שם כ`ג`נוסייד.` רוב בני עמו מעדיפים לא לזכור. הפולנים הבהירו ליהודים שחשבו שיוכלו לשוב לבתיהם – בטבח בקיליצה ובמאות ואלפי רציחות טרור בדרכים וברכבות, רובן לא מדווחות אך מוכרות ומובנות היטב ליהודים – שגם הם מיעוט אתני שעבר זמנו. בלי הבנת האירועים הללו, אי אפשר להבין את שורות הלענה של אלתרמן ב`הילד אברם`:
לפניו מתייצבות אז שבעים האומות,
ואומרות: הננו עליך!
בשבעים פקודות חוק ובשבעים קרדומות
אל הבית הזה נשיבך!
ואותך במיטה המוצעת נניחה
וישנת בה דום כאביך!

אורוול הבחין בכך ב-1946, ב`פוליטיקה והשפה האנגלית שלו`, שמזכיר כל כך את טקיטוס על שפת העורמה הרומאית: `כפרים חסרי מגן מופצצים מן האוויר, ותושביהם מגורשים; בבקר יורים במכונות יריה; את הבקתות מציתים בקליעים נותבים; לכך קוראים ‘השכנת שלום’. מיליוני איכרים נשדדים מחוותיהם ונשלחים להשתרך בדרכים כשברשותם רק מה שהם יכולים לשאת; לזאת קוראים `העברת אוכלוסיה` או `תיקון גבולות`.` אורוול דיבר על הצורך של העיתונים בשפה האנגלית לדבר על מה שממשלותיהם הסכימו לעשות מבלי שהקוראים יבינו מה משמעותן של המילים; במזרח אירופה הבינו היטב את המשמעות, שם אי אפשר היה לעטוף אותן ב`מסה של מלים לטיניות שצונחות על העובדות כשלג.` שם, על כן, מיעטו ככל האפשר בדיבור.

פלסטינה של 1947 היתה, מבחינת האוכלוסיה היהודית שלה, סניף של מזרח אירופה, ואפשר לטעון שבמובנים מסוימים קשה להבין את ההיסטוריה שלה ב-1947-1948 מבלי להבין את מה שאירע שנתיים קודם לכן שם. מה שקרה שם, הדהד כאן מיד. וכשמעשי האיבה ה`רגילים` התלקחו באחת, אחרי החלטת האו`ם ב-29 בנובמבר 1947, עשרות אלפי אנשים שלא יכלו להשיב את משפחתם, ושלא יכלו לנקום בגרמנים – אחרים עשו את זה, עוד הוכחה לכאורה לאוזלת היד היהודית – הפעילו בפלסטינה את מה שעמים מזרח אירופאים הפעילו על אדמתם במשך יותר משנתיים: הם ביצעו טיהור אתני ובזזו את רכושם של בני העם האחר. אחר כך הם מחקו כל זכר של האנשים שישבו כאן קודם לכן, וכשהפליטים ניסו לשוב, הם ירו בהם. זו, צריך להזכיר, היתה לידתה האמיתית של בעיית הפליטים: לא הגירוש בזמן מלחמה, אלא הסירוב לאפשר להם לשוב בזמן השלום.

ואחר כך באה השתיקה הגדולה. יש דברים שעליהם אי אפשר לדבר, כי עם המילים אי אפשר לחיות. בני הדור של בן ארי ושלום הצטיינו בשתיקתם. אפילו פקודת הגירוש המוכרת מכולם, תנועת היד המפורסמת של בן גוריון כשנשאל מה לעשות בכפרים שנכבשו, היתה פקודה ללא מילים.
`תאחז בזה,` שרו הבילויים,
`אנחנו ניסינו מאד,
כיסינו את כל החורבות,
שינינו את שמות הרחובות,
ניסינו מאד,
היסינו שמועות…`

