אוטוסטרדה המתוכננת בדרום ירושלים תחצה את בית צפאפא לשניים ותפגע אנושות במרקם החיים. בשכונה החל מאבק לא-אלים, בינתיים די מתחת לרדאר
בעוד עיריית ירושלים ומשרד התחבורה מתכוונים להרוס את מרקם החיים של עוד קהילה פלסטינית, אנשי בית צפאפא שבדרום ירושלים מנהלים מאבק לא-אלים מרשים ביותר.
הכפר נחצה בשנת 48`, חלקו הקטן בישראל ורובו מעבר לקו הירוק. ב-67` הוא אוחד מחדש וסופח אל ירושלים. בימים אלו מתבצעות עבודות להארכת כביש 4 – כביש טבעת מהיר הידוע גם בשם כביש בגין – דרומה אל עבר כביש המנהרות, המוביל מירושלים אל התנחלויות גוש עציון ודרום הגדה. מדובר באוטוסטרדה בת שישה נתיבים (שלושה לכל כיוון) אשר תעבור באמצע בית צפאפא תוך חציית הכפר לשניים. הנזק לתושבי השכונה הוא אדיר: 250 דונם מאדמות התושבים הופקעו, הכביש המהיר יעבור מטרים ספורים מבתיהם ויביא עמו שלל מפגעים סביבתיים. אבל הפגיעה העיקרית היא במרקם החיים של הקהילה. הכביש ינתק את הדרכים המחברות בין חלקי הכפר ויפריד בין 200 משפחות לשאר התושבים: מכולת, מסגד, גן ילדים וכדומה שהיו כולם במרחק של כמה דקות הליכה יעברו לצד השני של האוטוסטרדה, אותה ניתן יהיה לחצות רק באמצעות גשר הממוקם בקצה השכונה.
לכל אורכו, כביש 4 חולף בשולי השכונות היהודיות – רק בבית צפאפא הוא עובר בלב השכונה. אפשר לכתוב הרבה על האופן בו הכביש הוא חלק מתוכנית `ירושלים רבתי` אשר נועדה להגדיל את גושי ההתנחלויות סביב ירושלים. צריך גם להסביר שהעירייה מסתמכת על כביש שתוכנן בשנות ה-90 ומסרבת להגיש תוכנית מפורטת אשר תאפשר לתושבים להגיש התנגדויות בועדות התכנון. על כל זה אפשר לקרוא בנייר העמדה של עיר עמים. אבל אני רוצה להתמקד בנושא המאבק הלא-אלים. מדובר בהרבה יותר מאשר הימנעות מאלימות. מדובר במאבק לכל דבר המצריך בנייה של כוח, מיומנות בהפעלתו וחכמה בכל הנוגע לזיהוי נקודות התורפה של היריב. במיטבו, מאבק לא-אלים מפנה עורף לאלימות לא מסיבות טקטיות, אלא מתוך תפיסת עולם עמוקה. כל אלו נוכחים כעת במקרה של אנשי בית צפאפא.
בסיס הכוח של אנשי בית צפאפא הוא הם עצמם – ככה זה במאבקים לא-אלימים של הציבור נגד מעשיהם של אלו השולטים בו. כמתבונן מהחוץ שאינו חלק מהקהילה, מרשים לראות כיצד הם הצליחו לבנות מאבק קהילתי שמשתף את כולם. לבנות קשרים, קבוצה וקהילה תוך כדי מאבק זה ממש לא פשוט כי התובענות של המאבק יכולה בקלות לפורר את הקשרים שמתחילים להירקם. בבית צפאפא הצליחו להישען על מבנים קהילתיים קיימים: זיהו את החיבורים שכבר ישנם בלי שום קשר למאבק כזה או אחר והצליחו בחוכמה להיעזר בהם כדי להפנות את האנרגיות הקהילתיות לטובת המאבק. התוצאה ניכרת בראש וראשונה בייצוג שניתן לכל חלקי האוכלוסייה – נוער ומבוגרים, גברים ונשים, המוכתארים, אנשי המינהל הקהילתי, בעלי תפקידים אחרים וגם `סתם` אנשים שהאוטוסטרדה תחלוף כמה מטרים מהבית שלהם. כולם שם, לכולם יש מקום ותפקיד. וכשכולם שם זה ניכר גם בכמות – אירועים יומיומיים שבהם משתתפים מאות אנשים: משיירת מכוניות שנסעה עם כרזות ושלטים בדרכים הראשיות שמחוץ לבית צפאפא, עבור בהפגנה גדולה מול הדחפורים בכפר וכלה בהפגנה בכנסת.
לפני ההפגנה הראשונה היו הרבה לבטים. הכי קל היה לעשות אותה בכפר, אבל היה חשש מפרובוקציות שיגרמו לחלק מהמפגינים להגיב בחזרה ואז למשטרה תהיה עילה להיכנס בהם בכוח. לכן הוחלט שההפגנה הראשונה תהיה בכיכר העירייה. זה באמת היה צעד לא פשוט – יום רביעי ב-13:00 בצהרים – כמה אנשים יוכלו להגיע? כמה אנשים יטרחו להגיע? הרי יותר נוח להפגין ליד הבית. אבל לאנשי הכפר היתה את התבונה להגיד `אנחנו עוד לא מוכנים להפגין בתוך הכפר, זה מסוכן מדי`. בסופו של דבר הגיעו לאותה הפגנה ראשונה 200 מפגינים. במשך שעתיים כיכר ספרא רעדה מקריאות בערבית.
אבל ניר ברקת הוא ניר ברקת. זו לא הפעם הראשונה שהוא מוכיח חוסר הבנה ואטימות לגבי האוכלוסייה שהוא אמור לשרת. בכל מקרה, עם ההתחלה המלהיבה הזו קל היה להמשיך. לאט-לאט התפתחו פעולות המחאה. קפיצת המדרגה היתה כשהן קיבלו ביטוי פיזי קבוע: תחילה בגרפיטי שרוסס על הגדרות של אתר העבודות ולאחר מכן באוהל המחאה שהוקם בסמוך להן. מאז, כבר שבועיים שהמאבק מתרחש באופן יומיומי.
לפני שבוע התקיימה הפגנה סוערת במיוחד. מאות מפגינים צעדו אל עבר הדחפורים ועצרו כמה מהם. כוחות המשטרה שהגיעו למקום הפעילו כוח ועצרו 3 מפגינים. יום אחר כך שוטרים עצרו כמה ילדים בטענה שהשליכו אבנים על הדחפורים. בכפר החליטו שצריך להרגיע את העניינים. שוב הם הבינו את המגבלות שלהם – שהם עדיין לא מוכנים להתמודדות עם מעצרים יומיומיים. ההפגנות לא פסקו אולם נשארו תחומות לאוהל המחאה. הימים הבאים נוצלו להמשך בניית הכוח – ביקורים של חברי כנסת, התייעצויות עם מומחי סביבה ותכנון וגיוס תמיכה מקרב השכנים היהודים, לראות מי וכמה מעוניינים להצטרף ולתמוך. תוך כדי כך המשיכה פעילות רציפה באוהל המחאה, שלטים, גרפיטי ודגלים התפשטו בכפר והמחויבות של הקהילה המקומית רק הלכה והתעצמה.
האימפריה מכה
ג`ין שארפ כותב שמי שיוצא למאבק נגד אלימות שלטונית צריך להיות מוכן לשלם את המחיר – הוא יושמץ, הוא ייעצר וינסו לפגוע בו בכל דרך אפשרית. עוד לפני שהמאבק התחיל, העירייה החליטה לשחק מלוכלך. אמרו לתושבים שבשביל הכביש יהיה צריך להרוס את הבתים שלהם – בתים שנבנו כחוק ועל פי היתר – אבל כדי להימנע מכך העירייה תלך לקראתם ותזיז קצת את הכביש אז שיגידו תודה. כשההפגנות התחילו, נשמעו איומים שבית צפאפא תפסיק לקבל תקציבים. אחרי ההפגנה שבה נחסמו דחפורים פרסמה העירייה הודעה שמגנה את מעשי הוונדליזם של התושבים, כאילו המפגינים חיבלו בדחפורים. בפועל זו היתה הפגנה לא-אלימה שנותרה כזו גם אחרי שהשוטרים התנפלו על מפגינים ועצרו אותם בכוח. לדחפורים שלום – אף אחד לא ניסה לחבל בהם.
יומיים אחר כך ביצעו פקחים של מס הכנסה פשיטה על בתי עסק בכפר. אחד הפקחים אמר לבעלים של מכולת `נראה לכם מה זה להפגין`. למחרת בשתיים לפנות בוקר פשטו שוטרים על ביתו של עבד אלכרים לאפי, תושב בית צפאפא, פעיל במאבק ויו`ר ועד ההורים של ירושלים המזרחית ולקחו אותו לחקירה. מחשבו נסרק למציאת חומר מפליל והוא נחקר עד חמש אחר הצהריים. בפועל לא היתה כל עילה לחקירה הזאת והוא שוחרר מבלי שהואשם בדבר. בריונות משטרתית שכל מטרתה להטיל אימה ולפורר את המאבק. התשובה של הקהילה היתה ברורה: למחרת הגיעו לתפילה בסמוך לתוואי העבודות כ-600 מתושבי הכפר.