היסינו שמועות. מי שרצה לדעת, יכול היה לדעת. הטיהור האתני של 1947-48 היה סוד קטן מאד. אבל רוב בני הדור לא רצו לדעת. ושנים ספורות אחר כך הגיעו גלי הגירה גדולים, ששינו את פני המדינה ללא הכר. חלק ניכר מהם הגיע ממזרח אירופה, ושם כבר היו מורגלים בכניסה לבית שיושביו נטשו אותו במהירות, משאירים מאחוריהם את כלי הבית. עשור אחרי הקמת המדינה, והדור של בן ארי ושלום כבר היה מיעוט. הרוב לא ידע על אדמת מי הוא יושב והתאמץ מאד לא לדעת. התפתחה כאן אגדה מוסכמת שהפלסטינים עזבו מרצונם; ספר לימוד צ`כי שיצא לאחרונה מתאר את מאורעות 1945-6 במילים `ואז הגרמנים הסודטים שבו למולדתם.`

שלום, כנציג של דורו, יודע היטב למה אסור לו להכנס לדיונים על מוסר. הם יפתחו את התהום הפעורה מתחת לרגליה של ישראל, כמדינה שעצם קיומה תלוי בטיהור אתני. הם יעלו את השאלה האם, בהתחשב למשל ביחסה של ישראל לבדואים – כעת היא רוצה לגרש אלפים מהם מהמקומות אליהם גירשה אותם ב-1948 – אפשר בכלל לדבר על הנכבה כאירוע תחום בזמן, שכבר הסתיים, או שמדובר בתהליך מתמשך.

לטיהורים האתניים של מזרח אירופה יש יתרון מסוים על זה שביצעו בני דורו של שלום: הם היו סופיים. הקיבוצים הגרמניים במזרח אירופה, שהיו במידה ניכרת מה שערער את כל המערכת שלאחר מלחמת העולם הראשונה, חדלו להתקיים. מזרח אירופה, שהיתה עד נצחונו של סטאלין קדרה מבעבעת של מיעוטים, חלקם עם הזיות גדלות ודרישות מופרכות, הפכה הומוגנית. התהליך היה רצחני ומיוסר, הרג מיליונים והסב סבל בל יתואר למיליוני אנשים אחרים – ככל הנראה, סבל שני בעוצמתו רק לזה של המלחמה עצמה. אבל הוא הסתיים. אין היום סכסוכים לאומיים פעילים במזרח אירופה.

הסכסוך במה שהיתה פלסטינה המנדטורית מעולם לא הסתיים. במידה מסוימת, היו לכך שתי סיבות: ישראל היתה חלשה ב-1948 מכדי שתוכל לכבוש את הגדה, ו-1967 כבר לא היתה 1948. היה טיהור אתני קטן, אבל דיין ידע שכבר מאוחר מדי לעשות בגדה את מה שעשה צה`ל במה שיהיה ישראל ב-1948.

אז כשהצ`כים מעדיפים לשתוק ולהדחיק, זו בעיה, אבל היא לא מסכנת את צ`כיה, רק את האופי הלאומי שלה, ודור צעיר ומודע מנסה לעורר דיונים בנושא. כשהישראלים מעדיפים להעמיד פנים שלא היה כאן טיהור אתני, זו בעיה מסדר גודל אחר: הסכסוך לא ייפתר אם ישראל לא תהיה מוכנה להודות בעוול שיצרה.

אבל העוול כל כך עמוק, כל כך בסיסי, שיש ישראלים רבים שיוותרו על פתרון ובלבד שלא ייאלצו להודות בו. מוטב היה לנו אילו דורו של שלום היה פותח סוף סוף את פיו; להם יאמינו. אבל מי שהורגל בשתיקה ארוכה כל כך, לא בנקל יפר אותה. אולי הוא עצמו מפחד מן הדברים שיאמר.




ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

גם על זה לא שמענו שום דבר בתקשורת הישראלית
בבית המשפט בירושלים - תביעה של צלם העיתונות הפלסטיני נידאל שתיה שחיילי צה"ל ירו בעין שמאל שלו
אזרחית ירדן שבאה לחתונה בשכם נעצרה במעצר מנהלי, פתחה שביתת רעב