אחד הפקחים אמר לבעלים של מכולת `נראה לכם מה זה להפגין`. למחרת בשתיים לפנות בוקר פשטו שוטרים על ביתו של עבד אלכרים לאפי, תושב בית צפאפא, פעיל במאבק ויו`ר ועד ההורים של ירושלים המזרחית ולקחו אותו לחקירה (צילום מעמוד הפייסבוק של המאבק)
ניסיונות ההפחדה של המשטרה והעירייה נובעים מהנחה שגויה שיש כמה מנהיגים שאם רק ישברו אותם המאבק יתפוגג. הם לא מבינים שיש כאן קהילה שנאבקת ולא מוכנה שיפוררו אותה. עצם המחויבות של הקהילה היא עוד הוכחה לעד כמה הרסנית עלולה להיות האוטוסטרדה שתחצה אותה. בינתיים, הקהילה של בית צפאפא הולכת ומתחזקת מיום ליום. לפני כמה ימים, `פעילות המחאה` הייתה שיעור על ההיסטוריה של בית צפאפא. יום אחרי כן התקיימו פעילויות יצירה לילדים באוהל המחאה וביום אחר היו אלו החאג`ות הזקנות שבאו לאפות פיתות בטאבונים באוהל המחאה. גם תערוכת צילומים מההפגנות השונות התקיימה.
הכוחנות של העירייה מחדדת גם את הזהות הפוליטית בבית צפאפא. בתחילת המאבק הסתכלו שם על הכביש כמפגע קולוסאלי אך מקומי, משהו שבין התושבים לעירייה שלהם. אבל עם כל שבוע שעובר הסיפור נתפס בצבעים יותר לאומיים: המלים כיבוש, ציונים והתנחלויות נשמעות יותר בנאומים. בסיום ההפגנה הגדולה שבה נעצרו שלושה תושבים, עמדו עשרות נשים דקות ממושכות ושרו `בית צפאפא חורה חורה` (חירות לבית צפאפא). אין ספק שניר ברקת יכול לזקוף לזכותו את חיזוק התודעה הלאומית בבית צפאפא, שמעולם לא נחשבה לשכונה המיליטנטית בירושלים המזרחית. ואיזו דרך אחרת יש להם לפרש את האטימות והכוחנות שבה מתייחסים אליהם הרשויות? למי שזה לא היה ברור קודם, כביש 4 מבהיר איזה מקום (תרתי משמע) העירייה ומשרד התחבורה מוכנים שיהיה לפלסטינים בירושלים `המאוחדת`.
אם הטבע האנושי מותנה להגיב לקונפליקט ב-flight/fight/freeze אזי מאבק לא אלים הוא משהו שהולך כנגד הטבע – עד שהוא הופך לטבע שני. יום אחרי החקירה של עבד אלכרים לאפי, סייר בכפר קצין בכיר מתחנת מוריה. מה יש לדבר עם נציג של הגוף שמוציא אנשים באישון ליל מבתיהם? אני מניח שהתגובה הטבעית היתה עשויה להיות `עוף לנו מהשכונה`. במקום זאת, אחד הפעילים ניגש אליו והזמין אותו לקפה אצלו בבית. המפקד ניסה להתחמק אבל הפעיל התעקש ולבסוף לא היתה לו ברירה. ושם הסבירו לו את הסיפור, הראו לא את המפות של הכביש ואת ההתנהלות של העירייה. עד סוף הביקור הקצין כבר התחיל לייעץ להם איך לנהל את המאבק. חשוב מזה, הם סיכמו על דרכים למניעת חיכוכים והתנגשויות. בזכות ההתנהגות המושכלת הזו של אותו איש נבון, לפחות מישהו אחד במשטרה גם אוהד את המאבק הזה וגם יודע שבשביל `לשמור על הסדר` בבית צפאפא הוא יכול להרים טלפון במקום לשלוח שוטרים עם אלות.
על המאבק הזה כבר מדווחים בחו`ל אבל בארץ הוא מתנהל ברובו מתחת לרדאר. סיקור אוהד של ניר חסון ב`הארץ`, כתבה בערוץ 1, כתבה רצופת שגיאות והפחדות במקומון `ידיעות ירושלים` וכמה דברים קטנים יותר בתקשורת הלא-ממוסדת. הפגנות לא-אלימות של מאות אנשים? את מי זה מעניין. מעצר באישון ליל של יו`ר ועד ההורים על מנת למעוך את זכות המחאה? זו לא דפני ליף, כולה פלסטיני.
גם האקטיביסטים הישראלים מתמהמהים בלהצטרף למאבק הזה – נדמה שיש סוגיות חמורות ממנו. זה לא בהכרח רע. אנשי בית צפאפא מסתדרים יפה מאוד בכוחות עצמם ואת מקומם של הפעילים הפוליטיים ממלאים פעילי שכונות שמרגישים שלנוכח הכוחנות והאטימות של העירייה נדרשת סולידריות בין השכונות השונות. אך בכל זאת, לא יזיק להרחיב את מעגל התמיכה. המאבק הזה הוא צודק, הוא מרשים ויש סיכוי טוב שעם עוד קצת כוח קהילת בית צפאפא תנצח ותכריח את העירייה לספק לה פתרונות
|
